Ritva on Nedarim 27 ריטב״א על נדרים כ״ז

מתני' נדרי אונסין. הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין. פי' הא דחשיב הא דהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה כנדרי אונסין ולא חשיב ליה כנדרי זרוזין ואע"ג דלא חלה נמי לא ליהוי נדר לא אתיא אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי אליעזר בן יעקב [לעיל דף כג.] בשהדיר המזמין נכסיו למזומן שאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תאכל עמי דהא כי האי גוונא לרבי אליעזר נדרי זרוזין הוא כדכתיבנא לעיל דלית ליה טעמא דלאו כלבא אנא אלא הכא משכחת לה אליבא דהלכתא כשהמזומן אסר נכסיו על המזמן אם לא יסעוד אצלו דאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני לאכול עמך דבהא מודה רבי אליעזר דלאו לזירוזין איכוין אלא קפידא דאמר לאו מלכא (ד) את דאנא מהניא לך ואת לא מהנית לי הילכך נדר גמור הוא מיהו לא מיירי מתניתין בהכי מדקתני וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר בלא חלה כל היכא שאין העכבה מחמת המזמין אלא מחמת המזומן שאינו רוצה לקבל הרי זה המזמין פטור שהרי לא נתכוון אלא לכבודו ולהנאתו שאינו רוצה כבודו והנאתו ולישנא דאם לא תזמינני הכי משמע אם לא תתן לי רשות לאכול מסעודתך אלא ודאי דמתני' דקתני חלה דמשמע דבעינן אונס היינו כשהמזמן אסר נכסי המזומן על עצמו דא"ל מזומן למזמן מזמנת לי א"ל אין נדר זו עליך ואתה אוסר נכסי עליך אם לא תזמינני פי' דרך תמיהה ושאלה א"ל כן ונדר ע"י וע"י תביעה זו נדר המזמן ואסר נכסי המזומן עליו אם לא יאכל אצלו ואמר בהאי לישנא נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי דהשתא ודאי כיון שע"י תביעה שהלה תובעו בכך שידור ויקבל עליו הוצרך המזמין לידור ולאסור נכסי המזומן עליו אם לא יאכל עמו קפידא הוה ולאו זירוזין ואין הדבר תלוי ברצון המזומן עד שנא' שאם אינו רוצה בסעודתו יהא הלה מותר דהא לא נחית להכי ודרך קפידא קאמר ע"י תביעתו נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי לכבודי ולפיכך כל שהעכבה משל אחד מהם בין מן המזמין בין מן המזומן שאינו רוצה לאכול עמו ולכבדו הרי הוא אסור וחייל נדרא וליכא היתרא אלא היכא דאניס כגון שחלה אחד מהם או בנו או שעכבו נהר הא לאו הכי נדרא הוו ולאו זירוזין דהשתא איכא למימר טעמא דלאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי והכא הכי אוקימנא מעיקרא למתני' בגמרא דמתני' דנדרי זירוזין כרבי אליעזר דאותבינן מהאי דדייקינן טעמא דחלה הא לא חלה הוי נדרא ולאו זרוזין ודלא כר' אליעזר דתני דמדיר חבירו שיאכל אצלו זרוזין הוי ופרקינן לעולם ר' אליעזר ומי סברת דאדריה מזמנינא לזמינא כלומר שהמזמן אסר נכסיו על המזומן אם לא יאכל אצלו הא ליתא דהאי גוונא אפילו לא חלה נדרי זרוזין הוי אלא זמינא הוא דאדריה למזמינא פי' ולאו דא"ל זמינא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דא"כ מאי אריא חלה אפילו אינו רוצה נמי כיון שאין העכבה משל מזמן כדפ"ל ומ"ה טרח תלמודא לפרושי דמיירי דא"ל מזמנת לי פי' בתמיה תאסור נכסי עליך אם לא אוכל עמך ונדר כלומר אמר בפירוש נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל עמי לכבדני וחלה הוא או בנו וכו' ואע"ג דבהאי תירוצא ליכא טעמא דלאו מלכא (ה) את אלא טעמא דלאו כלבא אנא כדפרישנא ובתר הכי אסיקנא דלית ליה לר' אליעזר בן יעקב טעמא דלאו כלבא אנא וקסבר דההוא נמי זירוזין הוא דוקא באנפא אחרינא אבל כה"ג דאיכא תביעה וע"י תביעתו נדר הוא ודאי מודה ר' אליעזר דקפידא הוי ומשום דמעיקרא כי אוקימנא כר' אליעזר לא אתפרש בגמ' דליהוי טעמא משום דלאו כלבא אנא אלא נקיע לה סתמא למימר דכל כי ה"ג קפידא הוי לכ"ע ולא זירוזין לא איצטריך בתר מסקנא למיהדר ולפרושי ולמימר דאע"ג דלא מודה ר' אליעזר בטעמא דלאו כלבא אנא בהא מודה דהא לא אשמעינן לתלמודא אכתי דליהוי בהא טעמא דלאו כלבא אנא משא"כ במתני' דקונם שאתה נהנה לי דמעיקרא פריש תלמודא בהדיא טעמא משום דלאו כלבא אנא ואפילו לר' אליעזר דכיון דכן כי הדרין למימר דלא מודה ר' אליעזר בהאי טעמא אם איתא דהתם מודה ר"א משום דהויא מתנה מרובה הוה ליה לפרושי כדכתיבנא בדוכתא וכן פי' רבינו ז"ל בהל' למתניתין בדאדריה זמינא למזמנא כדאוקימנא תלמודא מעיקרא ודעת רבינו ז"ל כמו שכתבנו ולא מוקים לה תלמודא ולא מוקמינן לה אנן כדאמר זמינא למזמנא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דאיכא טעמא דלאו מלכא (ו) את דמודה ביה רבי אליעזר משום דא"כ לא בעינן חלה כדבעינן לעיל תרי זימני וזה מבואר וליכא למנדא מינה כנ"ל:

ולמדנו ממשנתינו. דמאן דנדר או אשתבע אמידי שהוא בקום עשה וכשיהיה לו לעשות אירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ושבועתו שמעכבו מלעשות הרי הוא פטור בין אונס בגופו ממש כגון חולי שאינו יכול לעשות אותו דבר כדרכו בכל חולי שנופל במטה בין חולי בניו ובני ביתו המוטלים עליו או עכבה אחרת כגון שרבו מימי הנהר ואינו יכול לעבור אלא בהוצאה לשכור ספינה וכיוצא בו הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה שנתחדש לו על קיומו דבר שיש בו סכנה כגון סכנת דרכים או אפי' הפסד כלל מממונו דלא אסיק אדעתיה שיפסיד אותו בשעה שנדר כדמוכח בריש ב"ק [דף ז.] בההיא דתניא מי שהיו לו שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה משום הפסד פורתא דנכסיו דאנוס הוא והיינו דקתנינמי או שעכבו נהר והא לא סגיא שלא יהא אפשר לו לעבור בספינה. ותו דא"כ פשיטא דפטור דמאי הו"ל למעבד דהא אנוס רחמנא שריא ולמה ליה למכתב האדם בשבועה [שבועות כו.] פרט לאנוס אלא ודאי רחמנא שריא בנדר ושבועה כל היכא דאנוס אונס כל דהו המעכבו לקיים שבועתו כל היכא דלא אסקיה אדעתיה בשעת נדריה ושבועתיה ואפילו אונס חולי דשכיח ואונס עכבת הנהר דשכיח (ז) דדעתייהו גבי גיטין לא חשיבי אונסין כדכתיבנא במס' גיטין [דף ל.] וכדמוכח בשמעתא קמייתא דכתובות [דף ב:] דלהכי כ' רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס הלכך ה"ה כל שמעכבו שום הפסד בממונו שהוצרך לשכור ספינה או אנשים שיבואו עמו בדרך מפני הלסטים הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה מיהו ה"מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא לעבור על שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורין של תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו כי היכי דשריא ליה בנבלה או שאר איסורי תורה. והיינו דאמרינן התם [שבועות דף כו:] נשבע על הככר והוא מסתכן עליה מהו ואמרינן מסתכן לישרי ליה מר דלא שרינן לאכול הככר ההוא שאסר עליו בשבועה או בנדר אלא במסתכן ממש בגופו דומיא דשרינן חזיר או נבלה והיינו מטעמא דכתיבנא. ודכ"ע כי משתרי משום אונס גופו או ממונו דוקא כעין משנתינו דאשתבע מדעתיה ואירעו אונס בשעת קיום השבועה הא כל שאנסוהו לישבע לעשות דבר או שלא לעשות אע"ג דמחמת אונסיה נשבע אפי' מחמת אונס נפשות אם על דבר של ממון הוא כגון שאנסוהו ונשבע לתת להם כך וכך הרי הוא חייב בשבועתו כדמוכח מההיא [כאן דף כז:] דנודרין להרגין ולחרמין שהן של בית המלך כדבעינן למימר קמן מיהו כל היכא שאין עיקרו ממון כגון דאנסי ליה אונס נפשות פטור. אשתכח דחמיר עליה כי נדר מעיקרא מחמת האונס על דבר של ממון מכי נדר מדעתיה ולבתר הכי אתי ליה אונסא וטעמא משום דאמרינן דכיון דלא ידע בהא כי נדר אדעתא דהכי לא נדר ורחמנא פטריה מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס דהיינו פרט להיכא דאנסיה לביה ונדר בטעות כדרב כהנא ורב אסי דהכי פרישנא במס' שבועות א"נ פרט לאנוס בקיום שבועתו והא דלא נקטינן התם ונקטינן אידך דרב כהנא ורב אסי משום [מכילתין כה:] רבותא הוא דאפילו בההיא דבשעת שבועה יצאת שבועה מפיו לשקר פטור כיון שהיה סבור לפי דעתו לישבע באמת בברי ולא היה לבו נוקפו כלל שאילו במפקפק ולבו נוקפו (כלל) אלא שהוא אצלו קרוב לודאי חייב הוא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי ההוא גברא דאיתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא ליבטלן זכוותיה ואיתניס ולא אתא וא"ר הונא בטילן זכוותיה ומקשינן ואמאי אנוס הוא ורחמנא שרייה מולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין וכו' ואמאי מקשינן מאונסי נדרים דשאני נדרים ושבועות דפטר בהו רחמנא אונסא אפילו בכל דהו דכתיב האדם בשבועה מה שאין כן בשאר עבירות שבתורה ואיכא למימר דהתם מעיקר טעמא מקשי' אמאי שרא רחמנא בשבועת אונס כל דהו משום דלאו אדעתא דהכי נדר הכא נמי גבי תנאי לימא דלאו אדעתא דהכי אתני מעיקרא ואדרב' מקשינן להו אהדדי דכל דחשיב אונס בתנאין דעלמא חשיב נמי אונס בנדרים. ולמדנו שהלוה מחבירו בצפורי ונשבע לפורעו ליום ידוע ואותו יום אין המלוה בעיר ה"ז פטור משבועתו דאנוס הוא ואין לו לילך אחריו ולהוציא משלו ולהגיעם למקום שהוא דלאו אדעתא דהכי נדר אבל אם לוה מאדם שהוא מעיר אחרת שבא לסחורתו בכאן ונשבע לפורעו סתם חייב להוליך לו לעירו דאדעתא דהכי נדר ואם חלה או עכבו נהר או סכנת דרכים וכיוצא בו הקולר תלוי בצוארו. מיהו כל שהמלוה בעיר ואינו רוצה לקבל אינו נפטר משבועתו בכך ר"ל מפני שיביא לפניו דלפרעון נשבע ואינו פרעון בשביל שיביאם לפניו עד שיזרקם לידו או לרשותו בפניו אפילו בע"כ ובהכי איפטר משבועתו משא"כ בנשבע לתת לחבירו דמשהביא לפניו ואינו רוצה לקבל נפטר ובנותן ברשותו שלא מדעתו שלא בפניו לא מיפטר משבועת פרעון (ח) דהא קי"ל בפ' הגוזל [דף קיח.] שכל שנטלו לדעת צריכין דעת כך קבלתי שיטה זו מפי מורי רבינו נר"ו:

גמ' כתב רבינו ז"ל מתני' בדאדריה זמינא למזמנא א"ל לא מזמנת לי אמר לו אין וכבר פירשתיו במשנתנו:

ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותאי. פירוש איהו הוה דאין בהדי חבריה וה"ל לאתויי ראיה לגבי בעל דיניה ובי דינא קבעו ליה זמנא לאתויי ראיות דיליה תלתין יומין דהיינו זמן ב"ד כדתנן בפ' ד"מ [דף לא.] כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום ואילו מדינא לא הוה ליה למקנס נפשיה במידי אלא לקבולי זמניה אלא דכי היכי דלא ליסברו בי דינא דבעי לאשתמוטי מדינא דנקיט זמן לראיות וגם לאיים בעל דינו שיש לו ראיות כנגדו קניס נפשיה טפי מדינא ואתפיס שטרותיו ביד ב"ד ואמר אי לא אתינא בראיות שלי עד תלתין יומין דקבעיתו לי ליבטלן זכוותאי דמסרנא בידיכון והריני מודה שהם פסולין לסוף איתניס ולא אתא לההוא זימנא א"ר הונא בטילן זכוותיה פירוש דהא לא אתא א"ל רבה והא אונסא כתיב וכו' פירוש וכיון דמחמת אונסא הוא דלא אתא יכול לטעון טענת אונס דאדעתא דהכי לא אתני וכי תימא קטלא שאני פי' דגבי נערה להצילה ממיתה יש טענת אונס ולא לענינים אחרים:

והא תנן נדרי אונסין הדירו חבירו וכו'. פירוש וכי היכי דהתם כי אניס מיפטר משום דאדעתא דהכי לא נדר הוא הדין הכא דאמרינן דאדעתא דהכי לא אתני ואקשינן תו דאפילו לא אניס כלל אלא דלא בעי למיתי אמאי בטילן זכוותיה דהא מאי דאמר מעיקרא לב"ד אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא פי' עיקר אסמכתא הוא כל מאן דמיחייב וקניס נפשיה וממוניה במאי דלא הוה מיחייב מדינא אי לא הוה מילתא פלן ותולה התנאי בדעת עצמו במילתא דלאו בידיה לגמרי וליתא חוץ מידיה לגמרי אלא דהוי מילתא מציעתא בידיה ולאו בידיה לגמרי הא כל היכא דליכא קנסא דממונא אי נמי שתולה הדבר בדעת אחרים או שאין בידו כלל לא חשיב אסמכתא והכי מוכח בכל דוכתא וערב דהוה חשיב תלמודא אסמכתא משום דהוי קנסא דהא איהו לא יזיף מידי וקניס נפשיה למפרע אי לא פרע חבריה וסמיך דפרע חבריה ולא ליהוי לוה רשע וכן ההיא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' קנסא הוא וכן ההיא דהלוהו על שדהו ואמר אם לא נתתי לך מעותיך מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך קנסא הוא שמאבד שדהו אבל ההיא [ב"מ דף קד.] דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ליכא קנסא דהא מיחייב מדינא לשלומי מאי דאפסיד אבל כי אמר משלימנא אלפא זוזי הא הוי אסמכתא. ולהכי קרי ליה התם אסמכתא וההיא דתנן במי שמת [דף קמ:] אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים לאו קנסא הוא דקניס נפשיה אי לא עביד אלא מתנה הוא דקא יהיב והוי נמי מילתא דלאו בידו כלל ולהכי לא חשיב אסמכתא והיינו דלא אשכחן שום דין אסמכתא בתלמודא בעסקי גטין וקדושין באומר ה"ז גיטך הרי את מקודשת אם לא באתי אם לא עשיתי משום דלא קניס נפשיה וממוניה במידי ואיהו עבד מדעתיה בדלא מכרחי ליה במידי ועל הדרך הזה תמצאם כולם ויתישבו כל השמועות בלא שום קושיא. וכבר כתבתי עניינים אלו בארוכה בסדר נזיקין מפי מורי רבינו נר"ו. ומפי רבינו ר' שלמה שמעתי דהיינו כללא דאסמכתא דלא בעינן מידי אחרינא דלעולם ליכא אסמכתא אלא במאי דקניס נפשיה וממוניה אי לא עביד מידי ושקלינא וטרינא טובא בהאי עניינא ואיברא דבהכי אתיין כולהו שמעתא שפיר כדאמרן וכבר פתרה רבינו הגדול ז"ל בפירושיו אלא שלא בירר הדבר כל הצורך ואין זה מקומו להאריך יותר הילכך הא דהכא דאתפיס זכוותיה הא קניס ממוניה דליבטלן זכוותיה אי לא אתא דלא מיחייב בהכי אי לא הוה קניס איהו נפשיה ומש"ה חשבינן ליה אסמכתא:

שאני הכא דאתפיס זכוותיה. פירוש דאי לא הוה אלא דבורא בעלמא אפי' בקנין לא מיחייב דאסמכתא היא אבל מכיון דאפיק זכוותיה מרשותיה ואתפסינהו על תנאי כן לא חשיב אסמכתא:

והא תנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ביד אחר ואמר לו אם לא נתתי השאר מכאן ועד שלשים יום תן לו את שטרי. פירוש ויהיו המעות שנתתי מתנה ויהא שטר זה בחזקתו דאי לאו הכי הו"ל שטר שנמחל שעבודו שאינו חוזר ולוה בו [ב"מ יז.] כדפרישית בדוכתיה והאי גברא קנסא קא קניס נפשיה למפרע מאי דלא מיחייב אי לא עביד תנאיה למפרע השאר עד יום פלוני הגיע הזמן ולא נתן (א) השטר רבי יוסי אומר יתן השליש שטרו למלוה ויגבנו כולו דקסבר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר לא יתן עד שיכתוב שובר ממה שקבל דקסבר אסמכתא לא קניא ואר"נ אמר רבה בר אבהו א"ר אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא אלמא אפילו במתפיס זכוותיה ביד אחרים וקניס נפשיה איכא אסמכתא דהא איתפיס האי שטרא ביד אחרים:

שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה. תמיהא מילתא מאי קאמר ומאי אולמא דבטל זכוותיה לאפוקי בהא מדין אסמכתא אי משום דבטול אסמכתא (ב) אי אית בה קנסא כדמוכח בב"מ [דף מח:] בהא דתניא הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר לך אכפול לך ערבונך והלה אומר אם אני תוזר ערבוני מחול לך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי דסבר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו פירוש דסבר אסמכתא לא קניא הלכך לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא יקנה כנגד ערבונו ולא יותר וכן פרש"י ז"ל התם וכן מוכח בפי' בתוספתא דכתיבנא התם בפרק הזהב ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל. ויש לומר דשאני הכא דהויא מחילה בב"ד במילתא דשייכי ב"ד דקבעי ליה זמן לראיות ובודאי בלאו קנסא דקניס נפשיה אי לא מייתי ראיות דיליה לסוף זמנא דקבעי ליה הוו מחייבי ליה בי דינא מהשתא ותו לא נטרי ליה אלא דכי מייתי ראיות דיליה סתר דינא ולא בטילי זכוותיה הילכך מאי דקניס נפשיה ולבטול זכוותיה מחילה קרובה לדין היא וגמר ומשעבד נפשיה מכיון דעבד כולי האי דמחל ואיתפיס זכוותיה על ידי קביעות ב"ד חשוב וקנו מיניה. הא בעלמא ובענינא אחרינא דעבוד אסמכתא לא מהני אפילו במחילה ואפילו קנו מיניה ב"ד כיון דהוי מילתא דלא שייכי ביה בי דינא והיינו דפסק תלמודא הלכתא אסמכתא קניא פירוש אסמכתא כי הא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר ליבטלן זכוותיה והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב פירוש דכולהו מחילה דבטיל זכיות דהוי מלתא דשייכי בי דינא וקנין בב"ד חשוב וחד מינייהו לא מפיק מדין אסמכתא וכ"כ גאון ז"ל וכמו שבירר רבינו ז"ל ושלא כדברי רבינו יעקב שכתב דאפילו במידי דעלמא דביניה לבין חבריה אי קנו מיניה בב"ד חשוב לית בה משום אסמכתא וליתא מיהו כל היכא דאיכא מעכשיו בפירוש ליכא משום אסמכתא כדמוכח בפרק איזהו נשך [דף סו:] גמ' הלוהו על שדהו:

תניא בתוספתא משכן לו וכו' עד ינתחנו. כלומר יוציאנו מן השדה בעל כרחו דאסמכתא הוא דקניס נפשיה:

ומודה רבי יהודה בשנים שהיו עומדים על הבית ועל השדה. פירוש לפני בית דין וקבעו לאחד מהם זמן לראיות ואמר אס לא באתי בראיותי עד יום פלוני אין לי בידך כלום ויהיו זכיותי בטלין וקנו ממנו ב"ד על כך הגיע זמן ולא בא איבד את זכותו מטעמא דכתיבנא:

כתב רבינו ז"ל ואסמכתא כיון דאתא לידן נימא בה מילתא וכו'. האריך רבינו ז"ל מאד בזה ודבריו מפורשים בעצמו ואין צריכין ביאור אלא לקצר בהם. דעת רבינו ז"ל שאין אסמכתא תולה בדעת אחרים אם תעשה או אם יעשה והיינו דאמר רב ששת במשחק בקוביא שאינו אסמכתא משום דתליא מילתא אף בדעתא ובמעשה דחבריה וכדאיתמר התם בתולה בדעת עצמו אי לא אתינא אי לא עבידנא וערב דחשיב תלמודא אסמכתא אע"פ שבדבורו תולה בדעת תבירו אם לא יפרענו שאני התם דסמיך אנפשיה דלוה יפרע חוביה דלא הוי לוה רשע ולא ישלם וכתולה בדעת עצמו חשיב וכן תולה בדעת אחרים בנוהג שבעולם חשיב אסמכתא דבהא נמי סמיך על נוהג שבעולם כאילו הוי ברשותיה דאמרינן האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא וקביל עליה דאי לא זבין ליה בפרוותא דזולשפט דלישלים ליה מדינא והאי קנסא הוא דמדינא היה פטור דמבטל (ג) על חבירו פטור ואסיקנא דאפי' ביין סתם פטור דאסמכתא היא דלאו בידיה לגמרי משא"כ באם אוביר ולא אעביד דהוי מילתא דבידיה לגמרי דלא מוביר ומשום הכי לא חשיב אסמכתא וכתב עוד זה לשונו דאפילו בתולה בדעת עצמו לא חשיב אסמכתא אלא כשהתנה באם לא אעשה אבל אם התנה באם אעשה ועבר ועשה בידים חייב וליכא משום אסמכתא:

וכתב עוד וזה לשונו דכל דאמור רבנן לאסמכתא ליתיה אלא בדיני ממונות אבל בגיטין ובקדושין ליכא אסמכתא וכו' ולא פירש טעם הדבר אבל קבלנו מתלמידיו דטעמא דידיה משום דגטין וקדושין ליתנהו אלא מדעתו ומרצונו ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק כההיא דהלוהו על שדהו שהיה צריך למעות וכההיא דמשליש שטרו שחבירו דוחקו שיפרענו שאר החוב וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הא צריך שדה זו לאריסות להתפרנס ממנו וכההיא דפרוותא דזולשפט סוחר הוא ומשתכר בדבר. וכן בההיא דאמר [ב"מ סו:] גבי מהאי חמרא דקניס נפשיה לפרוע מן היין שהיה צריך לשתותו או להשתכר בשימכרנו לפרקו והוא מפסיד כשמגבהו לזה דחוק היה מבעל חובו שיפרענו ולהכי קניס נפשיה אבל בגטין וקדושין וכן במתנה דיהיב לחבריה מדעתיה ליכא אסמכתא כלל וכן היה אומר תלמידי רבינו נר"ו בשמו ז"ל גם בשם קרובו החכם ר' יונה בר יוסף ז"ל:

ולפי השטה החדשה ששמעתי מפי הרב שלמה נר"ו כולהו שמעתין אתיין שפיר דכי קניס איהו נפשיה בממוניה במידי (לא) חשיב אסמכתא ובגטין וקדושין אי נמי גרשה מיניה או מקדשא ליה ליכא קנסא בהדיא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולהכי לית בה אסמכתא ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך אמת:

מתני' נודרין להרגין ולחרמין. פירוש הרגין לסטים מזויין שבא על עסקי נפשות וחרמין לסטים שאינו מזויין שבא על עסקי ממונות. ולמוכסין שעומדים ליטול מכס שלא כדין וכל אלו אינם אונסים ולא מבזבזין כלום משל תרומה ולא משל בית המלך וקתני השתא שאם היה מביא פירותיו בדרך ויצא עליו אחד מאלו לגזול או ליטול ממנו מכס שלא כדין ואמר להם כדי להציל ממונו שפירות אלו של תרומה הן או של בית המלך אע"פ שאינם כן הרי מותר לו לידור שהוא כן כדבריו כיון דבעי אנסי ליה והא מתניתין ארישא קאי דקתני נדרי אונסין ומעיקרא פריש דאניס בשעת קיום נדריה והשתא מפרש דאניס בשעת נדריה דנדר מחמת האונס ובגמרא מפרש היכי נדר:

ב"ש אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה. פירוש שהיא יותר חמורה וב"ה אומרים אף בשבועה פי' לא שישבע שהיא תרומה או של בית המלך דהא לשקרא משתבע אלא שישבע שלא יהנה מפירות עולם אם אינם של תרומה או אם אינם של בית המלך. מיהו רב אשי אסקה בגמרא דהכי קאמר בש"א אין שאלה בשבועה ובית הלל אומרים יש שאלה ואומר בלבו היום כדאי' בגמ' [דף כח.]:

בש"א לא יפתח לו בנדר. שאמרו לו נדור שהוא כדבריך וב"ה אומרים אף יפתח לו בנדר מעצמו בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו כלומר שאם אמרו לו נדור שלא תהנה מבשר והוא נדר מבשר ויין שהוסיף היין מעצמו הרי הוא אסור ביין אע"פ שאמר בלבו היום כיון דלא מיבעי ליה דלנדור ביה ובה"א אף במה שאינו מדירו אלא שנדר מעצמו והיינו דמפרש ואזיל כיצד אמר לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי וכו' ובכולהו הלכתא כבית הלל:

גמ' ולמוכסין. בתמיה דקס"ד דבמוכסין שנוטלין מכס כדין הוא ומשום הכי מתמה היכי שרינן לאערומי עליה דהא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא והיינו הדין שהוא ע"פ חוקי המלכות הקבועים עליהם שהוא וכל אשר לפניו הנהיגו הדברים והם כתובים בדברי הימי' ובחוקי המלכי' אבל מה שהגמון עושה לפי שעה הן על יחיד הן על רבים או שגוזר חדש על הגמוניא שלו שלא נהגו בימי האבות לקיים העם חמסנותא היא ולא דינא ואין דנין באותו הדין והיינו לישנא דמלכותא דמשמע דידיע לכולהו מלכי ולא מה שההגמוני' עושי' מעצמם דההוא דינא דהגמונא מקרי וגזל הוא ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה ע"י שמואל הנביא וארז"ל (א) כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ומ"ה כ' בתוס' שיש מקומות שישראל יוצאים מהגמוניא להגמוניא וההגמון מחזיק מאליו בכל מה שנמצא להם בהגמוניא שלו אם בא ישראל א' וקנהמן ההגמון זה היה מעשה ופסקו הדין שאין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דהגמון לפי שהדבר ידוע בדיניהם שדין היהודים כדין (ב) המפרשים לדור בכ"מ שירצו וכיון שכן אם יש הגמון שבא לשנו' את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא לפיכך הגמון שנטל ממון ישראל אם בחו קי המלכות הקבועי' הוא הוי דינא ואם לאו גזל הוא ולא יזכה ישראל הלוקח ממנו וכן כל כיוצא בזה וכבר הארכתי בזה במס' גיטין [דף י:] גם בפ' חזקת הבתים [דף נד:] ובזה יש ספוק בכאן והא דשמואל הלכתא היא דהא מקשינן מינה הכא והתם בפ' חזקת ולא אשכחן מאן דפליג עלה בשום דוכתא: