Ritva on Niddah 20 ריטב״א על נדה כ׳

מתני׳ שחור כחרת. בגמ׳ מפרש עמק מכאן טמא דיהה מכאן טהור עיקר הפי׳ כדפי׳ רש״י ז״ל דעמוק הוא השחור יותר ודיהה שאינו שחור כך וכן משמעות הלשון הזה וכן אמרו לענין סמנין שמעבירין על הכתם עבר או שריתה טמא וזו ראיה ברורה ואעפ״י שאמרו לענין בהרת שהוא עמוק במראה חמה עמוקה מן הצל ובהרת לבן הוא הא לא קשיא דאדרבה כל שהוא חזק בגוון מינו ליקרא עמוק בין שהוא לבן הרבה או שחור הרבה ויש שהקשו על זה דבגמ׳ עסקינן דחרת היינו חרירותא דדיותא והוא השחור הנשאר בשולי הכלי ולאפוקי מפריחותא דדיותא שהוא הצלול שבו ובתר הכי אמרינן אמר שמואל בדיו טמא וזהו ששנינו עמוק מכאן טמא ואם עמוק הוא הוא השחור יותר הרי אין לך בדיו שחור יותר מחרירותו ודיותא שהוא השחור הבינוני ששנינו. ויש מתרצין דשמואל לית ליה מאי דאמר הכא רבה בר בר חנה דחרת הוא חרירותא דדיותא מדלא קתני דיו אלא החרת הוא החרת ממש שנשרה במים לבדו ועמוק ממנו הדיו ואפילו פכיחותא דדיותא ואין תירוץ זה נכון דהא להדיא עסקינן כרבה בר בר חנה ותניא נמי כוותיה ובתר הכי איתיה סתמא סברא דשמואל ולא אמרינן דפליגא אדרבה בר בר חנה כלל והנכון כי בתחילת עשיית הדיו החריכותא הוא שחור יותר מפכיחותא דידיה ומיהו כשעומד הדיו ימים ושוקט יסיר ממנו הצהובות שהיה בפניו והוא משחיר יותר עד שהוא יותר שחור גם מחרירותא דדיותא דמעיקרא אי נמי שהדיו שאמר שמואל הוא הדיו היבש שנתבשל הרבה עד שנעשה קורש והוא ודאי שחזר מן הכל. עוד הקשו מההיא דשמואל גופיה דקאמר דקיר והדיו וכענבה עמוק והזית והזפת והעורב דיהה ואנו רואין בעינינו כי מראה הזית והזפת והעורב יותר שחור מן הדיו והענבה לכך הוצרכו לפרש בהפך דברי רש״י ז״ל כי הדיהה הוא השחור יותר והעמוק מה שאינו חשוב כל כך כחרת וכבר אמרנו לעיל שא״א לפרש כן והא דשמואל לא קשיא כי אעפ״י שהזית והעורב והזפת נראין שחורין הרבה מ״מ יש צהובות על פניהם עד שפעמים נראין מרחוק כדבר אדום וכזה איננו שחור אמיתי כי השחור האמיתי הוא החשוך שאין לו קרינה ושום ציהוב וכן הוא הדיו היבש והענבה השחורה וגם הקיר השחור וזהו מה שחדש לנו שמואל והוא האמת.

והא דאמרינן בגמ׳ מאי שנא שחור דנקט סד״א כיון דאמר מר האי שחור אדום הוא אלא שלקה אפי׳ דיהה נמי וכיון דנקט אפי׳ דיהה משמע שהדיהה הוא שחור יותר הא ליתא דאנן ה״ק דכיון דאין דם שום אשה דם שחור מעצמו אלא מחמת לקות הייתי סבור שאפי׳ אותו שאינו שחור הרבה גם הוא מחמת לקות ואדום הוא קמ״ל שאינו שחור גמור ודאי לא בא מחמת אדום ודם טהור הוא.

גמרא פלי קורטא דדיותא. מכאן היה אומר ר״ת ז״ל שהדיו של עפצים שלנו כיון שאינו נעשה קורט מן הדיו שאמרו ז״ל וכי הוא פסול לס״ת ודברים הצריכים דיו וכבר דחה דבריו רבינו הגדול ז״ל כמו שכתבתי במגילה וגטין בס״ד.

נקוט בידך דרא מציעה וטרפא מציפה. פירושו ברור כי הם ג׳ שורות זה על זה ואין דנין בשורה התחתונה ולא בעליונו כלל אלא באמצעית ואעפ״י שדנין בכל ג׳ עלין שבה העלה האמצעית הוא המשובח וזה שאמרו בתחתון וכ״ש בעליון ועלה אמצעי קורא עליון ואידך אמר בעליון וכ״ש בתחתון כי העלה האמצעי נקרא תחתון וכשאמרו בתחתון ולא בעליון קראוה עליון ופשוט הוא.

בגושיהו שנינו. פי׳ כי אין די בכל לח עד שיהא רטוב הרבה שהוא עומד בלחותו עם גושו.

ועדין תבעי לך בדיקה בכוס עכירה ביד. פי׳ דאפשר דכי קתני אינו עוכרן ביד אלא בכל תנויה בעי שיעכרנו על היד וביד והבי״ת הוא בי״ת הכלי ובי״ת המקום שאומרים בעלי הדקדוק.

הוה יתיב רב עובדיה תמן ואורחיה. היה נראה שנכנסו לרב עובדיה להריחו שידע בו שהיה בקי בדמים ולכך אמר התלמוד שהיה שם ועוד דרבה לא הוה ידע בדמא כדאיתא לעיל וכן שמעתי אבל מדברי רש״י ז״ל נר׳ דרבה גופיה אורחיה ונס נעשה לו שחיכם לאותו הב״ה ודם בתרא לא הוה ידע אלא דהוה לי סייעתא דשמיא דסדרא לי כסומא בארובה מסרקתא דמקטלי קלמי.

בין טומאה לטהרה ודאי חזינא. פירש״י ז״ל כשעברו ימי טוהר של יולדת ובאו ימי נדה שלה דההיא שפתא לא הות זהימא ומיהו להפירוש לפירושו דאע״ג דלרב מעין אחד הוא ובימים תליא מלתא שמא דם זה אינו מן המעין ההוא אלא מן העליה וצריך לראותו וכן ללוי דאמר שתי מעיינות הם ופסיקת דם תליא מלתא מ״מ אין האשה ידיה בין פניה כשעוברין ימי טוהר וגם פעמים שפוסק מעין כנהר ואחרי כן יבא דם אחר שאין ידוע שהוא מן המקור או מן העליה וזה ברור והוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מהנדזין על רש״י ז״ל על פי׳ זה. ויש שפי׳ בין טומאה לטהרה כשבודקת הזבה עצמה למנות ימי נקיים דההוא דמא לא זהים כלל והיינו דאמר בין טומאה לטהרה ולא אמר בין טהרה לטומאה כפי׳ רשי״ ז״ל.

והיכי עביד הכי. פי׳ דמסתמא ספרה לו ילתא הענין כמו שהוא ויש שואלין למה לא הראתה ילתא דמה לרב נחמן בעלה דהא בקי בדמים הוה וכדאמרינן לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה והיו סוברין ללמוד מכאן שאין אדם רואה דמי אשתו. ובתוס׳ אמרו שזה אינו מדתנן בנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעו עצמו ר״מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר׳ יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא קתני שאינו רואה דמי אשתו מכלל שהוא רואה אותם והכא אולי לא היה רב נחמן בעיר או שלא היה רוצה לראותם דמגניא באנפיה וכן הסכימו רבותי.

והתניא חכם שטימא וכו'. פירשתיה בפ״ק דע״ז יפה בס״ד.

והאידנא הוא דחש בעיניו דכי לה. פי׳ שהכיר בתוך דבריה דהוראה בטעות הות ולא חשיבא הוראה לשוויה חתיכא דאיסורא והוי יודע שכל שאמרו שאין חבירו רשאי לטהר או להתיר אינו אלא באותו נדון עצמו ומודיעין לו לשואל שאין הדין כן אלא שהם עושין כן מפני הוראת חכם ראשון דשוויא חתיכה דאיסורא בחתיכה זו בלבד וכשטעה בשקול הדעת דוקא כדפרי׳ התם ומודיעין לאשה שאם תחזור ותראה דם שתמנה ממנו ושאין לה לחוש לדם כזה בפעמים אחרים דאי לא חומרא דאתי לה קולא דהדר חזיא דם אדום ומשלימתו לדם ירוק זה.

ומי מהימנא וכו׳ איבעא להו כזה טיהר לי חכם פלוני מהו. איכא למידק מאי קמבעיא לן דהא מלישנא משמע שאין אנו חוששין שהאשה טועה במראות הדם וא״כ אמאי לא מהימנא והלא עד אחד נאמן באיסורין וגבי דם אמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע״ג דאתחזק בטומאה ואמרינן גבי עוברת על דת ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע ליפרושי ואי דלא ידע מנא ידע ופרקינן כגון דא״ל פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא דוקא דאשתכח שיקרא הא לאו הכי מהימנא ואיהו נמי לכתם דמשמשתו הוא דאזל ושייל דאי לא ליפרוש. ובירוש׳ אמרו וכלהון בעדים וכדכתיבנא התם ומה שפרש״י ז״ל גבי הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם מהו דמיירי שאמרה כן לחברתה ששאלה לה על כתמה אינו מספיק לענין שאלתינו דכלה סוגיין גם לענין עצמה היא כדמוכח עובדא דילתא. והנכון שלא אמרו בשמועתנו אלא במי שהיתה נדונת כנדה על פינו אלמלא עדותה כדאמרינן בעובדא דילתא דמעיקרא טמויי טמי לה וכשהעידה לו דכזה טיהר לי פעמים אחרות רבה בר בר חנה חזר וטהרה על פיה וכן כשהביאה היא או חברתה דם לפנינו והיה מסופק או היה נוטה לטומאה וזו העידה שכזה ממש טיהר לי חכם ראוי להוראה בהא הוא דשקלינן וטרינן אם תהא נאמנת להוציא הדין מטומאה לטהרה אם לא ואתינא למפשטא מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואע״ג דאי לא דבורה היינו מטמאין אותה כיון שאמרה דודאי ראתה ואין הדם לפנינו נאמנת לטהרה על פיה ודחינן התם דדילמא שאני התם דליתיה לדם קמן ולית ליה שום בר הכחשה מה שאין כן כשהדם לפנינו והיה נראה לנו שהוא דם טמא והיא אומרת כזה טיהר לי פלוני חכם הדר אתינן למפשטא מעובדא דילתא שהדם לפנינו וטמאו רב יצחק וחזר וטהרו על פיה ופרקינן דהתם נמי ליכא הכחשה כי הדם טהור היה לדעתו וכדבעי׳ לפרושי ולא אפשיטא בעיין ולחומרא הא כל היכא שאין דם לפנינו או שהוא בפנינו ואין אנו רואין בו שום סימן טומאה פשיטא שהיא נאמנת בין לעצמה בין לחברתה ונראה דכל שהיא נאמנת אין צריכה שתאמר טיהר לי פלוני חכם ודי לה שתאמר טיהר לי חכם והא דנקטינן בבעיין פלוני חכם דאפי׳ בהא דלא עבידא דמשקרא הוא חיישינן היכא דאתחזק לן טומאה בדם קצת.

ה״ג וכן היא בעקר נוסחי רב יצחק אגמרי׳ סמיך ולא גרסי׳ אלא וליתא בנוסחי דוקני וה״פ דמעובדא דילתא ליכא למפשט בעיין דהתם רב יצחק אגמריה סמיך לטהר וגם מעיקרא היה מטהר אלא מפני שהוראתו של רבה בר בר חנה שקדמה היה מטמא ומה שהעידה לו דכי האי גוונא דכויי דכי לה זמנין טובא ראוי הוא להאמינה ולפי גרסא זו ופי׳ שמעינן דהא דתניא חכם שטמא או שאסר אין חבירו רשאי להתיר או לטהר דאיתיה אפילו היכא דסמיך בתרא אגמרנ׳ דהכא גמרא הוה לרב יצחק ואפ״ה הוה מטמא אלמלא מה שהעידה לו וכן נראה לכאורה בפרק אלו טרפות מעובדא דההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב ואעפ״י שאינה ראיה ברורה וכדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא אבל יש שפירשו בכאן דהכא מהדר הדרינן בין מההיא דלעיל ורבה בר בר חנה לא על פיה טיהר אלא מעיקרו ועד סופו טיהר דכיון דסמיך אגמרא לית ליה למיחש להוראתו של ראשון כלל ואין זה נכון ואפי׳ לנסחי דגרסי הכא אלא רב יצחק וכו׳ דהא כבר נסתיימה סוגייא דלעיל ונקטינן אידך בעיא למלתא באנפי נפשה והיכי הוה סתרינן מאי דאמר לעיל להדיא ושלא בלשון דילמא דמעיקרא רבויי דכי לה וכו׳ אין זו שיטת תלמודא בכל מקום ואלו איתיה הוה מפרש לה תלמודא להדיא ומתניתא נמי דקתני אין חבירו רשאי להתיר סתמא קתני ואפי׳ סומך על גמרא דיליה והאמת כפירוש הראשון וכן דעת רבינו מורנו המובהק הר״א הלוי ז״ל בשם רבותיו ובמקומו הארכתי בס״ד.

שמא טעיתי ודאי טעה. פי׳ דקס״ד שאף ר׳ הכיר בעצמו כי ראיית לילה לא היתה ברורה לו ולכך חזר וראה ביום וראיית היום היא נדונת בתחלת ראיה וכיון שהיא טהורה לא היה לו לחוש לראיה של אח״כ ראוי הוא להשתנות גם לא היה לו לחוש שמא כך היה קודם ראיית שחרית שאין לו לדין אלא מה שעיניו רואות שא״כ אין לך חכם שיטהר דם אם לא היה שם כשנמצא בפרוזדור ופרקינן דר׳ סומך היה בתחילה על מראית הלילה ובתחלת הוראה היתה לו אלא כי כשראה אותו ביום היה מטהר מפני שנראה לו שלא ראהו בלילה בטוב מפני שאין אור הנר ברור כאור היום ולכן כשחזר וראה בו כמראה דם של לילה טימא כפעם הראשון אלא שעדיין היה חושש בעצמו שמא הוא טועה וכי לא היה כן היה בלילה.

וכלן אין בודקין אותם אלא בין חמה לצל. וא״ת ומי גרעי שאר מקומות מבדיקה לאור הנר או יום המעונן וי״ל שלא אמר רמי בר שמואל אלא לדורות אחרונים שלא היו בקיאין בדבר כל כך בחמה ובצל יש שפירשו שמפ׳ הוא רמי בר חמא דהיינו בין חמה לצל כי ידו מפסקת בין החמה וצל שבידו והדם בינתים ואחרים פירשו דתרוייהו בעינן ולפי שהמקום הסמוך לחמה אין בו צל גמור במקום שהוא רחוק ממנו לכך נקרא בין חמה לצל והוסיף רב נחמן כי עם כל זה לא יבדקנו אלא כשנותן ידו בין חמה לצל שמא זוהר השמש ימנע ממנו הכרת מראיתו.