Ritva on Nedarim 46 ריטב״א על נדרים מ״ו

ושניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר. פי' אע"ג דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי כדאיתא בפרק חזקת הבתים [דף נז:] מ"מ כיון שיכול הוא לעכב חבירו שלא להעמיד בחצר (ו) דגים אלו כשזה עושה כן אינו מדין זכותו אלא כשעושה ברשות חברו ונמצא נהנה ממנו. ומש"ה מודה ראב"י (ז) דהא:

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ואין חבירו מודר הנאה הימנו לא יכנס לחצר. פי' המודר ואתאן לת"ק דאילו לראב"י מדין זכותו משתמש ומותר והיינו דקתני סיפא ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס והא מרישא שמעינן לה אלא משום סיפא נקט לה דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו. פי' וקאי לרבנן אדריסת הרגל וקאי לר"א אהעמדת ריחים ותנור דכיון דהאי נאסר חזי דחבריה משתמש והוא לא משחמש חיישינן דלמא אתי הוא לאשתמושי באיסורא ולהכי כייפינן ליה לזבוני חולקיה כדי שלא יבוא לידי תקלה ובלבד בחצר שאין בו דין חלוקה דבחצר שיש בה דין חלוקה חולקין ותו ליכא תקלה. ודוקא במילתא דשותפתא חיישינן שמא יבא לידי תקלה דלמא אגב דמשתמש בה חבריה משתמש בה איהו באיסורא אבל במידי דלנפשיה לגמרי כגון דאסר חצרו עליה לא כייפינן ליה לזבוני מהאי חששא אלא מימר אמרינן דשפיר מזדהר באיסוריה ככולהו שאר דעלמא והא דכייפינן ליה הכא למכור חלקו לחברו או לאחד מן השוק כשאין חברו רוצה בו ה"מ היכא דלא בעי למיעבד גוד או איגוד אבל אי בעי למימר לחבריה גוד או איגוד פשיטא דדינא עמיה כדמעיקרא דמשום נדריה לא אפסיד זכותיה בהא:

היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר. השותפין שבין המדיר ואיניש דעלמא:

ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חברך אני נכנס. נראין דברים דדוקא שנכנס שם לצרכי השותף האחר שאינו מודר הימנו וכשם שאינו יכול לאסור חצר השותפין על שותפו כך אינו רשאי לאסרו לכל מי שיצטרך שותפו להכניס שם לצרכו שעל דעת כן נשתתפו מתחלה שישתמש הוא וכל הצריכיו לו בחצר וכי משתמש בו הוא ושמשיו מדין זכותו הם משתמשין אבל שלא לצורך השותף מי נתן לו רשות לזה ליכנס שם והיאך הוא יכול לומר לתוך של חברך אני נכנס הא ודאי ליכא למימר וכן דעת מקצת גדולי הדור אבל דעת מורי נר"ו שאפילו שלא לצורך השותף האחר ושלא מדעתו זה נכנס שם מדקתני לה סתמא ולא פריש ליה מידי לא במתני' ולא בגמ' וטעמא דמילתא לפי שאין אדם יכול לאסור על אחרים שאינו שלו לגמרי ויש רשות לאותן אחרים להשתמש שם בעל כרחו של מדיר כגון זה שאפשר ליככנס שם על כרחו (ח) לברך חברו וכיון דכן לא חייל עליה קונם דידיה כלל ואפילו שלא מדעתו רשאי ליכנס שם ולמעשה ראוי להחמיר:

גמ' איבעיא להו בנדרו פליגי. פי' כפשטה דמתני' ובהא הוא דשרי רבנן:

אבל הדירו זה את זה. פירוש שאסר כל אחד מהם הנאתו על חברו בע"כ מאי מי אמרינן בנדרו הוא דאסרו רבנן משום קנסא דאיהו גרם איסורא לנפשיה אבל בהדירו זה את זה מודו רבנן דמותרין ליכנס לחצר דכאנוסין דמו ולא בעו קנסא או דלמא בהדירו נמי פליגי פי' ודקאמרי רבנן דינא הוא ולא קנסא ואתיא למפשטה מהא דקתני סיפא היה אחד מהם מודר הנאה מחברו ופליגי רבנן פי' דאמרי שלא ליכנס לחצר ולישנא דמודר היינו דאדריה חבריה דהוי אניס אלמא דבמודר פליגי רבנן ופרקינן תני נדור מחבירו פי' דאיהו אסר נכסי חבירו עליה ומש"ה קנסו ליה רבנן ואמרינן הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין אותו למכור כדי שלא יכשל בדבר אלא אי אמרת דאדרוה אמאי כופין אותו דהא מינס אניס פי' שלא הביא הוא עצמו לבית הספק כדי שנקנסנו ולא מצי לתרוצי ליה דהאי כופין את הנודר היינו את המדיר שהדירו דהא ליכא למימר חדא דלישנא לא משמע הכי ותו דאיהו מאי דבעי מצי עביד מדיליה ולמיסר נכסי למאן דבעי:

כתב רבינו ז"ל הוו בה רבוותא בהאי שמעתא מאי קא מבעיא להו תפשוט להו מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר ולישנא דהריני עליך חרם היינו דאדריה חבריה דאניס מינס וקתני שהן אסורין (א) ליכנס בדבר של אותה העיר שיש לשניהם בו זכות דהוי כחצר של שותפין ואס"ד מודו רבנן דהיכא דאדריה חבריה מותרין ליכנס לחצר האי מתני' דאסר מני לא ר"א ולא רבנן ותרגמא רבינו ז"ל דדלמא הא דקתני סיפא ואסורין בדבר של אותה העיר לאו אהריני עליך חרם דהוו מודרין קאי דהתם מותרין בדבר של אותה העיר אלא אאידך קאי דקתני הרי את עלי דהוו להו נודרין ולשון רבינו ז"ל ברור ואינו צריך ביאור:

עוד כתב רבינו ושמעינן מגמרא דהא דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו דהיינו נודר והוא נדור. פי' את האוסר שאסר נכסי חבירו עליו מדעתו ולדידיה קנסינן שמא יכשל וישתמש באיסור תשמיש דאיסור כגון העמדת תנור וריחים דאסור אפילו לר' אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין משום דאסר נכסיה על חבריה וכדפרישנא לעיל וכ"ש המודר דלא כייפינן ליה דהא מינס אניס דא"כ כל אדם רשאי להביא שותפו לידי כפייה שימכור לו חלקו מחצר השותפין המשותפת ביניהם כגון שידרנו מנכסיו ולאחר כן כופין אותו למכור את חלקו למדיר אבל בירושלמי פירשו איפכא דאוקימו הא דקתני וכופין את הנודר באומר הנייתי עליך פי' שהדיר חבירו מנכסיו ולפיכך כופין את המדיר הזה למכור חלקו למודר אבל באומר הנייתך עלי לא בדא פי' שאם הוא אסר נכסי חבירו עליו אין כופין לא' מהם למכור חלקו ואנן אגמרא דילן סמכינן מיהו היכא דרגיל מדיר בכך אשכחן בתוספתא שכופין את המדיר למכור חלקו למודר או לאחרים ודוקא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה אין כופין לעולם לא את הנודר ולא את המדיר אע"פ שהוא רגיל בכך כיון דאפשר בחלוקה:

גרסי' בתוספתא כשם ששניהם אסורין לדור בחצר כך שניהם אסורין לדור במבוי. פירוש במבוי המשותף בין שניהם וכשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין בחצר המשותפת כך שניהם אסורין לגדל בהמה דקה:

אמר רבה אמר זעירא מחלוקת וכו' עד אמר ליה רב יוסף והרי בית הכנסת דדבר שאין בו חלוקה ואמרינן דהוו שניהם אסורין בו אליבא דרבנן אלא אמר רב יוסף מחלוקת בחצר שאין בה דין חלוקה ובהא שרי ר' אליעזר בן יעקב ואסרי רבנן ומאי דתנן ואסורין בדבר של אותה העיר אתאן לרבנן אבל יש בה דין חלוקה אפילו ר' אליעזר מודה דאסורין ליכנס לחצר השותפין בין הם בין אחד משוק שמודר הנאה מאחד מהם וכן הלכתא:

אמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב. פי' דשרי בדבר שאין בו דין חלוקה וכן אמר ר' אלעזר הלכה כר' אליעזר בן יעקב:

כתב רבינו ז"ל הדין הוא מסקנא דשמעתא וקי"ל כוותיה ואע"ג דאשכחן ליה לרבינא דהוא בתרא בפ' שור שנגח את הפרה [דף נא:] דאוקי פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן ביש ברירה ואין ברירה דר' אליעזר סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה וקיימא לן בעלמא דבדאורייתא אין ברירה פי' כדאי' בסוף פרק משילין [דף לח.] ונדרים מילתא דאורייתא הוא אפילו הכי לא דחי' מסקנא דשמעתין דפסק והלכה כר' אליעזר בן יעקב מדלא אשכחן דאפליגו עליה אמוראי במידי ולא דמיא הך ברירה לברירה דאתמרא בעלמא בשאר דוכתי דברירה בעלמא היינו מילתא דלא מיבררא השתא דכי מיבררא בתר הכי תלינן מלתא דכן הוה למפרע כגון אחין שחלקו שני בתים או שתי שדות זה נטל אחד מהם וזה נטל האחר דאמרינן הוברר הדבר שזה נפל לזה מתחלה וזה לזה ולאו לקוחות הם זה מזה אבל הכא לאו מידי דלאו מיתבריר האידנא ומיתבריר למחר הוא דתימא איברירא מילתא למפרע דכדההשתא הוה מעיקרא שהרי כל א' מהם משתמש בכולה ואי אפשר להתברר לעולם שיהא כולה שלו ועוד דהא אכתי לא פלגוה ומשותפת היא ביניהם ולא הוברר בה כלום אלא ה"ז אחד מן המקומות שבתלמוד שיש לשון אחד בשני מקומות וענינם מתחלף ופי' ברירה דהכא לומר שכל או"א מדין זכותו משתמש בכל החצר ולא חשבינן ליה משתמש בחלק חבירו כלל ובכי האי גוונא איתמר בגמ' התם במתניתא דהיה ממלא מים מן הבור כדאיתא התם תדע דהא מבעי בעו לה הכא בהדירו דלמא אפילו רבנן מודו ליה לר"א דמשום דכאנוסין דמו ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו על חבירו פי' דאלמא מטעמא דכל החצר הוו נכסי חבירו אתי עלה למימרא דכיון דנכסי חבירו הוא לא כל הימנו לאסרה עליו:

ואיצטריכינן לברורי מילתא וכו' עד אלא דאיכא מרבנן דמזכי שטרא לבי תרי דקא פסק הלכה כראב"י ופסק נמי כמתני' דקתני ואסורין בדברים של אותה העיר. והא גמרא אמר בהדיא לעיל דבית הכנסת (ב) בחצרו שאין בה דין חלוקה דמי דשרי ר"א ליכנס ולהשתמש שם וה"ה נמי דשרו להו בבית הכנסת ובכל דבר שהוא של אותה העיר ומתני' דאסר לקמן רבנן היא דלית הלכתא כוותייהו:

מתני' המודר הנאה מחבירו ויש למדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר. פירוש שהשכירן קודם הנדר הן למודר הן לאחרים:

אם יש לו בהן תפיסת יד. למדיר אסור למודר ליהנות מהן דנכסי מדיר הן ואם אין למדיר בהן תפיסת יד מותר המודר ליהנות בהן דנכסי של (ג) מוכר חשיבי:

גמ' היכי דמי. שאין לו בהן תפיסת יד דשרי:

דמקבל בטסקא. פי' שהוא אצל הלה בחכירות דבר ידוע בכל שנה בין עושים פירות בין אינם עושים פירות והא קמ"ל דאע"ג דאי לא יהיב חוכר טסקא לא אכיל ארעא אפילו הכי כמה דיהיב טסקא ארעא דחוכר מיקרייא ואם החכירו לאחר הנדר הרי הוא כאילו מכרה לאחרים והמודר מותר בהם כשלא אמר נכסים אלו כדלקמן ואם כבר החכירם לאחרים קודם הנדר מסתברא נמי דשרו דאף על גב דקונם הוא מפקיע מידי שעבוד משכונא או שכירות משא"כ בהקדש דעלמא כדאי' בפ' אע"פ [דף נט.] ה"מ היכא דאסרינהו להנהו נכסי בפירוש דכיון דקונמות קדושת הגוף איסורא חייל אגופא ולא אפשר למלוה למגבי מינייהו ולא לאשתמושי בהו אבל היכא שאסר המדיר נכסיו על חבירו אין בדעתו לאסור עליו מן הסתם אלא נכסים שיש לו בהם תפיסת יד והם בכלל נכסים שלו לגמרי הא אילו אסר מרחץ ובית הבד שלו על חבירו בפירוש פשיטא דאיתסר בהו בשכבר היו מוחכרים למודר עצמו דבין שנדר הוא או שהדירו חבירו מנכסיו אין מרחץ ובית הבד בכללו מן הסתם וכן הדין בשכירות בית או משכנתא שהיו מושכרים או מושכנים קודם הנדר בין לאחרים בין לנודר אינם בכלל נכסיו של מדיר מן הסתם ואינם נאסרין עליו ואפילו לאחר זמן השכירות והמשכונא דהא לא חל נדרא עלייהו מסתמא מעיקרא וכיון דכן תו לא חייל וכאילו קנה המדיר נכסים דמי וכן כתבו מקצת חכמי הצרפתים אבל יש מרבותינו ז"ל שכתבו דדוקא ארעא דיהביה לטסקא דכל כמה דיהיב טסקא הוי למארי טסקא לעולם עד סוף כל הדורות ומורישה החוכר לבניו הוא דלא הוי בכלל נכסיו ולא חייל עלייהו נדרא כדאמרן אבל שכירות או משכונא הרי הוא בכלל נכסי הבעלים דמצי למסרינהו בקונם ובין שהיו מושכרין או שהיו ממושכנים למודר עצמו או לאחרים הרי הן נאסרין עליו בין שנדר הוא או שהדירו חבירו מנכסיו וראוי להחמיר למעשה:

מתני' האומר לחבירו קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני חורש. פירוש אם אני נכנס או אם אני לוקח אותו:

מת או שמכרו או נתנו לאחר מותר. דביתך ושדך משמע כל זמן שהם שלך והרי אינם שלו מיהו דוקא שמכרם או נתנם לאחרים אבל מכרם או נתנם למודר עצמו אסור כדאמרינן לעיל [דף לד:] בשמעתא דככרי עליך אסור ודוקא או מכרו או נתנו וה"ה החכירו חכירות עולם אבל השכירו או משכנו אפילו לאחרים אסור דאכתי שמו עליו וביתו ושדהו מיקרי:

בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחרים אסור. פירוש שזה הלשון משמע שאסרו עליו לעולם ממי שיהא ואפילו הפקירו שאין לו בעלים:

גמ' בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת מדיר או שמכרו לאחר מהו. פי' מי אמרינן דדוקא כי אסר נודר עליה בית זה (אבל) איסור עולם אבל כשאסרו בעליו על אחרים אפילו בלשון זה אי נמי לשון אחר מפורש יותר לא מהני שאין אדם אוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו אע"פ שאמרו כן בפירוש או דילמא מצי למיסר נכסיה לעולם על חבירו אפילו לכשיצאו מרשותו וא"כ כי אמר בית זה דמשמע איסור עולמית אע"פ שמת או שמכרו המודר אסור בהם ופשטינן דאדם אוסר על אחרים דבר שברשותו לכשיצאו מרשותו בין שאמר כן בפירוש בין שאמר בית זה ונכסים אלו וה"ה לביתי זה ונכסי אלו או ביתך זה ונכסיך אלו איסור עולם משמע אבל אמר ביתי או נכסי דלא משמע אלא בעודם שלו כי נפקי לגמרי מרשותיה משתרי מודר בהן ולעולם אין אדם אוסר על חבירו דבר שלא בא לעולם ושאינו עכשיו ברשותו אבל אוסר הוא על עצמו דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו אע"ג דמידי דמיתסר ליתא בעולם איהו דמיתסר בהו הוי ברשותו דנפשיה לאיתסורי:

כללא דמילתא לעולם בעינן שיהא ברשות האוסר או הדבר הנאסר או האדם הנאסר כגון פירותיו שהן ברשותו על חבירו שאינו ברשותו או פירות שאינם ברשותו על עצמו שהוא ברשותו אבל לא פירות שאינם ברשותו על חבירו שאינו ברשותו והכי איתא בהדיא בפ' אע"פ גמ' [עלה] דמתני' דהמקדיש מעשה ידי אשתו [בדף נט.] כדכתיבנא התם בס"ד:

ירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו. פי' איזה לשון אתה תופס בתר ביתך אזלינן דמשמע בעודו שלך או בתר זה דמשמע לעולם:

נפל ובניה הא לית הוא. פי' נפקא מינה כגון שנפל וחזר ובנאו דאי תפסינן לשין זה פנים חדשות באו לכאן ואינו זה ומותר בו ואי תפסינן לשון ביתך מ"מ ביתו היא ואסור ואמרינן נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית אלמנות לבתי פי' והיה לו באותה שעה בית חתנות או בית אלמנות וכיון דכך הרי הוא כאילו אמר בית זה וקתני שאם נפל אין היורשים חייבין לבנותו דכמות שהוא עכשיו משמע. ולענין נדרים נמי כי אמר ביתי זה או ביתך זה ונפל מותר בו דפנים חדשות יש כאן אבל אמר ביתי ונכסי או ביתך ונכסיך ונפל ובנאו המודר אסור בו ושמעינן נמי דביתך זה וביתי זה לשון זה תפסינן בין לקולא בין לחומרא שאם נפל ובנאו מותר בו ואם לא נפל אע"פ שמת או מכרו או נתנו אסור בו המודר: