Ritva on Niddah 13 ריטב״א על נדה י״ג

פרק שני כל היד בס״ד
מאי שנא נשים דלאו בני הרגשה נינהו. פירוש דליכא למיחש בהו דמשום משמוש יבאו לידי אבוד זרע והקשה ר״ת ז״ל ותיפוק לי׳ דאלו הוו בנות הרגשה אינם מצוות על פריה ורביה ולא על אבוד זרע וכשם שאינן מצוות על העיקור ועל הסירוס לכך פי׳ הוא ז״ל דה״ק נשים שאינן בדין הרגשה כלל שאפי׳ הרגישו ושחתו זרע אין בכך כלום כיון שאינן מצוות על פריה ורביה והקשה עליו רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל שאפילו לפי סברת ר״ת ז״ל שהוא סובר שאין הנשים מוזהרות על השחתת זרע מ״מ אינו כדין שתהא משובחת אלו היו בני הרגשה ויותר הוא משובח להן ולעולם שלא ירבו לבדוק שלא לצורך משישחיתו זרע כי לא תהו בראה ועוד דאלו היו בנות הרגשה קא מיגרן יצר הרע בנפשייהו וכ״ש דודאי אע״ג שאין הנשים מצוות על פריה ורביה ולא על הסירוס מ״מ אסורות הן להשחית זרע בראוי לפרות ולרבות וכלן לקו בדור המבול בזה שאם הותרו להשחית כלי הזרע לא הותרו להשחית הזרע וכמו שפרש״י ז״ל על ברייתא דג׳ נשים משמשת במוך הילכך שפיר נקט תלמוד משום דלאו בני הרגשה ממש נינהו וכמו שפרשנו.

ובולע את התרומה. פי׳ כשהוא דבר דאי שדי ליה מפומי׳ מימאס.

והתניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה וכו'. ואע״ג דרבנן פליגי עליה ה״מ לצרך כדי שלא יראה ככרות שפכה היכא דליכא מקום גבוה ולא עפר תיחוח.

מבתר דאמר להו אסור אהדר אמר להו תקנתא. פי׳ דבכי הא לא היה לו להפריז כל כך לומר להם במדה לומר מוטב שיהו בניהם ממזרים עד דאמר להו תקנתא ובתר הכי יפריז במדת אסורו להכא דליכא תקנתא אבל בעלמא אשכחן אדרבה דתני דינא והדר תני תקנתא והוא הסדר הראוי.

בולאשת שנכנסת לעיר. וזה מפורש יפה במקומה בס״ד.

הכי נמי כיון דבעית לא אתי להרהורי. פי׳ ואפילו לרב יצחק בר מארי דאמר התם בכתובות לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי דיצר הרע דתשמיש תקיף טפי ה״מ לבעול כשהנשים בפניהם אבל להרהורא בעלמא לא.

איבעית אימא וכו'. פי׳ כל הני אי בעית אימא הלכתא נינהו ותלמודא בעי לאשמועינן דינא לעלמא ואב״א דהכא בחד מיינהו סגי.

הא דאמרינן המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פי׳ ר״ת ז״ל דלאו למימרא דהוי בשמתא דרבנן אלא לומר דמחייב שמתא דבי דינא וכההיא דאמרינן התם הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרינן בפ״ק דקדושין אי דא״ל עבדי אתה שמותי נמי משמתינן ליה דאמר מר הקורא לחברו עבד יהא בנדוי וכן אתה מפרש גם בההיא דאמרי׳ בנדרים על השומע הזכרת ה׳ מפי חבירו.

קשים גרים לישראל. פרשתיו ביבמות בס״ד.

כי הא דרב הונא קץ ידאי. פי׳ אלמא הא דאמרינן התם המגביה ידו לחברו תקצץ דינא הוא ולא לטותא וא״כ ה״ה לידא דהכא וההייא דרב הונא פירשתיה בסנהדרין בס״ד.

אי אמרת בשלמא (הא דתנן) [דינא תנן] היינו דקתני אמרו לו הלא כריסו נבקעת. פי׳ כדקס״ד דמתניתא הכי פירושה ר׳ טרפון אומר כל יד המרבה לבדוק באנשים תקצץ על טבורו מקום הרשע שם המשפט א״ל כיון שאתה מחמיר כל כך בדבר מי שישב לו קוץ על כריסו ומצערו לא יטלנו בידו ויצטער עד שיטלנו בדבר אחר אמר להם כן ודאי לא יטלנו בידו חזרו ואמרו לו על הראשונה למי שממשמש שלא לצורך שאמר רבי טרפון שתקצץ ידו על טבורו והלא כריסו נבקעת והיאך נהרגנו על כך אמר להם וכו׳ ועל הא מהדרין וא״ל דינא לא סגי דלאו על טבורו היאך אפשר שיחמיר ר׳ טרפון כל כך אלא הכי א״ר טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך תקצץ בידי שמים ולטותא היא וכך פי׳ לשון הבריתא תקצץ ידו הרגילה על טבורו ומה שאמרו לו והלא כריסו נבקעת גוזמא בעלמא הוא למי שישב לו קוץ על טבורו כי פעמים שהוא מצער אותו הרבה ואם ימתין עד שיטלנו בדבר אחר יצטער הרבה ואמר להם יצטער ויצטער.

וגדר גדול הוא שגדר רבי טרפון בדבר מפני חומר העבירה כדאיתא לעיל בשמעתין דאי לא שורת הדין דכל היכא דאיכא צערא הא בעית וליכא הרהורא כדאיתא לעיל אלא כיון דאפשר ליטול הקוץ בבגדו קיצרו עליו את הדרך.

ש״מ מכנסא אסור. פירוש כשהוא נוגע בעטרה והא רך. ואפילו לנשוי אסור מדקא קשי׳ עלי׳ ממכנסי כהנים ועכשו קולא בדבר הזה בכל הארץ הזאת ואין לי על מה שנסמוך.