Ritva on Megillah 5 ריטב״א על מגילה ה׳

אמר רב וכו' ונראין דברים שלא חלקו אלא לכתחלה אבל בדיעבד דכ"ע אפי' ביחיד יצא דהא אמרי' לקמן אמר ר"י הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד יצא אלמא מגלה נקראת בזמנה מיהת ביחי' בדיעבד ומסתמא לא פליג רב אסי אר"י והכי משמע מפשטיה דלישנא דרב ורב אסי לכתחלה הוא דפליגי ואע"ג דתניא דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כלם מבטלין מעבודתם ובאין לשמוע מ"מ דהיינו כדי לקרותה בציבור אפ"ה לא ק' לרב דמודה רב שמצוה מן המובחר לקראתה בציבור דרוב עם כל מאי דאיפשר משום פרסומי ניסא ומשום ברוב עם הדרת מלך אלא שהוא אומר דבזמנה מיהת אינו חייב לטרוח ולקבץ עשרה מן השוק ורב אשי סבר שחייב הוא לחזור אחר י' אפי' בזמנה וכן נראה בירושלמי בכולהו אמוראי דהתם אזלי בשיטתיה דרב ושמואל דהלכה כותיה כדפסק הרי"ף ז"ל מיהו לאו מטעמא דידיה דהא פרישנא דהא דר' לא פליג אדרב אשי ואע"ג דחש לה רב אשי לפנים משורת הדין הוא דעבד:

ומגלה שלא בזמנה דקאמר פרשי ז"ל דהיינו י"א וי"ב וי"ג דבני כפרים ותי' דהא בטלה ליה הקדמת כפרים דהא קי"ל כרבנן דאמרי אין קורין אותה אלא בזמנה והיכי שקלו וטרו רב ורב אסי אליבא דר"ע ויל דעיקר פלוגתא דידהו היינו משום מגלה בזמנה ובהא הוא דפליגי ואידך נקטי ליה אגב גררא ואחרי' פי' דהאי שלא בזמנה היינו כשחל י"ד או ט"ו בשבת שהכרכים או העיירות מקדימין ליה או לע"ש ונכון:

ולענין המפרש בים והיוצא בשיירא אי' מרבנן ז"ל מ"ד שדינו ככפרים דמקדים לקרות ביה בי' ומסייע מן התוס' דתניא המפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי"ג וי"ג לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וה"ה לי"א או לי"ב דמ"ש וזה דעת בעל המאור זקנו של מורי רבינו נר"ו:

ואיכא מ"ד כיון דבטלה להקדמת כפרים ליכא מאן דקרי בי"א ולא בי"ב אלא בי"ג קורא אם הוא בן עיר דהא כשחל י"ד להיות בשבת קורין בע"ש אליבא דת"ק ולא דחינן י"ד לה' שהוא י"ב אלא כשיש שם כפרים והיינו דנקט בתוס' י"ג דוקא ויש נוסחא דגרסי' בה בי"ד וכן הוא בבעל העטור ומפרשי לה בבן כרך שבא לפרוש שקורא ביד כבן עיר שי"ד הוא זמן הרוב אבל בזמן אחר לא קרי כלל לא בן עיר ולא בן כרך והדעת מכרעת כלשון הראשון דהא לא בטלו הקדמת כפרים אלא מטעמא דמסתכלין בה וביחוד זה דליכא למיחש להא מוקימנא אדיניה דכיון שרוצה לפרוש בים או ליבשה אין לך בן כפר גדול מזה:

גרסינן בד"ה מי שהיה עובר אחורי ב"ה וכו' דמצוות אין צריכות כוונה ואע"ג דקאי חוץ לב"ה דלא עביד צרוף בהדי צבור שאין צרוף אלא בעומדין כלן ברשות א' כדאיתא פרק כל גגות הא קי"ל הכא דלא בעינן י' בדיעבד ומתני' בדיעבד הוא ואפי' לסברא דהרי"ף ז"ל דמפרש דברי רב אסי דאפי' בדיעבד בעי' י' אפ"ה א"ל דלגבי מגלה דכיון דליכא שנוי קריאה וברכות בין יחיד לצבור ואין אנו צריכין צרוף גמור משום דבר שבקדושה אלא שאנו רוצים י' משום פרסומי ניסא אע"ג דקאי בחוץ לב"ה וכה"ג לא חשיב צרוף בעלמא הכא סגי כיון ששמע מגו י' דאית להו פרסומי ניסא כנ"ל ותו לא מידי:

מתני' אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנים פחות מכאן הרי זה כפר לישנא מוכרח דלענין עיר גדולה גופא ממש קאמר שאין בה י' בטלנים דינה ככפר להקדים ליה ואע"ג דטעמא דהקדמת כפרים מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם עיקר טעמא לפי שיהיו פנויים בי"ד לשמחתם שלא יטרחו לחזור אחר ציבור שהיא מצוה משום ברוב עם הדרת מלך וכיון דבן עיר שאין בה י' בטלנין אין צבור מתאספים כלם בב"ה אלא בי"ה לבד מפני קריאת התורה ולפיכך אלו לא היו מקדימין ליה או לא יקראוה בציבור אז יטרחו כל היום בזה וימנעו משמחת פורים ומ"מ ברוב עם מצוה מן המובחר כדמוכח ממשפחות כהונה ולויה שהם רבים ואעפ"כ מבטלים עבודתן לקרותה עם כל הציבור ברוב עם דאיכא פרסומי ניסא שהוא עיקר מצוה זו ולפי' היה בכלל תקנת כפרים שתקנו אב"ה שאף עיר או כרך שאין בו י' בטלנין ואין מתאספים כלם אלא ליה שיקדימו לקרות המגלה ביה ככפרים עצמן מי' טעמא דבני כפרים לא חלו בהא דלדידהו כיון די"ה מכנפי הרי הם נכנסים בב' ובה' ומקדימין לקרות עמהם לא נאמרו בטלנין אלא לדין בני העיר עצמן והיינו דהדר דקתני ר' יהודה בדין הכפרים אימתי מקום שנכנסין בו בהא תליא מילתא דידהו ולא בי' בטלנין וכבר פרישנא לעיל דעיירות וכפרים וכרכים חד דינא אית להו בגופייהו דאי איכא י' בטלנין בכפר אף הם אין מקדימין ואי ליכא י' בטלנין בכרך אף הם מקדימים ומאי דנקיט תנא שהכפרים מקדימין אורחא דמלתא קתני אבל עקר התקנה כך היתה שכל שא"א לקרות מגלה בזמנה בציבור ואיפשר לו קודם לכן עד י"א שיוכל להקדים וכבר ראינו מי שפי' דמתני' דקתני הרי זה כפר וכדקאמר ריב"ל לעיל נידון ככפר היינו לענין שאין הכפרים מקדימין שם לי"ה אבל עיר וכרך עצמו לעולם אינם מקדימים וזה טעות גמורה:

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין פי' באלו היינו כפרי' דמקדימין א"נ עיירות או כפרי' שחל זמנם שלהם בשבת שמקדימין לקרא כדתנן במתני' ובתוספתא שונה ג"כ תרומת שקלים ופי' שאם חל א' באדר בשבת שמשמיעין על השקלים קודם לכן כדי שלא יתמעט זמן של חצות כדסברו למימר קמן במכלתין לענין הקדמת פרשת שקלים:

עוד אמר שם אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח מאחרין ולא מקדימין ופירשו בירושלמי שאם חל פורים בשבת מאחרין הסעודה עד אחר השבת כדי שתהא שמחת פורי' ניכרת ולא תתערבב בסעודת שבת ודרשי' לה מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים ואין הירוש' הזה ברור דהא כי כתיב ולא יעבור אפי' אשמחה נמי הוא דנזכרים ונעשים כתוב שם ואפי' לא' בשבת יום הוא בדידיה נמי איכא ולא יעבור לבני י"ד למ"מ וה"ה לשמחה דהא איתקש ולא הוצרכו לומר סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא משום דכתיב ימי משתה ושמחה אלא משום ליל י"ד לבני עיירות נמי דאלו משום ליל יציאת י"ד הא מט"ו הוא ומולא יעבור נפקא וכן פרש"י ז"ל וי"מ דכי כתיב בתוספתא סעודת פורים מאחרין לפי גמרא דילן לא שמאחרין אותה עד זמנה וכענין שאמרו בגמרא שמחה לא נוהגת אלא בזמנה וכלפי שאמר מקדימין ליה אמר בזה מאחרין וזה מן הלשונות שבתלמוד שעניינם מתחלף ובסעודת ר"ח פי' שהיא סעודה שהיו עושין אותן כשהיו עולין לקדש את החדש ולעבור השני' כדאיתא בסנהדרין דאלו בר"ח לא אשכחן סעודה אחריתי דהא קיל דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל:

אבל בזמן עצי הכהנים וט' באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין פירשו בגמרא טעמא דט' באב משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וה"ה בשאר צומות אלא משום דט' באב קביע טפי ובו השלוחין יוצאין דאלו אידך לא קביעי ואם רצו מתענין רצו אין מתענים נקט ט' באב ובתענית שלפני פורי' שנהגו להקדימו ליה משום דההוא תענית תשובה היא ולית בה משום אקדומי פורענותא כלל ולא עוד אלא שתענית יחיד היא כמו שכתבנו לעיל ופרשת הקהל שחל להיות בשבת שמאחרין אותו לאחר שבת פירשו בירושלמי הטעם מפני שהיו צריכין לבימה שעולה בה המלך כשקורא להם וא"א לעשותה בשבת ואם היו מניחין אותו שם מיום ו' היתה מדחקת לעזרה ולפי' מאחרין אותו עד יום ב' של חג שהוא חולו של מועד:

גמרא תנא י' בטלנין של ב"ה פי' שיש שם בעיר י' אנשים כעין תלמידים וכיוצא בהם שבטלים ממלאכת השוק ומזומנים לב"ה ערבית ושחרית ולא סוף דבר שיהיו ממונים לכך מן הציבור כדברי רש"י ז"ל וכן מפ' בירוש' ועכשיו שנהגו העם להשכים ולעריב לב"ה דינו כאלו יש שם י' בטלנין אלא דמ"מ כבר בטלה הקדמה הואיל ומסתכנין כדאיתא לעיל:

א"ר אבא א"ר שמואל מנין שאין מונין ימי' לשנה פי' שכל ענין שהולכין בו אחר שנה מונה יב חדש מיום ליום כדרך שב"ד קובעין ואין מונין ימות החמה כפי מה שהיא אם שס"ה אם שס"ד וכן אין מונין שעות לחדשים אלא לימים כפי מה שהוא נקבע ואע"פ שעודפות ממנו או חסרות שעות כפי המולד הרי שאמר הרי זה גטך אם לא באתי חדש פלוני והוקבע החדש כ"ט ובא תחלת ל' אע"פ שעדיין יש משעות החדש שעבר יום ל' אין ל' זה בסופו מן החדש הבא אין בכך כלום והרי קיים תנאו ובטל הגט וכן כל כיוצא בזה:

תניא חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין ואמרי' בשלמא חגיגה מאחרין דאקלע בשבת אלא זמן חגיגה מאי היא א"ר הושעיא ה"ק חגיגה בזמנה בשבת או עולת ראיה דאקלע אפי' בי"ט שהוא זמן חגיגה דשלמים קרבים בי"ט אבל לא אדלאחריו ומני ב"ש דס' בי"ט דאיכא צורך הדיוט וקרינא ביה לכם אבל עולה דכלה לגבוה אינה קרבה דקסבר לכם אבל לא לגבוה אבל ב"ה פליגי עליה וסברי דעולות נמי קרבות בי"ט וכי כתיב לכם לכם ולא לגוים:

רבה אמר ה"ק חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין טפי מהכי לא תנן מי שלא חג י"ט הראשון של חג חוגג כל הרגל וכו':

אמר ר' אלעזר א"ר חנינא ר' נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז פי' דאלו מדינא כל ד' הצומות אסורין בכל חומרי תענית רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה בט' באב עצמה דכלהו בחד קרא כתיבי ובחדא מחתא מחתינהו ודין תענית צבור החמור בכל א' מהם אלא דבימי רבינו הקדוש דהיינו ר' אין שלום ואין שמד הוה ואמרי' במס' ר"ה דכל שאין שמד ואין שלום רצו מתענים רצו אין מתענים שכך התנו נביאים שגזרו אותם דיש שלום היינו שישראל שרויים על אדמתן ואין שמד שמחה יש שמד צום אין שלום ואין שמד רצו מתענים רצו אין מתענים ולפיכך רחץ ר' בי"ז בתמוז ואפ' דה"ה שאכל דרצו אין מתעני' כלל אלא דנקט רחץ דמיפרסמא מילתא א"נ לא אכל כיון דנהוג בה איסורא כגון בזמן הזה נהגו בו ענויו שלא לפרוץ גדרם של ראשוני' שנהגו כן אלא לדידי מסתבר שלא תלו הנביאי' ברצו אלא חומר התענית דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל אבל לא לאכילה שאין בדין שיהא בית אלי"ם ועיר הקדש חרבה ואנו אוכלים ושותים והינו דקאמר שרחץ ודוקא רחץ וחביריו אבל לא אכל ובזמן הזה ג"כ שאין שמד ואין שלום חייבין אנו להאסר באכילה מגזירת הנביאים ולא בתורת מנהג בלבד:

ומה שרצה לעקור ט' באב פי' בתו' שלא רצה לעקרו לגמרי אלא לקבעו בי' או בי"א משום דק"ל דט' באב אינו תלוי ברצו הואיל והוכפלו בו צרות ומפני זה היו שלוחי' יוצאים בו כדאיתא בר"ה וא"כ היאך היה איפשר לו לר' לעוקרו דהא אין ב"ד זה יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ולא ירדתי לסוף דעתם דא"כ אפי' לעקרו לי' או לי"א לא היה יכול דכיון שהראשונים קבעוהו בט' באב אף בזה יש משום ביטול דברי ב"ד חבירו וכדמוכח בהדיא בריש מכלתין גבי הקדמת בני כפרים ועוד דהא מתשובתו של ר' אבא בר זבדא שאמר לא כך היה מעשה אלא ט' באב שחל להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת ואמרי' הואיל ונדחה ידחה כלומר ידחה שנה זו בלבד משמע לכאורה דלר' חנינא ר' היה דוח' אותו לעולם ולכך השיב לו שלא אמר אלא לאותה שנה והנכון דר' היה רוצה לעקו' ט"ב כגון י"ז בתמוז משום דשורת הדין אין הפרש ביניה' בגזי' נביאי' כדברי הראשוני' ז"ל שלא להתענות בו כלל דחומרי דתענית וחכמים לא הודו לו בזה לפי שהוכפלו בו צרות ואין ראוי לנו להקל בו אע"פ שאיפשר כן מגזירת נביאים ברצו אלא שישראל חסירים לא רצו להקל בו מטעם זה ולפי' היו שלוחים יוצאים בו מש"כ בשאר תעניות וזה טעם קצת רבותי והוא טעם נכון וברור:

א"ל טובים השנים מן הא' פרשי ז"ל אלו לא שמעת אתה הייתי טועה בדבר עתה טוב לי שלמדתני האמת פי' לפי' טובים מן השנים שהא' שומע לחבירו ואם הוא טועה מתקנו ובשם בעלי התוס' ז"ל שמעתי שכך אמר לו אני ור' חנינא שהעיד בדברי שנים וטובים להאמין ממך שאתה יחידי ודברי רש"י ז"ל נראין יותר דהא כיון דר' אלעזר בשם ר' חנינא קאמר לה לא חשיב אלא בחד ויחיד אליו ר' אבא בר זבדא שמעיד שהיה בשעת מעשה:

הא דאמרינן שמחה מלמד שאסור בהספד נראה דה"ה שאין נוהג בו אבילות יום ב' שהוא של דבריהם לדברי הכל דאתי שמחה דרבנן דרבים ודחי אבילות דרבנן דיחיד וכדאמרינן דכותה אבל אינו נוהג אבילותו ברגל פי' ואפי' למ"ד דאבילות לילה דאורייתא ואתי עשה דשמחת רבים דהיינו ושמחת בחגך ודחי עשה דאבילות דיחיד וה"ה בהא אבל אם הוא יום מיתה וקבורה דהוי דאורייתא נוהג בו אבילות בשם שנוהג ביום ב' של דבריהם דלא חמירי האי מיניה ואע"ג דאמרי' בפ"ק דכתובות מי שמת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ומשמע שקברוהו בו ביום דהוי אבילות דאורייתא ואפ"ה נדחה מפני שמחתו שהוא לו ברגל דרבנן התם משום שמחת ימי חופתו שלא תהא אבילות במקום חופה עשאוהו חכמים כעין רגל של תורה שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אבל משום שמחה זו של פורי' לא דחו אבילות של תורה ויש אומרים שלא אסרו אלא הספד שהוא דבר של פרהסיא אבל אבילות נוהג בצינעה בתוך ביתו ואפי' אבילות יום ב' ואילך שהוא מדבריהם:

משתה מלמד שאסור בתענית פי' ומ"מ כיון דאכל אפי' מיני פירות שוב אין בו אסור דומיא דמועד דאי בעי לא אכיל אלא פירות מיהו חייב לקיים מצות סעודה כל שאפשר. ותענית חלום מותר בו אפי' ליחיד וציבור שהיו מתענים ופגעו בפורים אין מפסיקין כדא' ובדכתא בהדיא:

הא דאקשינן והא ר' בטבריא הוה משמע דהכי קים והכי אשכחן במס' ע"ז דבעא אנטונינוס דתתעביד טבריא קלניא ומשמע שא"ל כן לכבודו מפני דרב וכל התלמידים אבל בכתובות פרק אלמנה נזונית ר' בציפורי ומקום מוכן לו בבית שערים ובמס' סנהדרין אמר הלך אחר ב"ד יפה אחר ר' אליעזר ללוד עד אחר רבי לבית שערים וי"ל דמתחלה הוה בטבריא ואח"כ בציפורי ובית שערים:

והא דאקשי' והא ר' בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימי יהושע ב"נ. איכא דקשיא ליה היכי קאמר הכי בפשיטותא דאדרבא אמרינן בסמוך דפשי' מילתא דגבי בית בבתי ערי חומה לאו מוקפת חומה היא מדכתיב סביב פרט לטבריא שימה חומתה ועוד דהא בתר דפריק ליה דר' בי"ד נטע הדר פריך ליה ומי פשיטא ליה מילתא דטבריא מוקפת חומה היא והא חזקיה וכו' ועוד היכי מפרקי' לר' פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה גבי מילתא דפשיטא ליה לר' מספקא ליה לחזקיה והלא יש לו לסמוך על ר' ומפרקי' דה"ק ר"ל אותם שהוקשה לכם כך תירצו והיינו הרשב"א שתירץ כך והא טבריא מוקפת חומה ועוד אמבצר היא דכתיב קרא בהדיא בספר יהושע ערי מבצר הצידים צר חמת רקת וכנרת וכיון דערי מבצר היא ?ביב"ן מאן לימא לן דלא ס"ל לר' דיש לה דין מוקפת חומה לכל דבר ולא דריש פרט לטבריא שימה חומתה וכדי למיקם אסברא דר' מקשה הכי לימא ר' בט"ו הוה וכי נטע בי"ד נטע והדר אקשי ליה והיכי נימא דפשיטא דטבריא מוקפת חומה היא לכל דבר דהא חזינן דחזקיה מספקא ליה ופריק דחזקיה מספקא לענין בתי ערי חומה מיהא משום דחייש לאידך מתניתא דפליג אר' דריש סביב פרט לטבריא ולההוא תנא אף למ"מ דינה כן דלית לה דין כרכים ואע"ג דלקמן אמרינן דלאו היינו ספקיה דחזקיה לענין בתי ערי חומה ומספקא אי חיישינן לההיא מתני' אי לאו כן אמרו בירוש' חזקיה קרי ביד ובט"ו חשש על הדא דתני רשב"י ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שימה חומתה:

והשתא לא תיקשי לן הכי מספק חזקיה במאי דמודו ר' ועביד ביה מעשה דחזקיה חיישינן דר' עיקר טעמיה משום דלא קפדינן אטבריא משום שצידה אחת ים ואף לענין בתי ערי חומה וכ"ש למ"מ אלא לר"ש דפשיטא ליה לענין בתי ערי חומה שאינה מוקפת בתי חומה מספקי' אי חיישינן לההיא דר"ש א"נ והוא הנכון לפום סוגיא כדלקמן דלחזקיה פשיטא ליה לענין בית בבתי ערי חומה דהלכתא כאידך מתניתא דרשב"י ומ"ה מספקא ליה לענין מ"מ דילמא הכא נמי כך דינא דטעמא דכרכין משום דמכסו והא מגליא הא אלו ס"ל כר' לענין בתי ערי חומה תו ליכא ספיקא לענין מ"מ ובירושלמי נמי ה"ה דחיישינן למ"מ משום הא דר' שמעון דהלכתא כותיה לענין בתי ערי חומה כנ"ל לפי שיטה זו ואתיא שפיר בההוא דלקמן מיהו אכתי לא מחוורא דלישנא דחיקא הוא ודאי בהדיא פריך תלמודא והא טבריא מוקפת חומה הוא כלומר ופשי' מלתא דקרו בט"ו ותו אמאי מוקמינן פלוגתא כרבי ומתניתא דלקמן משמע דלכ"ע ולהכי אקשי' מיניה ואמרי' בהדיא הא ודאי לאו חומה היא דתניא וכו' והנכון דתלמודא דפריך הכי סמיך אסוגיא דערכין דאסיקנא טבריא אע"פ שאינה מוקפת חומה מיב"ן לבתי ערי חומה מפני שימה חומתה אפ"ה לענין מ"מ דין כרכים יש לה כיון דמגניא מאויבים ומוקי ר' בהלכתא ופריך דטבריא מוקפת חומה מיב"ן כדכתיב ערי מבצר וכיון שהיא עיר מבצר להגן מאויבים דינה ככרכים למ"מ דר' בר ט"ו כדאמרינן וכי נטע ביד נטע והשתא דייק תלמודא על המקשה היכי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא לענין מ"מ דפריך הכי בשיטתה דהא חזי' דחזקי' מספקא ליה ודחי' דחזקיה מספקא ליה משום דלא שמיע ליה הא דר' אבל ר' פשיטא ליה דאנן לר' קאמרי' ומוקימ' ליה כהלכתא ובדין הוא דמצי למפרך היכי מספק חזקיה במאי דפשיטא ליה לר' דליכא תנא דפליג עליה אלא דמצי' לדחויי דלא שמיע ליה האי עובדא דר' ולא קים ליה בגויה ואידך פירכא עדיפא לן ואמסקי' ל"ק כלל דאפי' נטע ר' איסור מלאכה לא קבילו עליהו ונטיעתו דר"י אינה ראיה שלא היה פורים וזה נ"ל עיקר:

ואסיק' דמלאכה שריא בפורים אלא היכא דנהוג איסורא מאן דעביד מלאכה עובר משום בל תטוש תורת אמך דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם:

רב לטייה לההוא גברא דעבד הכי וכיון דכן איפשר דבר שמתא הוא כדאמרי' לעיל ולישמתיה שמתי:

ופסק דכיון דלא צמח כי תניה היינו שמותיה ויש לחלוק ולומר דמעיקרא דהוה ס"ל דאסור במלאכה ביומו הוה מקשינן דלשמתיה משום דהוי עבריינא ומשמתינן אמאן דעבר אדרבנן כדאיתא פרק מקום שנהגו אבל השתא דליכא איסורא דגזירת נביאים אלא משום בטול מנהג עולי מלט לייטי' שמוטיה לא משמטינן ליה בכה"ג כנ"ל. :

ואי בעית אימא באתרא דר' נמי נהוג ור' נטיעה של שמחה נטע כדתנן עברו אלו וכו' פי' וכיון דבתענית צבור אסרינן נטיעה זו מפני שהיא נטיעה של שמחה דינא הוא דתשתרי לפורים שהוא יום שמחה:

גופא חזקיה קרא מגלה בי"ד ובט"ו מספקא ליה אי מוקפת חומה מיב"ן או לא איכא דק"ל א"כ אנן בח"ל במקומות אלו דמספקי' בהו נקרי בי"ד ובט"ו ועל מה סמכו כל העולם בי"ד לבד וי"ל אלו מדינא מספקא לן לית לן למקרי כלל דספיקא דרבנן הוא מדברי קבלה בשל דבריה' ולקולא אלא משום דלא נימא דלאו ישראל וגם משום פרסומי ניסא אית לן למעבד חד יומא לבד מיהת היינו יום י"ד דקרו ביה רובא דעלמא וחזקיה ורב אשי דלקמן מדת חסידות נהגו בעצמן לקרא בי"ד ובט"ו וכ"ת היכי מקשי' לעיל מחסידותיה דחזקיה דדילמא לר' נמי מספקא ליה וקרא בחד בדיניה א"נ דקרא תרי יומי אבל לאסור מלאכה דינן ביום א':

וי"ל דהיינו קושין דאלו מספיקא שורת הדין לקרא בי"ד שהוא זמן הרוב וראוי לעשותו עיקר לקריא' לברכ' ולכל דבר אבל שני מקרא קרי בלא ברכה דלא מברכינן אספיקא דרבנן וה"ה דמקלינן בה לאידך חומרי ולהכי אקשי' דאם איתא דר' מספקא ליה בחזקיה בט"ו הוא דהוה נטע ולא בי"ד שהוא עיקר והיכי אמרת דנטע בי"ד אלא ודאי קים ליה דבר ט"ו הוא כך תירץ הרמב"ן ז"ל ועיקר:

ושמעתי מפי הרשב"א נר' שאין כל הדברים האלו אמורים אלא בא"י או במקומות הקרובים לשם שהיה דינו ידוע בשעת תקנת נביאים אם היה בן ט"ו או בן י"ד שהיו יודעים הטב בהקפן וכיון שנגזר דינם מתחלה בודאי כשנשתנו דינם אח"כ ראוי לנהוג מדת חסידות לקרא בב' ימים כי היכי דלקרי ביום שנגזר עליו ממה נפשך אבל בח"ל שלא היו ידועות להם בשעת התקנה כך היא דינם מתחלה שכל שהוא ודאי מוקפת חומה מיב"ן יקראו בט"ו וכל שהוא ספק יקראו בי"ד ונכון הוא. ובזה נתקיים יפה מנהג שלנו ומי' אסורין הן בהספד ותענית בי"ד ובט"ו מדכתיב במגלת תענית את יום י"ד ויום ט"ו יומי פוריא אינון דלא להתענאה ודלא למספד בהון ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ולפי' נהגו שלא לומר תחנונים בשניהם וכשנתעברה השנה קי"ל בפירקין דלענין הספד ותענית זה וזה שוים ואין נופלים על פניה' ואין אומרים תחנונים בשני אדרים בי"ד ובט"ו של כל א' מהם. אסקינן דספיקיה דחזקיה בפרזים דקרא אי בעינן למימר דמיגלו וטבריא הא מיגליא מצדה האחד או דילמא מיגלו שהם פתוחים ליכבש טבריא הא מוגניא ור' יוחנן פליג עליה בירושלמי וקרא בהו בט"ו כיון דמיגניא ואסיקנא כותיה בגמרא דילן במסכת ערכין בפרקא בתרא:

ה"ג וכן עיקר בנסחי ר' אסי קרא בהוצל והיינו הוצל דח"ל ול"ג בהוצל דבנימין מיהו אפי' גרסינן ליה דין ח"ל כא"י בענין זה כדכת' בריש מכלתין:

אבל לאוקומי גרסא כלומר שלא ישכח תלמודו ס"ד היא: