Ritva on Nedarim 90 ריטב״א על נדרים צ׳

ושרקיה טינא. כי מיד נאסר באותו מלבוש כיון שנשא שהיה זה בכלל נדרו ונשאר ערום ויחף וכרוך בטיט ואתייה לקמיה דרב חסדא פי' שנתחרט ורוצה להתיר נדרו. ואמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא. כלומר דידע דליכא התרה עד שיחול הנדר. אלא רב אחא דגברא רבה הוא דקסבר דכי היכי דפליגי ר' נתן ורבנן בהפרה. פירוש וסבר ר' נתן דליכא הפרה עד שיחול הנדר הכי נמי פליגי בשאלה לחכם כלומר דלרבי נתן אין חכם מתיר עד שיחול הנדר. ומדשבחוהו דעבד כר' נתן משמע לכאורה דהלכתא כוותיה וההיא לא מכרעא דרבא שבוחי שבחיה משום דעבד הכי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא למימרא דהלכתא כר' נתן אלא כרבנן ואליבא דרבא דסבר דבשאלה לחכם פליגי רבנן (ב) ואז הוא הדין דכיון דהלכתא כרבנן שחכם מתיר נדר שתלוי בתנאי קודם שיחול הנדר דהיינו כ"ז שלא נתקיים התנאי:

ורב פפי פליג עליה ואמר מחלוקת בהפרה דר' נתן סבר אין בעל מפר עד שיחול הנדר דכתיב והפר את נדרה אשר עליה כלומר נדרה שחל ולישנא יתירא דריש ורבנן סברי בעל מפר אע"פ שלא חל הנדר דכתיב מפר מחשבות ערומים אבל בשאלה לחכם דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ודרשינן מיניה [ברכות דף לב. וחגיגה דף י.] הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולהכי נקט קרא האי לישנא ולא לישנא אחרינא דשייך בהתרה למשמע מיניה נמי דבעי' חלות הנדר ומסתברא דהלכתא כרבא דהוא בתרא אלא דרבוואתא ז"ל פסקי לחומרא כרב פפי הילכך אין חכם מתיר עד שיחול הנדר או השבועה ודוקא כגון הא דאמרן שהוא תלוי בתנאי ולא חל כלל עד שעשה אותו תנאי אבל הנודר או נשבע לעשות דבר לאחר ל' יום וכיוצא בו מהשתא חייל נדרא כשהגיע זמנו ויש לו שאלה אפי' תוך שלשים יום וכן כל כיוצא בזה מפי מורי נר"ו ושלא כדעת מקצת החכמים ז"ל ונדוי על תנאי נמי יש לו התרה קודם שיחול דומיא דהפרת בעל. מיהו לאו היינו מאי דאמרינן במס' מכות [דף יא:] נדוי על תנאי צריך הפרה כדפרישית בכלל הלכות נדוי:

תניא קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו. כלומר שכלל בנדרו שאם ישאל על נדרו יהא מודר מאותו חכם שאשאל לו:

נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני. פי' נשאל על הראשון אותו שנדר עליו תחלה בלא תנאי ואח"כ על החכם שאינו נשאל על החכם תחלה שהרי עדיין לא נאסר בו ולא חל עליו איסורו עד ששאלו לו. והיינו כרב פפי ורבא דחי לה בגמ' (ג) מידע הוי קמא והוי בתרא דילמא ראשון ושני לאו דוקא אלא דקמ"ל דבהא נמי איכא שחלה וישאל על מי שירצה תחלה מיהו פשטא דמתניתא כרב פפי רהטא מדקתני הראשון והשני. והיינו דנקטי רבוותא כוותיה לחומרא. ומי שנשבע ואמר שהוא נשבע ע"מ שלא יהא היתר לשבועתו לעולם אינו נשאל על זה חוששין שמא דעתו לומר שנשבע על דעת רבים שאין לו התרה לפום מאי דכתיבנא דלא בעינן שישבע בפניהם ויש מקילין בדבר זה מיהו אם נשבע שלא ישאל על שבועתו יש לו התרה אף לזה וישאל על שבועת שאלה תחלה וזה פשוט:

(שם) מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה. פי' יוצאות בגט ונוטלות כתובה דהיינו מנה מאתים אבל לא תוספת דאדעתא דהכי לא אקני לה והכי משמע בכתובות [דף נד: ודף נו.] ולא נפקא לן מינה מידי דלית הלכתא כמשנה ראשונה:

האומרת טמאה אני לך. פרישנא בגמרא באשת כהן שטוענת שנאנסה והיא אסורה לו וכיון דבאונס הוי ליכא לאפסודה כתובתה:

והאומרת השמים ביני ובינך. כלומר שאינו נזקק לה כראוי דהיינו שאינו יורה כחץ דהיינו ודאי פירושא דהאי לישנא דאילו בטענה שאינו נזקק לה כלל אף הוא יודע בדבר כמותה מיהו זמנין דאיהי טענה הכי סתם אפי' על שאינו נזקק לה כלל אבל ב"ד מפרשין דבריה ואומרים לה מה דעתה בלשון זה וזו יוצאה מבעלה כיון שאינו ראוי להוליד כיון דאתיא בטענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאי לא אמרינן לה זילי לא אפקדת אפריה ורביה כדאיתא בסוף פרק הבא על יבמתו [דף סה:]:

והאומרת נטולה אני מן היהודים. פי' שאסרה עליה הנאת תשמיש כל היהודים ובעלה בכלל [לעיל דף טו: ודף פא:] דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואמרי בני משנה ראשונה שזו ג"כ יוצאת ונוטלת כתובה אע"פ שהיא גרמה איסור לעצמה ונתנה אצבע בין שיניה דגלי אדעתה שהתשמיש קשה לה מחמת חולי שיש לה בגופה או דבר שמזיק לה התשמיש. ולאו לאפוקה נפשה מבעלה עבדא וכיון דכן כופין אותו לגרש וליתן כתובה דלא גרע הא ממקמץ ומצרף נחשת שכופין כדאיתא בכתובות [דף עז.]:

חזרו לומר שלא תהא אשה. נאמנת בדבר מכל אלו:

שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. פי' כשאינו מאמינה אבל אי קים ליה בגוה דקושטא קאמרה הרי היא אסורה לו בין על פיה בין על פי עד אחד ואפי' בעובד כוכבים שאינו בתורת עדות וכדפרישנא במס' קדושין (בפרקא בתרא) [בפרק ג' דף סו.]. ובדלא קים ליה בגוה ולא מהימן לה הוא דלא מפקי' שאין דבר שבערוה פחות משנים והיינו כולהו עובדי דמייתו לקמן בשמעתין ומה שכתוב בתוס' שתקן רבינו גרשום ז"ל שאם מאמינה בכך היה משמתין ליה מפני שגרם איסור זה היינו היכא דלא קים ליה בגוה:

והשתא דאמרינן דכי לא מהימן לה לא מתסרא ליה לדידה נמי ליכא איסורא ולא מבעיא באשת כהן שנאנסה (ד) שלא הוזהרה דמשתריא לכהן פסול שלא לינשא לכהונה ובני אהרן הוא שהוזהרו בכך כדאיתא בקדושין אלא אפילו להאכילה בתרומה דאמרי' בגמרא דלא מהימנא ומשתריא בה דאע"ג דזונה ודאי אסירא בתרומה והוה לן למימר דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא אפי' הכי משום דהך חזקה דנתנה עיניה באחר אלימא והיא לא באה מתחלה ליאסר בתרומה אלא לאסור עצמה לבעלה אומדן דעתא דמוכח הוא דקא משקרא דכי היכי דלא מהימנא לגבי בעלה לא מהימנא נמי לגבי נפשה לאתסורי בתרומה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות [דף צ:]:

השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. כלומר אין ב"ד נזקקין אליה ואין מאמינים אותה אלא שיעשו דבריהם דרך פיוס הן לפייסה שלא תאמר כן ותתן לבה על בעלה הן לפייסו אם רואין שקטטה מתרבה ביניהם ובירושלמי [כאן הלכה יב] אמרו יעשה סעודה ויפייס. ופירשו השמים ביני לבינך כמו שהשמים רחוקים מן ארעא כך הדא אתתא רחיקא מבעלה:

האומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו. פי' דהא דברים שבינו לבינה הוא ומופר לגבי דידיה הילכך יפר חלקו ואפילו נדרה על דעת רבים דלגבי הפרה לא מהני מידי ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים לאחר שתתגרש או תתאלמן ואם לא רצה להפר וקיים לה נותן אצבע בין שיניה ויוציא ויתן כתובה הכי איתא במסכת כתובות [דף עא.] וקיימא לן כמשנה אחרונה:

(שם) גמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי ואין לה כתובה. פי' כי היכי דאשת ישראל שזינתה ברצון אין לה כתובה כך אשת כהן שנאנסה כיון דאסירא ליה אין לה כתובה או דילמא אמרה ליה אנא הא חזינא דאנוסה הייתי ולא גרמתי אני ונסתחפה שדהו ואמרנא ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה אי באונס מי מיתסרא ואלא באשת כהן ואי ברצון כלום יש לה כתובה מי גרעא מאשת ישראל ברצון אלא לאו באונס וקתני יש לה כתובה: