Ritva on Makkot 16 ריטב״א על מכות ט״ז

דאיתמר שבועה שאוכל ככר זו וכו׳ עד ותרווייהו אליבא דר׳ יהודה. כלומר אליבא דרבנן כולי עלמא לא פליגי משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ואע"ג דמודו רבנן שנשבע וכדאמרינן חוץ מנשבע וממר וכו׳ ההיא בשבועה דלשעבר דנפקא להו מדכתיב לא תשא כי לא ינקה ה׳ אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקי׳ אותו כדאיתא במס׳ שבועות ולא תשא היינו שבועה לשעבר דומיא דשוא כדאיתא התם אבל בנשבע להבא שיעשה ולא עשה לרבנן אינו לוקה לדברי הכל והיינו דאשכחן לריש לקיש דאמר גבי חסמה בקול והנהגה בקולו דאינו לוקה משום דסבר דעקימת פיו לא הוי מעשה ועל כרחין לרבנן אמרה ומ"ה אמרינן הכא דתרווייהו אליבא דרבי יהודה וכן לענין מה שנחלקו בהתראת ספק הכי נמי אפליגי לר׳ יהודה דאיפליגו בהאי מתניתין דהכא זה וסברי דהתרא׳ ספק שמה התראה וק"ל דסוגיא דלעי׳ רבנן היא לפום פשטה ואיפליגו בה ר׳ יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק ואמרי׳ דאזדו לטעמייהו באידך דאיפליגו לר׳ יהודה. וי"ל דקים לן דמתניתא דתני קמי ר׳ יוחנן אף לר׳ יהודה היא. כנ"ל:

קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה. גרסת הספרים שלנו לר׳ יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה לריש לקיש לא קשיא תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה אבל רש"י ז"ל גורס בהפך לר׳ יוחנן ל"ק תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה לריש לקיש הא דידי׳ הא דרבי׳ ושתי הגרסאות יוצאת לדרך א׳ דהא לכולי עלמא דוקיי דמתניתין דאל תותיר קשיא למתני׳ דהכא זה וחזר והכה את זה ולאידך דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי ולפי גרסת הספרים מקשינן מדוקיי דמתני׳ דאל תותירו לאידך מתניתין בין לדוקיותא דר׳ יוחנן בין לדקיותא דריש לקיש דלדקיותא דר׳ יוחנן קשיא מתני׳ דהכה זה ופרקינן תרי תנאי היא אליבא דר׳ יהודה ולדייקותא דריש לקיש קשיא דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי דהא אל תותירו דר׳ יהודה ואידך דרביה דר׳ יוסי הגלילי ולגרסי׳ ז"ל עבדינן עיקר קויין ממאי דאיפליגו ר׳ יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו אליבא דר׳ יהודה דלר׳ יוחנן דאמר התם אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה קשיא הא דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי ופרקי׳ הא דידיה הא דרביה ולריש לקיש דאמר התם דהתראת ספק שמה התראה קשיא מתני׳ דהכה זה ופרקינן תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה. וזה ברור. ואנן הא קי"ל אליבא דהלכתא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כרבנן וכר׳ יוסי הגלילי והתראת ספק שמה התראה כרבנן דמתני׳ דהכה זה וכר׳ יהודה דדוקיא דמתני׳ דאל מותירו:

תנן התם. כן גורס כאן רש"י ז"ל ואע"ג דתנינן לה בפירקן משום דעיקרא בפ׳ שלוח הקן אבל בפ"ק דפסחים לא גריס תנן התם גבי תנן אוכלין כל חמש כדגרסי בעיקר נוסחי משום דליתא לההיא מתניתין בשום דוכתא אלא בההוא פרקא גופא:

הנוטל אם על בנים ר׳ יהודה אומר משלח ואינו לוקה. פרישנא טעמא בפ׳ שלוח הקן דשלח מעיקרא משמע. כלומר לא תקח האם על בנים אלא שלחה ואח"כ את הבנים תקח לך וכן פירש"י ז"ל ולאו משום טעמא דלאו שקודמו עשה דא"כ תיקשי לריש לקיש דאמר לאו שקודמו עשה אין לוקין עליו וליכא למימר דתיקום מילתא דלעיל כרבנן ודלא כר׳ יהודה וכדמוכחא סוגיין לעיל דאמרינן דאזדו לטעמייהו וכדכתי׳ לעיל אלא דאמר לך ריש לקיש דשאני הכא דלא כתב רחמנא ואם לקחת שלח כדכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש או והשיב את הגזילה הלכך אע"ג דכתבי׳ לבסוף לא בא הכתוב לנתקו לעשה אלא לומר לא תקח אלא שלח ור׳ יוחנן סבר דטעמא דר׳ יהודה משום דאפשר לקיימו קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפילו לר׳ יהודה אבל רבנן פליגי ואמרי דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתביה רחמנא לבסוף:

א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. הא ודאי לא בא ר׳ יוחנן לומר שאין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שאין חייבין עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דהא ליתה דהא ודאי איכא טובא שאין חייבין עליהם בשקיים העשה או בשלא בטלו כנותר וגזל ואחרינו טובא. עוד דבסוגיין כולה לא שקלינן וטרינן אפטורא אלא אחיובא אלא על כרחנו אין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שיהיו חייבים עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דאית בהו מלקו׳ בשלא קיים העשה או שבטלו אבל כולה ואידך לא משכח׳ בהו מלקות וכן פי׳ בתוספות וזהו מה שכתב רש"י ז"ל דבאלו משכחת דלקי ע"י בטול העשה דאלו בכולהו לא משכחת בטלו:

הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי היא וכו׳. הא קשיא לגרסת הספרים דלעיל דהא מאריה דהאי מימרא דהכא רבי יוחנן ואיהו הא ס"ל לעיל קיימו ולא קיימו ולא קשיא דר׳ יוחנן ודאי הא דהכא לדברי הכל אמרה בין למאן דתני קיימו ולא קיימו בין למאן דתני בטלו ולא בטלו דלא משכחת מלקות בשלא קיים או שבטל אלא בשתים אלו דבשתים אלו משכחת בין שלא קיים בין שלט בטלי אי קיטליה קם ליה בדרבה מיניה. ומכאן משמע בהדיא דלמאן דתני בטלו חיוב המלקות בשעת בטולה עשה הוא נגמר ובא עליו לאו שיהא נדון למפרע על שעת עברת הלאו דא"כ היכי אמרינן לקים ליה בדרבה מיניה דהא אין המלקו׳ והמיתה באין כאח׳ דחיוב מיתה על שעת קטלא וחיוב מלקות על שעת נטילה ואי אפשר להריגה בלא נטילה ולנטילה בלא הריגה וכל שאין באין כאחת ואפשר לזו בלא זו לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כמוכח בפ׳ אלו נערות אלא ודאי שזו ראיה לפירש שפירשנו לעיל כפי גרסת הספרים ולא כפי׳ רש"י ז"ל:

אי דשותיה שליח איהי קא מבטלא ליה. פי׳ כי אע"פ שהוא מסייע על ידה מכל מקום עיקר הביטול בדידה הוא:

כגון דאדרה על דעת רבים ואמר אמימר הלכתא וכו׳ על דעת רבים אין לו הפרה. פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל כגון נודר לרבי׳ ואמר על דעתכם אני נודר וכן כתב רש"י ז"ל במס׳ גיטין:

כגון שמדיר על דעת רבי׳ ואמרו הם על דעתינו אנו מדירין אותך. וכת׳ הרמב"ן ז"ל משמע מדבריו ז"ל שאין נדר על דעת רבים עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינם שם רבים אין כלום וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וטעם הדבר שאין לו התרה שהרי הוא תלה בדעתם והם לא תלו את הנדר בדבר שיש לו התרה ולקמן אסיקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה דהא ודאי תולים הם בדבר שיש לו התרה שלא תהא דעתם מסכמת לביטול מצוה. אבל יש מרבותינו ז"ל שהחמירו דכל שנדר על דעת רבים אף שלא בפניה׳ אין לו התרה לדבר רשות וזה חומר הוא בנדר ושבועה כל שנתלית בדעת רבים לא משתלפא בהתרה כי אם לדבר מצוה לפום מסקנא והשתא סברינן דאפילו לדבר מצוה. ומורי הרא"ה ז"ל היה חושש לפי׳ זה להחמיר אבל רוב רבותינו ז"ל אומרים כפי׳ הראשון והוא הנראה עיקר. והא דאמרינן הכא על דעת רבים פי׳ רש"י ז"ל כגון שהדירה על דעת רבים לפי שמצא בה עון. וא"ת אם מצא בה עון היכי אמרי׳ לקמן אמסקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה אדרבה עבירה היא להתירו. וי"ל כי מתחלה הדרה לפי שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו ולכך גירשה ולאח"כ נמצא שלא היה לה שם רע אמת ויש מצוה להחזירה ולהתירה. ומ"מ למדנו מתוך פי׳ זה של רש"י ז"ל שהוא סובר כדעת ר"ת ז"ל שכתב לקמן דכי אמרינן דעל דעת רבים יש לו הפרה כי ההיא מיקרי דרדקי דדוקא כי ההיא שהיה בנדר טעות דסברי דאיכא אחריני דדייק כוותיה או טפי מיניה ואשתכח דליכא דדייק כוותיה וכיון דאיכא מצוה יש לו התרה אבל כל שאין טעות בעיקר הנדר אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה. וכבר כתבנו במס׳ גיטין פ׳ השולח שאין זה דעת רבי׳ הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל אלא כל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהתר נדרים דעלמא ואעפ"י שלא היה טעות בנדר ושם הארכתי בזה בס"ד:

כיון דמחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. פי׳ הר"ם הלוי ז"ל כיון דגברא בר תשלמין הוא אפילו בטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם. ונצטרך לפרש דבריו דחיוב תשלומין משעת חבלה דיינינן ליה בחיוב תשלומין ואעפ"י שנשרף מאליו או נאבד דאי לא למאן דתני קיימו ולא קיימו למה אינו לוקה ומשלם דהא חיוב המלקות על שעת הגזילה ותשלמין על שעה שנשרף או נאב׳ אלא ודאי דכיון דחיי׳ בתשלומין דחבל שלא כדין הוה ליה מאותה שעה כגזלן שמשלם כשעת הגזילה כל היכא דאיתבר ממילא. ואין צורך לפי זה אלא ה"ק דכיון דחיי׳ בתשלומין כששורפו לא חשיב בטול עשה להלקותו ותשלומין כמותו לענין זה וכן פי׳ רבינן ז"ל ובתוספות ומיהו לא תקשי לפי׳ רבי׳ מאיר ז"ל הא דאמר ר׳ יוחנן גופיה בפ׳ אלו נערו׳ דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משל׳ דשאני הכא שהכתוב נתקו לעשה דתשלומין:

והא איכא משכנות של גר. פי׳ ומת הגר ואין לו יורשין ומשכחת לה בלא קיימו שמת הגר קודם שיחזיר לו ומשכחת לה בבטלו כגון ששרפו או זרקו לים בחיי הגר ואח"כ מת הגר שאין לו למי ישלם כלום ונמצא שהוא לוקה ופרקינן דהת׳ נמי גברא בר תשלומין הוא ושעבודא דגר פקע וכששרפו בחיי הגר נתחיי׳ בממון ופטור ממלקות:

והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח׳ לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו. פי׳ לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר׳ ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי׳ בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר׳ ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

מירחו מעשר ונותן לו. פי׳ רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי׳ את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי׳ לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

אלא זאת ועוד אחרת אהא פי׳ דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

אבל אונס לא. פי׳ לא משכחת ביה חיוב מלקו׳ בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר׳ יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר׳ יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי. פי׳ רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי׳ הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי׳ דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי׳ ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי׳ באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ׳ נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ׳ השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריה׳ ותו לא מידי:

מתני׳ השוח׳ או מעלה בחוץ. נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס׳ זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר׳ בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי׳ מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ׳ הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח׳ הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ׳. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי׳ רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ׳ בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי׳ דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ׳ גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי׳ משום רמש האדמה. פי׳ רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר׳ קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ׳ אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב׳ הוה לי למימ׳ ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר׳ יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי׳ דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמאי נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ׳ מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי׳ ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד׳ וכו׳. כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו׳ כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד׳ ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו׳ דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע׳ שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי׳ ר׳ מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו׳ הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר׳ יעקב מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

א"ר ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו’. מפורש במהדורא קמא פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה ונרא׳ ממנו דס"ל שזה אסור תורה אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ׳ כאידך דהמשהה נקביו:

א"ר בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא א׳ חי והשלימו לכזית לוקה שש. פי’ אחד חי שלם שהיה בחיותו בריותו ולא חי ממש דהא כל שהוא בריה אפילו מת חייבין עליו כדאיתא בפר׳ גיד הנשה וכדקאמר הכא שחייב עליו משום נבלה אחת משום בריה כלומר שרץ הארץ ואחת משום כזית נבלה וסבר לה כמ"ד התם דאיסור נבלה חל על איסור טומאה וה"ק בתוספתא למה לי אחד חי ואפילו כולם מרוסקין נמי כיון שיש בהם כזית חייב עליו חמש משום אכילת נמלה וסתם אכילה בכזי׳ ותירצו משום דבכולה חמש לאוין של שרץ הארץ לא כתיב בהון לשון אכילה לחייב עליהם בכזית כשאין שם בריה שלמה להכי נקטי א׳ חי ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל דלהכי נקט וא׳ חי לאשמועינן דאפ"ה לא לקי אלא שש דד"א דלחייב חד סרי חמש משום חד חי וחמש משום אכילת כזית נמלה שני פעמים ועוד דא"כ הוה לי׳ למימר אינו לוקה אלא שש דלישנא דלוקה שש דמנין שש גופיהו אתא לאשמועינן בההיא דאביי דלעיל:

ול"פ הא ברברבי הא בזוטרי. פי׳ ורבותא דאפילו לאו בעיקר דינא אלא רבותא לאשכוחי נמלים גדולים כולי האי ולא נקט שש בנמלה אותה מתה משו׳ דלא שכיחא נמלה גדולה כזית:

ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך. פי׳ ומופנה לג"ש ופי׳ רש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תוכל אכול טבל בעוד שיש בו מעשר שני שנאמר בו בשעריך פי׳ לפירושו דכל ג"ש הוא ליתן את האמור של זה בזה והוא כאלו כתוב כן תרי בשעריך חד לחייב מלקות על האוכלו בגבולין מעשר שני בלא פדיון כדלקמן וחד להביא טבל של מעשר עני הא דאמרינן מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן במסכת סוטה ששלח ר׳ יוחנן בכל גבול ישראל ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. ויש מתרצים דהא פליגי אדההיא. והנכון דהתם לא קאמר אלא שלא היו זריזין להפריש בחברים אלא תרומה גדולה בלב אבל במעשר עני לא היו מפרישין כל כך בזריזות אבל מ"מ לא היו חשודין בו כמו במעשר ראשון ומעשר שני: