Ritva on Moed Katan 10 ריטב״א על מועד קטן י׳

ושוין שאין מפשילין לכתחלה. פי' שאין עושה במועד חבלים לכתחלה אפי' לצורך המועד:

קשיא פי' ולא תיובתא דאיכא למי' דסד"א דסירוג לא משום דסגיא בלאו הכי אבל כשאין לו חבלים דלא סגיא בלאו דידיה אלא א"כ ישן על הקרקע הכל מודים שהוא מותר קמ"ל אדרבה:

המטה משיסרג ג' בתים י"מ דמההיא שעתא ראויה למיושב ומטמא מדרס ורבי' שמשון ז"ל פי' כי החבל הנשאר אפי' הוא גדול נופל למטה ומטמא עמה ובנסחאות מדוייקות גרסי' התם החבל שבמטה וכן גורס רבי' ז"ל:

כיון דאפשר לממלייה במאני דלא טריחי'. פי' ואי לית ליה מאניה דטרחי':

ולענין פסק אנן כסתם משנה קיימא לן דמסרגין והא אמרי' דמסרגין לכולי עלמא שתי וערב:

סבר לה כיש אומר פי' דאי כר' יהודה ס"ל היכי לטייה להדיא משום שמיעת קול דילמא ישנה הות ודוחק הוא לומר שהוא מכין בקול שהיא חדש'

דרש רב חמא נוקרין ריחים במועד היה נרא' דהיינו בישנה דהא לא אשכחן מאן דשרי בחדש' אבל קשה היאך דריש לה הכי סתמא וי"א דלעולם אפי' בחדשה וסבר לה כמ"ד מכבשין בת עינא ובההיא אוסר רבי יהודה בחדשה לפי שהוא מעשה אומן אבל בנקור שהוא מעשה הדיוט אפי' בחדשה א"ר יהודה ונכון הוא ומ"מ קשה עלינו על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק שנוקרין ופותחין בת עין ולא חילוק בין חדשה לישנה ונר' שהוא גורס כמשנתינו מעמידן ריחים ופוסק כסתם מתני' ונר' עוד שאין משנתינו אלא ביחיד ובאפשר לו להסתפק בשל רבים הא בשאי אפשר לו אי נמי לצורך הרבים עושין לדברי הכל ואפי' לכתחלה והכי אמרי' לקמן דשרי' למבני רחים והיינו כדאמרן:

אבל חמרא דריחייא לא. פי' כי מפני דבר מועט שיש לו לטחון לצורך המועד אינו צריך ליטול צפרנו ומסתבר' כי הכל לפי מה שהוא שיש שם דבר האבד ובתוספות אמרו שלא התירו ליטול צפרני בהמה לרכוב אלא בשרוצה לרכוב חוץ לעיר כי ללכת בעיר אין בו דבר האבד וגם בזה הכל לפי מה שהוא הבהמ'

לסדוקי סוסיא. פי' אפי' בקטנים דאסירי בי"ט:

למשקל דמא מבהמה. פי' מפני דבר האבד:

לבסבוסי קרמי פי' לשפשף היריעות היטב ואפי' לאולודי איורא דאלו לרכובי אפי' בשבת שרי כדאית' פ' ר' אליעזר דתולין:

קיטורין בייר פי' משום דסגייא ליה לאשה בלאו הכי ואין זה דומה לעושה אשה תכשיטיה במועד שהוא קשוט שבגופה ממש:

אדעתא דארעא אסיר היכי דמי פי' היאך ראוי לעשות שלא יהא חשש מראית העין דבלאו הכי אפי' היה בדעתו לבי דידי אסור מפני חשש הרואין ומיהו בדיעבד אע"פ ששינה לא קנסי' ליה אם הוא אומר שדעתו להתייר וכן אתה מפ' בכל אלו וכן פרשו בתוספות:

ממנינהו אסור. פי' כשאינן ראויין לצורך הרגל דאי לא שני בכבשי' שיכול לאכול במועד:

בפרקמטיא האבד ושרי איכא למידק מה צורך לתפוש זה הלשון והלא כל מלאכה בדבר האבד בגופו מותר ולא הוזכר דבר האבד לענין פרקמטיא אלא במכירתה וי"ל דנקט לה מפני שפסידתם מועטת ואפי' הכי שרי דפרקמטיא נמי להרוחה אסור אפי' כל שהוא ובדבר האבד מותר כדמפ' ואזיל ולאפוקי ממאן דסבר לקמן דבעי' פסיד' קצת כדאמרי' זופתין חביתא ואין זופתין בו זיתא:

ובדבר האבד מותר פי' שאם ישהה למוכרה במועד השלול לאחר המועד ואומרי' בתוספות דדוקא שיפסיד מן הקרן שלו ומשכר עמלו אבל מפני שיפסיד מן הריוח אינו דבר האבד וכן נר' בירוש' וי"א דכיון שהוא ברשותו והגיע לו מקום הריוח דבר האבד הוא אם ההפסד כנגד הריוח וראיה גמורה לדבר נראה מעובד' דברייתא דלכלבי כוורי והתירו לממלחינהו ומשום דבר האבד והתם אין שם קרן כי מן ההפקר זכו בהם ובמה שיוכלו עכשיו יש כדי טרחם אלא ודאי כדאמרן ואש"ס דילן סמכי' ומ"מ לקנות פרקמטיא שהוא בזול כדי להרויח אין זה אלא הרוחה ולא דבר האבד דא"כ נתיר לעשות כל מלאכה במועד וראיה גמורה דפומבדיתא שלא התירו למיזל ולמיצד ולממלחינהו ולא תשיב דבר האבד אלא כשצדו אותם לצורך אכילה ואחר שהיו ברשותם היו נפסדין וליכא למימר דהתם הוא דאיכא טרח' מה שאין כן בפרקמטיא דהא זמנין דפרקמטיא איכא טרח' טובא טפי לשקול ולמדוד ולהוליך אלא ודאי כדאמרן: