Ritva on Niddah 35 ריטב״א על נדה ל״ה

ראיה ראשונ׳ של זב מטמא׳ באונס. פי׳ מלת׳ פסיקא קאמר ואפי׳ להצטרף עם השניה לעשותו טמא ולהא הוא דאצטריך היקשא דשכבת זרע ולהכי נקט ראיה ראשונה לומר דאיכא שניה ולא נקט זב שראה ראיה א׳ מטמאה באונס והיינו דכי רמינן עליה מדתנן ראיה ראשונה בידקין אותו לא אוקימנא דההוא לענין צירוף ש״מ. מכלל דת״ק לטומאה קאמר. פי׳ לאו בראיה שלישית דאדרבה הא קתני ראשונה בודקין אותו שניה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ומדהראשונה ושניה לטומאה שלישית לטומאה אלא הפ׳ דעל כרחין שלישית לת״ק אין בודקין אותה לקרבן לכל הפחות כדמוכח מדברי ר׳ אליעזר וכיון דשלישית שכל עיקרה היא באה לחיוב קרבן אינה נבדקת לקרבן היאך נאמר דכי קתני הראשונה ושניה בודקין אותו לקרבן קאמר זה א״א אלא על כרחין ה״ק דראשונה ושניה בודקין אותו לטומאה ושלישית אין בודקין אותו כלל ור׳ אליעזר אמר שבודק שלישית מיהת לקרבן ואף ר׳ אליעזר בשלישית בלחוד פליג אבל לא בראשונה ושניה ומעתה מימרא דרב הונא לא אתיא לא כרבנן ולא כר׳ אליעזר נמי ופרקינן דלכולי עלמא ראשונה לקרבן ולא לטומאה וה״ק ראשונה בודק אותו לקרבן שניה בודקין אותו אף לטומאה שלישית אין בודקין אותו כלל ודקא קשיא לך היאך בודקין הראשונה והשניה לקרבן ולא השלישית הא לאו קשיא דר׳ אליעזר ורבנן לאו בסברא פליגי אלא בדרשא דקראי דמר דריש אתים ומר לא דריש אתים וגזרת הכתוב היא אם אמרתם בנדה שאפי׳ טבלה וראתה טמאה תאמרו ביולדת שאפי׳ טבלה וראתה טהורה וא״ת שפיר קאמרי ב״ש והיאך טעו בה לדמותם תרצו בתוס׳ משום דאתקש יולדת לנדה כדכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לדתה. ועוד תרצו דב״ש לפי שיטתם הושיבו משום דס״ל דמעין אחד הוא וביומי בלחוד תלה רחמנא אבל ב״ה אליבא דרב ביומו וטבילה תלה רחמנא וכיון דכן אין ללמוד דם שלפני טבילה מדם שלאחר טבילה וללוי נמי דסבר דלב״ה שני מעינות הם מוקים מתני׳ בשופעת ואין דם הטמא נסתם וא״כ הרי היא כדם נדה גמור וזה ברור יותר מן התירוץ הראשון מכיון דלא נקטיה קרא דידיהו.

רב אמר מעין אחד הוא ולוי אמר שני מעינות הם. והקשו בתוס׳ ללוי מיהא דתניא בבכורות נכרי׳ שילדה ונתגיירה אין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הם למה אין לה ימי טהרה דהא מעין טהור הוא ותירצו דמוקי לה כב״ש דאמרי מעין אחד הוא ולא טהרתו תורה אלא ליולדת ישראלית עוד הקשו מדתנן לקמן יוצא דופן אין לן ימי טומאה וימי טהרה וליכא למימר בהא דב״ש היא דהיכי סתמינן כב״ש דהא מחלוקת ואח״כ סתם הוא ובפ״ק פרכינן וסתם לן תנא כב״ש ומהדרין סתם ואח״כ מחלוקת הוא מכלל דמחלוקת ואח״כ סתם דהלכה כסתם לא הוה סתים לן כב״ש ותי׳ דדילמא לוי מפרש לה לומ׳ שאין לנכרית ימי טהרה כבת ישראל ולא ליולדת דרך דופן כיוצא דרך רחם לומר שאם ראתה דם תוך ימי לידה או בסופו אין לה טהרה עד שתשב זו ימי נדה ואע״פ שהם בתוך ימי טהר משום דכיון דלית להו לידה דם שרואית תוך לידה או בסופו תחלת נדה הוא מה שאין כן ביולדת גמורה בת ישראל ומיהו לאחר ז׳ ימי נדה אין הכי נמי שיש לה דם טהר ואין זה מחוור כל הצורך בלשון המשנה והבריתא.

עוד תירצו דדילמא אע״ג דללוי שני מעינות הם שניהם מן המקור אלא שהתורה טהרה אחת מהם הכא בימי טהר ולא טהרה אותו אלא ביולדת בת ישראל וביולדה גמורה וזה יותר נכון. ולענין ההיא ביוצא דופן תירוץ הרשב״א נר״ו דדילמא אין מעין של טוהר אלא ליולדות דרך רחם וגם זה אפשר.

לרב רישא לקולא. פי׳ דלרב אעפ״י ששופעת אם טבלה טהורה והדם טהור ושמעינן מהכא דאפי׳ לב״ה ולמ״ד מעין אחד כי אמרינן ביומו וטבילה תלה רחמנא ה״מ לענין הדם בעצמו אבל האשה אינה טמאה בו כלל שאם לא כן מה קולא יש כאן והלא כיון דשופעת היא א״א שלא ראתה דם אחר סוף לידה קודם שתטבול והיא צריכה להיות טמאה שבעה כדין נדה אלא ודאי כדאמרן וכן כתב הרב ר׳ יונה ז״ל בשם הר׳ שמשון ז״ל.

קס״ד דפסקא. פי׳ אף דפסקא כלו׳ דמתני׳ סתמא קתני בין בשופעת ובין בפוסקת.

בשלמא לרב דאמר מעין א׳ הוא היינו טעמא דמטמא לח ויבש. פי׳ משום דס״ל דביומי וטבילה תלה רחמנא טהר׳ שלו כיון שהוא טמא תדיר אלא ללוי הא מעין טהור הוא ומה עסק לטבילה אצל דם ואפי׳ לפי׳ התוס׳ דאמרו דללוי גם זה בא מן המקור אלא שהתורה טהרתו מ״מ אין טעם לתלות טהרתו בטבילה כיון שהוא אינו גורם טבילה לעולם כנ״ל.

הב״ע בשופעת. פי׳ ועד שנסתם הטמא אין הטהור נפתח כדלעיל וא״ת אי בשופעת אמאי קתני שלא טבלה אפילו טבלה נמי וי״ל דמשום ב״ש הוא דנקטה ולדידהו מודה לוי דמעין אחד הוא הילכך אלו קתני שטבלה הוא ס״ד דלב״ש ביומי וטבילה תלה רחמנא קמ״ל דאע״ג שלא טבלה טהור דביומי בלחוד תלה רחמנא כן תירצו בתוס׳ ולהאי פי׳ בדין הוא דמצי למפרך השתא מדקתני לא טבלה אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דאי בשופעת מ״ט דב״ש וכתירוצא דההיא מיתרצא אידך ממילא.

בשלמא ללוי היינו דאיכא וכו' פי׳ ודכ״ע בין לב״ש בין לב״ה ביומי בלחוד תלה רחמנא ומ״ה מטהרין ב״ש אעפ״י שלא טבלה אלא לרב דאמר דאפי׳ לב״ה מעין אחד הוא מאי איכא בין ב״ש ובין ב״ה כלו׳ במאי דפליגי ומ״ט דב״ה ופרקי׳ איכא בנייהו יומי וטבילה וכלה חדושא דהאי פירוקא אינו אלא מפני טעמו של ב״ה וכדפרישנא דאלו טעמא דב״ש אף ללוי נמי שמעינן ליה הכי על כרחין הכי נמי בלחוד תלה רחמנא וכדפרישית דאי לא ללוי נמי מטהרין וק׳ למאי הוה קשיא לן מעיקרא לרב מאי בינייהו והיכי לא נחתינין למאי דתריצנא השתא דסברי ב״ה דיומי וטבילה בעינן וי״ל דהיינו משום דבכלה פרשה ליכא אלא מעין א׳ וימים בלחוד ומשמע דבהא תליא כלה מילתא ומאי דקתני שלא טבלה משום ב״ש הוא דנקטה והשתא פרקי׳ דב״ה סבירי דיומי וטבילה בעינן ומשום דכתיב בימי נדת דותה תטמא וכדאיתא לקמן כנ״ל.

קס״ד הכא נמי דפסקה. פי׳ כן הגרסא בכל הספרים וק׳ מאי נמי דהא ללוי דפרכינן ליה מינה בשופעת אוקימנא לרישא וי״ל דהא נמי אקס״ד קאי דכאלו אמרי׳ הכא נמי קס״ד דפסקא ומיהו עדין קשה דאדרבה כיון דלוי אוקמא בשופעת הוה לן למימר דסיפא נמי בשופעת וי״ל דקושיין משום מאי דפרכינן בסמוך דאי בשופעת למאי אצטריך פי׳ בתוס׳ דבשלמא לרב דאוקמא בפוסקת אצטריך לב״ה לאשמועינן דמעין אחד הוא ואפילו כשפסק הדם טמא משום דביומי וטבילה תלה רחמנא דאי ס״ל דשני מעינות הם אין כאן מקום לטבילה דכיון דנפסק הראשון כבר בה הטהור דאינו אלא כדמעתה בלבד אלא ללוי למאי אצטריך לב״ה דהא כיון דס״ל דשני מעיינות הם והיא שופעת עדין פשיטא שהוא טמא גמור ופרקי׳ דלב״ש אצטריך פי׳ ואע״ג דלית הלכתא כב״ש כדאי הם לפרש דבריהם במה נחלקו ובמה הם מודים וכאותה ששנינו ומודים בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין.