Ritva on Niddah 44 ריטב״א על נדה מ״ד

לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן. פי׳ דלישנא דזכר ונקבה ודאי משמע כן בין גדולים בין קטנים וכדאמרי׳ נמי לקמן דאדם משמע בין גדול בין קטן ורבנן דרשי מיניה הא דאמרינן לעיל בפרק בנות הכותים לרבות מצורע למעינותיו ומצורעת למעינותיה ולר׳ ישמעאל תרוייהו ש״מ וכדכתיבנא התם אבל לרבנן כוליה לדרשא למצורע ומצורעת למעינותיהם אתא דכיון דכתיב איש איש ולית להו דברה תורה כלשון בני אדם ניחא ליה למדרש קטן וקטנה מאיש איש ולזכר ולמצורע למעינותיו ויש מקשים דהא מבעי ליה האי קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינוס וי״ל דהא ליתא דלא מיעטינהו רחמנא אלא מטומאת מקדש שאין חייבין עליהם כדכתיב מזכר ועד נקבה כדאיתא בפ׳ המפלת מכלל דמעיקר טומאה לא אמעיטא וכדאמר רב התם שאין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה.

דברה תורה כלשון בני אדם. פי׳ והא פלוגתא דתנאי היא ושלש דעות דבדבר כדברירנא ביבמות.

קרי ביה יאכילו בלחמו. לאו דוקא דהא לא כתיב קרא הכי אלא הכי קאמר קרא וכיליד ביתו כלומר על ידו הם יאכלו בלחמו הנזכרים לעיל עבדיו ואשתו וכן פרש״י ז״ל.

אמר רב ששת הב״ע בכהן שיש לו שתי נשים וכו׳ עד לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר אפי׳ עובר נמי פוסל קמ״ל דוקא בן יום אחד אבל עובר לא. פרש״י ז״ל והרי״ף ז״ל טעמא דעובר דספק להו דעובר אין לו זכייה ולאפוקי מדר׳ יוסי דסבר עובר יש לו זכייה והקשו עליו בתוס׳ חדא דהא רב ששת מאריה דהאי אוקמתא ס״ל בפ׳ מי שמת דעובר יש לו זכיה אפי׳ דרך הקנאה וכ״ש בירושה הבאה מאליה דקילא טפי כדאיתא התם דאמר רב ששת המזכה לעובר קנה והיכא מוקים סתמא דרבנן דלא כותיה ועוד דהתם פרכינן לרב ששת מסיפא דקתני תינוק בין יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא ואצטריך לתרוצי כדקאמר איהו לקמן דטעמא דעובר לאו משום דאיהו מיית ברישא והיכי לא פרכינן ליה מעיקרא או בסוף מהאי רישא דמפקא מיניה ועוד דאי משום דעובר אין לו זכיה למה לי לאוקומא בכהן שיש לו שתי נשים לוקמה בשאין לן אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל לפי שאין לו זכיה ואוכלין בזכות קרוביו של כהן כדאמרינן התם אין לו בנים ויש לו אחים אוכלין בשביל אמן אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כלה לכך פירשו דטעמא דרבנן לרב ששת אינו אלא משום דנשים יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וכיון שיש לו בנים אין עובר זה ראוי לפסול אלא כשהוא זכר ובן קיימא וכיון דכן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישי רבנן אבל ר׳ יוסי חייש למיעוט זה וכדאיתא בפ׳ אלמנה לכהן גדול ומיהו אנן דסבירא לן דלרבנן עובר אין לו זכיה מדקתני מתני׳ אפי׳ בשאין לו אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל ואע״ג דאלו הוי נקבה ירית מ״מ עובר אין לו זכיה ולהכי קתני בן יום אחד איבעו מניה לירתו ואבעו מאבוה לרתו כלו׳ ומאי נפקא לן מניה דלתני נוחל ומנחיל ומכאן אנו דן דהא דאמרינן בפ׳ מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים דאבי׳ לאו דוקא אלא ה״ה אחיו ושאר מורישין. ועוד נלמוד מכאן דאע״ג דאין נזקקין לנכסי קטן עד שיגדיל שאם מת וירשוהו אחיו הגדולים נזקקין להם גם בחלקו אבל עובר לא מ״ט הוא מיית ברישא. כבר פרשנו דרב ששת דוקא מוקים ליה כהאי אבל אנן מוקמינן לה משום דעובר אין לו זכייה. וא״ת א״כ דעובר מיית ברישא בן פקועה חי היכי משכחת לה י״ל שכבר פירשנוהו במ׳ ערכין בפ״ק שלא אמר דמיית ברישא אלא כשמתה אמו ע״י מלאך המות דאיידי דזוטר חיותיא עיילא ביה טיפה דמלאך המות וחתיך להו לסימנין אבל נהרגה לא אמרינן הכי והיינו דתנן התם בפי׳ האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית ההריון שלה כדי שמות הולד תחלה אלמא אי לא עבדינן הכי איהי מייתי ברישא והיינו נמי דתנן התם האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנו דאלמא אפשר לולד להיות חי אחר שמתה היא והיינו משום דמתה מחמת הריון כנהרגה דמיא כן פי׳ בתוס'. וא״ת ולרב ששת היכי קתני בן יום אחד דהא משכחת לה אפי׳ בעובר וכגון שנהרגה אמו או קשתה ומתה ומתה היא ברישא וי״ל דבהנהו לא מיירי תנא דהוי מילתא דלא שכיח ומיהו דלדידן אתיא בכל הנשים ומשום דעובר אין לו זכיה.

דבעינן וילדו לו וליכא. לרוחא דמילתא נקט האי טעמא כי הכי דלוקמא לדברי הכל דאלו רבנן טעמא משום דעובר אין לו זכייה ולדידהו וילדו לו לאידך דבסמוך בלחוד הוא דאתא.

מ״ט יכיר בעינן. וא״ת ותיפוק לי דוילדו לו בעינן וליכא וי״ל דאה״נ אלא דנקיט האי לרווחא דמילתא דהאי יכיר. לדרשא צריכין ליה כדאיתא בפ׳ יש נוחלין והכא נמי בעינן ליה לבן שנולד כשהוא גוסס דילדו לו איכא יכיר ליכא וי״מ דלאחר מיתה האמור כאן היינו כשהוא גוסס ולא נהירא כלל והלכתא ככל הני לישנא דמר בריה דרב יוסף ונקט כל הני להביא בכלל אוקמתא קמיתא דמתני׳ ולאפוקי מאוקמתא דרב ששת דאתא כמ״ד עובר אין לו זכיה כדפרישנא לעיל ולא ניחא לן לאוקומי מטעם זכיה כיון דאפשר דטעה בדרב ששת.

דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם. פי׳ ואפי׳ קטן בן יום א׳ קרוי נפש הקשו בתוס׳ דאלו הכא משמע דעובר לא חשיב נפש וכן משמע מהכא או האשה ויצאו ילדיה שאין שם תשלומי ממון דמי ולדות כשפחה הנמכרת בשוק כדאיתא בפ״ק והכי נמי משמע מהא דאמרינן בסנהדדין האשה שהיא מקשה לילד חותכין את הולד ומוציאין אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא ואיכא למידק דא״כ היכי אמ׳ בפ״ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סנין וקורעין אותה ומוציאין את הולד וכיון דלאו נפש הוא היכי מחללין עליה את השבת וראיתי מי שכתב דהא לא קשיא כלל דחתוך בשר מת אין בו אלא מצות פרוש מדבריהם והיינו טעמא דמהלינן ספקות בשבת ממה נפשך כדאיתא בפ׳ ר״א ונר׳ שנעלמה ממנו מה שאמר במס׳ ערכין דאקשי׳ פשיטא מאי עביד מחתך בשר הוא ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר״ה ומעתה קושיית התוס׳ צריכה רבה ותירצו דאע״ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר כן טעמא דאמרי׳ גבי בן קיימא חלל עליו שבת א׳ כדי שישמור שבתות הרבה ולפי׳ זה עוברה שהריחה בושם שמחללין שבת מפניה או הוריקו פניה כך מחללין מפני הולד וכן כתב בעל ה״ג ז״ל ויש מתרצים דשאני התם דכיון שכבר מתה האם הרי הוא עומד לעצמו ואינו נגרר אחרי אמו ואינו אלא כמי שנפלה עליו מפולת או שננעלה דלת לפניו שמחללין עליו את השבת אלא דכיון דספקא הוא ואין לו חיות גמור אפילו כזה ההורגו פטור אבל כשאמו בחיים הרי הוא כא׳ מאבריה וכירך אמו ואין מחללין עליו את השבת ועוברה שהריחה אין מחללין שבת אלא בשבילה והפי׳ הראשון יותר נכון.

כמאן דלא כרשב״ג. פי׳ אכולא מתני׳ פרכינין היכי דיינינן בן יום א׳ כילוד ואפי׳ להקל דהא ספק נפל הוא ולענין אבלות נמי ספק אבלות להקל וכן פרש״י ז״ל אלא דנטריה לסיומא דכלה מתני׳ ומפרשי׳ לה וכל מה שאמר במשנתי׳ להקל וכן באבלות.

אלא בדקים לה בגויה שכלו לו חדשיו. הא לאו הכי כספקא דיינינן ליה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו כבר פירשתיה במ׳ מ״ק דעת רבי׳ הרמב״ן ז״ל דאפ״ה אין עומדין עליו בשורה וכדתנינן במ׳ שמחות תינוק עד ל׳ יום נקבר באשה א׳ עד אין אומ׳ עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וההיא ודאי בדקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא מאי ברכת אבלים שייך ביה אלא ודאי כדאמרן וכן עקר והרב ר׳ יצחק ב״ג לא פי׳ כן.