Ritva on Niddah 52 ריטב״א על נדה נ״ב

ר׳ יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן. מדלא פליג ר׳ יהודה אלא בהא משמע דמודה הוא ברישא שחייבת בכל המצות כגדולה גמורה ולא אשכחן בכולה תלמודא מאן דלשתמיט ואמר דבעי רב יהודה שירבה שחור על הלבן אלא לענין מיאון בלחוד ומשום דקדושין דידה דרבנן וכי גדלה לא גדלי קדושי בהדא הילכך תקן לה זמן למאן עד שירבה שחור על הלבן בשלא נבעלה מיהת דסבר כר׳ אליעזר בן פדת ולמאן דסבר לה אפילו בשנבעלה בפני עדים משום דסבר דעל דעת קדושין הראשונים בועל ואין כאן קדושי תורה עד שיפרש שבועל לשם קדושין ולית הלכתא כר׳ יהודה אלא כרב נחמן אמר שמואל דאמר בפ׳ מי שמת בודקין למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה ב׳ שערות אינה יכולה למאן פי׳ שמא בעל לשם קדושין ויש כאן קדושי תורה וכשבעל בפני עדים לחוד דאי לא הוה ליה מקדש שלא בעדים שאין חוששין לקדושיו.

זו שקדשוה קדושי טעות. פרש״י ז״ל דקדושי קטנה מקרי קדושי טעות כלומ׳ שטועה בה שגדלי קדושי בעדים ובועל לשם קדושין הראשונים והיינו דקאמר שממאנת והולכת לה וזהו שהביאוה כאן על ענין מיאון ונמצא ר׳ ישמעאל מפריז מאד על מדת ר׳ יהודה ואף לשיטה זו שמואל לית ליה לדר׳ ישמעאל רביה אלא בנמנו וגמרו והיינו דאמר התם דבודקין למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה ואחרי׳ פירשו דקדושי טעו׳ היינו שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי וממאנת לאו דוקא אלא לומר שהולכת ממנו בלא גט כשתרצה ומאי דאייתו עלה מה שנמנו וגמרו בתחלה היו סבורין דר׳ ישמעאל איירי גם בקדושי קטנה ונמנו וגמרו שזה אינו א״נ שעל ידי שנשאו ונתנו על זה דברו גם בקדושי קטנה ונמנו בכולן שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.

איכא בינייהו שפחות. פי׳ ר״ת ז״ל שפחות וכשנגדה דאפר מקלה שמעתא היא וה״ק אפיק שפחות ועייל אפר מקלה.

קמ״ל דאפי׳ שתי שערות בגומא א'. פי׳ ואלו מנין ב׳ שערות פשוט ולא הוצרך להזכירו אלא למידק מינה דשערות הוא דבעינן שתים אבל לא גומות.

הא בגופא הא ברישא. אנן נמי חזינן הכי אלא ה״פ דהפריש׳ איכא בין גופא ורישא ודוכתיו בתלמודא טובא כי האי לישנא.

כתבו בתוס׳ דהשתא אין אנו צריכין בבדיקת גומות אלא דכל שהגיע לכלל שנים ויש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין לבדוק יותר דמסתמא יש שם גומות.

גבה וא׳ בכרסה. יש שפי׳ כפשוטן ור״ח ז״ל פירש ששניהם בבית הערוה הגב הוא הכף התפוח שעליו וכרסה שפת הערוה אלא דנקט לישנא מעליא.

ורבנן אמר רב חסדא עד שיהו ב׳ שערות במקום א'. מן הלשון הזה נראה כפשוטו דבהא הוא דפליגי אבל מודים הם דקשרי אצבעות ידים ורגלים מקום שער הם אבל קצת הגאונים ז״ל פסקו דבעינן שתיהם במקום הערוה והכא במקום אחד המיוחד קאמר וכן דעת הרמב״ם ז״ל ואם קבלה היא נקבל ודאי להחמיר מיהת הלכה כדברי כלן להחמיר ולענין מיאון נקט שיעורא בזוטר ולענין חליצה שיעורא דנפיש.

אין בהם משום זוב. פי׳ משום זבה גדולה דתלינן שיצאו לחלק ביום אחד או בשני ימים בלבד.

מהו דתימא כל כה״ג מביא׳ קרבן ונאכל קמ״ל. פרש״י ז״ל דמביאה קרבן שאינו נאכל והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהא כתמים דרבנן ואפילו חזאי מגופא כדאיתא לקמן בפ׳ הרואה וא״כ היאך מביאה קרבן כלל ואיכא למדק מ״מ היכי ס״ד דתלמודא לומר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל וכי שויין טועין דלא ידעי דכתמים דרבנן לכך י״ל דכיון דראתה שני ימים רצופים קרוב הדבר שאין בשליש ראתה והרגישה ושכחה דהא בצפור לא נתעסקה ולהכי אמרינן מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל דודאי ראתה ושכחה קמ״ל דמביאה שמא שכחה ואינו נאכל שמא לא הרגישה כלל כנ״ל.

בהא זכנהו. פי׳ שזו היתה עקר תשובתו.

תרי ופלגא. פי׳ דאלו תרי בלחוד ליכא למימר דא״כ אידך גריס ועוד דאשתהי א״א לתלותו בדם מאכלת ומיהו פלגא לאו דוקא והא דפרכינן השתא שלשה חלוקות וכו׳ בדין דמצי לשנויי ליה דזו ואין צריך לומ׳ קתני אלא דכל היכא דאיכא תירוצא אחרינא כלל לית לן למימר הכי וכדמוכח בריש פ״ב דקדושין וכדכתיבנא התם בס״ד.