Ritva on Niddah 67 ריטב״א על נדה ס״ז

אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה. פי׳ תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ ואעפ״י שחפפה ועיינה קודם שנתנה תבשיל לבנה מפני שהדבר מצויה הרבה שידבק ממנו בגופה ואעפ״י שזה מיעוטו הוא ומדרבנן הוא כיון שהוא מצוי הרבה בודאי משוינין ליה כנ״ל.

גרסת הספרים ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי האי דאמר ריש לקיש וכו'. פי׳ לית הלכתא שהני שמעתתא דרבדי דכוסילתא ולפלוף שבעין וגוחל אבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אלא כי הא דריש לקיש ולאו למימרא כי הני פליגן מדריש לקיש דהא אפשר דאיתנהו להני ואיתא לדריש לקיש ועוד דריש לקיש לחומרא איתמר והיכי ילפינן כינה להקל אלא ה״ק לית הלכתא ככל הני דנחמיר אדריש לקיש בטבילה כהני הואיל ודרכן להיותן בכך אלא בכי הא דריש לקיש בלחוד הוא דנחמיר בה דבעינן טבילה דרך גדילתה ואיכא טובא בתלמודא ולית הלכתא בכל הני שמעתא אלא כי הא דלא פליגן ולא סתרו חדא לחברתא.

ובהלכות הרי״ף ז״ל מוסיף כגרסת הספרים ולית הלכתא בכל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דריש לקיש ולגרסת הרב ז״ל נמי לאו למימרא דמדריש שמעינן דלבעלה לא קפדי בהני דבהך שמעתתא אלא ה״ק לבעלה שפיר דמי כי עבדא כי הא דריש לקיש שתטבול דרך גדילתה וכאלו אמרו אבל לבעלה סגי לה כדריש לקיש.

ובקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אבל לבעלה כדריש לקיש ולא גרסי שפיר דמי וגרסא זו מפורשת כדפרשנו. אבל הרמב״ן ז״ל הקשה לגרסת הרב ז״ל מדגרסי׳ בפרק החולץ וכל דבר שחוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ באלו קאמר ואלו לגרסת הרב ז״ל הא איכא הני דחיצי לטהרות ולא חיצי לבעלה ותירץ הוא ז״ל דדילמא ה״ק כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואעפ״י שאין טבילתן מפורשת מן התורה הרי טבילות נדה לא למדנו אותה מפורש מן הכתוב אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב שכל הטמאין שיהיו בטומאתן עד שיבאו במים ומה שאמר שם ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורשת יותר אלא לומר דלא בעינן מעין וכו׳ ואי נמי דבעיא טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אב מי נדה יתירתא מים שהנדה טובלת בהן ולדידי קשיא לי לפי שראיתי שם כגרסת הספרים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ובעל קרי היינו לטהרות ושמא להתירו בדברי תורה ובתפלה ומפני שהקלו בטבילתו להיתרו בשאובין הוצרך לומר דלענין חציצה לא הקלו ומיהו בגרסת ההלכות לא מצאתי בעל קרי.

ולי נראה לגרסת הרב ז״ל דהתם ה״ק ולענין כל דבר שחוצץ אחד גר ועבד ונדה שוין בו ולענין שמעתין הקשה הרמב״ן ז״ל מנייהו דהני שמעתתא היכי אמרינהו והא אנן תנן אלו שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה ואלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ואיכא למימר לפליף שבעין מוקי לה ר׳ עקיבא בלח והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה והוה ליה מעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד ושחוץ לעין הקפיד עליה אפי׳ לא חייץ וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא משום דלא עביד איניש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיבש ומקלף מנששיה וקסבר נמי דה״ק של מכה אבל ריבלא דכוסילתא עד תלתא יומי דלא קפיד אינש עליה לא חיצא מכאן ואילך חייצא ואי נמי עד תלתא יומי לחה ולא מעכבא מיא מכאן ואילך חייצא דיבש הקפיד עלה.

ואי קשיא לך מ״ש פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דלא מעכב בטבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו טבלה לא תקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדא במקום שדרכה לכך ואפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא להן מים ממש הרמב״ן ז״ל. אבל הראב״ד ז״ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה כר׳ יוחנן ומדמה להו לקרצה שפתותיה ופי׳ דליתא הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר׳ יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא לא קאי אדר׳ יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא אבל הא דר׳ יוחנן רמיא לדריש לקיש דכל שפתחה או עצמה עיניה ביותר אינה דרך גדילתה ואין פירושו מחוור.

א״ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא דשבעה. יש מפרשים דטבילה בלחוד הוא דקשיא ליה ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דשבעה דהא ליכא משום סרך בתה דאי נדה היא הא תמניא לנדתה ואי זבה היא טבילת זבה ביום שביעי לטהרתה היא ומתרצין משום דר׳ שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד ומקצת היום ככלו אבל אמרו אמרו חכמים אסור לעשות כן כלו׳ לטבול ביום שמא תבא לידי הפסק דשמא אחר שטבלה ומחזקת עצמה בטהורה תשמיש והרי היא עומדת בספק אולי תראה ותסתור ולפי פי׳ פשיטא ליה לרב פפא דאסורה לשמש ביום ז׳ דהרי מכנסת עצמה בפסק וכן דרך פי׳ של רש״י ז״ל ובעלי התוס׳ ז״ל ולפי׳ זה לעולם לא תטבול אלא בלילה בז׳ לא טבול שמא תבא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה.

גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה. ויש מי שפי׳ דרב פפא לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אף להתירה לבעל קא קשיא ליה וה״ק ליטבלן ביממא דז׳ ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככלו בספירת זבה ומתרץ אסורה לשמש כר׳ שמעון שמא תראה בו ביום לאחר תשמיש ותסתור והביאו ראיה לפי׳ זה ממה שאמרו בשלהי מפלת בשמעתא דטועה בעשרים וחדש תשמש ופריק הא מני ר׳ שמעון היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק אלמא מותרת לטבול אפי׳ לר׳ שמעון ולא אסורה אלא לשמש מפני הספק ולרבנן מותרת אפי׳ לשמש. ורש״י ז״ל בעצמו כך כתב שם ר׳ שמעון היא דאמר בת״כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה והכי תניא בת״כ כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שמא תבא לידי הפסק אלמא אסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וכנגדו תשמיש לבעל. ולפי פי׳ זה מקילין ומתירין האידנא ביממא דז׳ וליכא סרך הבת כלל.

ובנמוקי הרמב״ן ז״ל אפי׳ שהפי׳ הזה הוא הנכון ומוכרח ממקומו אין נראה לומר שנקל לטבול ביום דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור בתר חומרא דר׳ זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפא מכדי דאידנא כלה ספק זבות נינהו כלו׳ ולמה לי משום אבולאי אפילו כלהו נמי אלמא לרב אית ליה משום סרך ביתה ואפי׳ לבתר חומרא והכי והכי פירכיה אפי׳ לטבול ולהתיר לבעל תשתרי ומתרצין להתירה לבעל א״א משום דר׳ שמעון וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקה נפשה בטהורה מהשתא ואתיא ליה הספק והילכך אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה דכשם שהיא שהיא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה בשם שהאם טובלת בח׳ ומשמשת בו ביום וא״ת תשמיש גופיה דז׳ גזירא דרבנן היא ואנן ניקום ונגזור בשמיני גזרה לגזירה היא י״ל כיון דבא לידי אסור כרת גזרינן.

ואכתי קשיא לי מ״מ הא אשכחן דאפי׳ לר׳ שמעון שרי למטבל ביממא דז׳ ולא גזר טבילה אטו תשמיש וכדאיתא בשמעתא דטועה דאוקימנא לה כר׳ שמעון אסורה לשמש בעשרים וחד ואפ״ה טובלת בו וניחא לי דשאני התם דהא איכא כמה טבילות בשבועין טובא דאסורה לאחר טבילה והילכך מחמת טבילה דעשרים וחד לא אתיא לשמש דהא קא חזיא דטבילה טובא ולא משתריא דטבילותיה לאו להתיר אלא משום טבילה בזמנה מצוה אבל כאן שטבילתה לטהרה לבעלה לעבד איכא למגזר כיון דמחזקה עצמה בטהורה לבעלה בטבילה זו תשמש מהשתא ואי קשיא לך רבנן דר׳ שמעון היכי שרו לשמש ורב פפא היכי סליקא דעתיה דמשתריא ולא חייש דילמא חזיא וסתרה והתנן לקמן בפרקין טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה י״ל דהתם הוא דוקא בשומרת יום דרגילה היא לבא לידי זיבה גדולה ורובן של נשים כן הילכך חיישינן והיינו דתלי לה בכל מקום כדר׳ שמעון ולא תלי לה בכולי עלמא דאמדוה לההוא דטבלה ביו׳ שלאחריו בפרקין דהכא וא״ת עוד אי ר׳ שמעון אתשמש קאי היכי קאמר שמא תבא לידי הפסק בודאי לידי הפסק היא באה משעה ששמשה לא קשיא בנסחאי דוקני לא גריס שמא תבא אלא שלא תבא לידי הפסק וכן היא בהלכות הרי״ף ז״ל וכן היא דאותה שבתורת כהנים שכתבתי ומ״מ כבר כתבנו שכיון שאסורה לשמש אסורה אף לטבול ואפי׳ בשמיני אי לאו משום דאבלוהי ואחואתא וכיוצא בהן.

וגדולה מזו כתב הראב״ד ז״ל בשם ר׳ אחא משבחא ז״ל דאי טבלה בז׳ לא עלתת לה טבילה ואינו מחוור דכולי האי לא נחמיר והר״ז הלוי ז״ל מן המתירין לטבול ביום ואפי׳ לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז״ל אין ראיה שהוא ז״ל מדאוריתא קאמר ונראין דבריו לפי שהלשון שכתב הגאון ובטובלת בשמיני דיעבד דכולי עלמא עלתה לה טבילה דהאמרי אפילו לכתחלה משום צנה.

ר״ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר. לאו למימרא דפליגי אדרישא דרבנן דדרשי אחר תטהר אחר אחר אחר לכלן דהא ליכא מאן דפליג אלא ממילא שמעינן לה ורבנן נמי כ״ש דאית להו דרשא דר׳ שמעון דלרבנן משרא שרא ולא גזרו וא״א לעשות כן פליגי.

ורב חסדא אמר כלהו אמרינן שכן לא אמרינן. ודוקא כשחזרה ובדקה עצמה בשעת טבילה דעיוני דאורייתא לא הקלו אלא בחפיפה דרבנן וכבר הארכתי בה למעלה בס״ד.

ה״ג בכלהו נוסחא והלכתה אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתה לא תחוף אלא בלילה והשתה נתחלפו הסברות דאלו למר זוטרא ולר׳ חנינא מסוראה למיחף ביממא ולמטבל בלילה טפי עדיפי דאי חייפא בלילה מתוך שמהמה לביתה דילמא לא חייפא שפיר והשתא אמרינן דמיחף בלילה טפי עדיף כי היכי דתהוי חפיפה סמוך לטבילה ואמרי׳ קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר כלומר איפשר בלילה כגון דטבילתה בחול לא תחוף אלא בלילה לא אפשר בלילה כגון טבילתה בשבת או ביום או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה ואף למיחף בע״ש ולמטבל בליל שני בשבת כגון שחל יום טוב להיות אחר בשבת. והא דדרש מרימר הלכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלו׳ דשכן נמי אמרי׳ אורחייא הא מקמי הא דפסק תלמודא ומיהו שכן הוא דלא אמרי׳ ומשום דאפשר הא לחוף בע״ש ולטבול למוצאי י״ט של אחר השב שפיר דמי דהא לא ארחיה כיון דלא אפשר.