Ritva on Pesachim 101 ריטב״א על פסחים ק״א

ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כו' עד דאכלי ושתו בבי כנישתא. כתבו בתוספות לאו דווקא בבי כנישתא ממש דהא אמרינן במגילה פרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלים ושותים בהם ואין ניאותין בהם כו' ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסקינן שעל תנאי הן עשויות דה"מ בחורבנן אבל ביישובן לא מדאמרינן התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לא דשמן בעיא צלותא אלא הכא מיירי בבתים של בית הכנסת ואיירי דשיבי קרו להו בי כנישתא כדאמרינן פ"ק דיומא בית הכנסת שיש לו בית חדא לחזן ושם היו אוכלין האורחין ושומעין הקידוש שמקדשין בבית הכנסת: סבור מינה ה"מ נראה התוספות ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום לא אמר להו רב ענן כו' וכתבו דלא גרסינן אבל מפינה לפינה לא דמשמע אפי' בבית אחד ולא היא דבהא מודה שמואל דלקמן אמרינן דמפנה לפנה לא הוי שינוי מקום והשתא ניחא דהכא נקט ממקום למקום ולקמן אמרי' מפנה לפנה ע"כ. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אבל מפנה לפנה לא אמר ליה רב ענן עד אפי' מארעא לאיגרא הוא מקדש וכתב הרי' קרה קושה והוא הדין מפינה לפינה באותו בית ואמרו רבותינו הני מילי דלא חזי ליה לדוכתיה דקדיש ביה אבל חזי ליה לא אמרינן ומדמו ליה לשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' אם רואין אלו את אלו מצטרפים ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בבית זה אוכל בזוית שניה ע"כ וכן כתב הר"מ מקוצי:

ודלמא אדאזילתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש להו בבית אכילה וכו'. כתבו בתוס' אבל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד משום שהיו אוכלים לקיים ג' סעודות למחר: ופסק רבינו אלפסי ז"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וכן כתבו בתוס' וכן כתב רשב"ם (נ"ל דצ"ל הרא"ש, המעתיק) ז"ל פי' המקדש שדעתו לחזור לאכול במקום אחר יכול להוציא האוכלים שם כיון דלדידהו הוי מקום סעודה ועוד כתב הרא"ש ז"ל בתוספת והמקדש כיון שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות כי אסור לו לטעום קודם שיברך וכיון דהלכתא כשמואל המקדשים בבית הכנסת במקום דליכא אורחים נראה דהוה ברכה לבטלה ע"כ: ורבינו ניסים כתב במגלת סתרים דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה מתחלת דעתו לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך לאכול במקום אחר אבל אם מתחלה קידש על דעת לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש והביא ראי' מן הירושלמי והרא"ש האריך במשא ומתן בתוספ': והר"י קרה קושיא כתב ועכשיו שאין אורחין אמרי רבוותא מקדש משום רפואה דפסיעה גסה דמהדר ליה בקדושת שמשא, ושמעתי מנהג פלירמ"ו השמש מביא כוס הקידוש לכל א' וא', ורבינו האי ז"ל אמר ומבדילין בבית הכנסת ואין מקדשין בלא אורחין ע"כ:

שינוי יין אין צריך לברך. פרשב"ם יין שהביאו לו מחבית אחר ויש לו טעם אחר או שהוא משובח או גרוע אין צריך לברך שניה על היין אבל הטוב והמטיב מיהא מברך אם משובח הוא מן הראשון כדאמרינן בהרואה אמר ר' יוסף בר אבוה אמר ר' יוחנן וכו'. וכן כתב הרא"ש ז"ל ודוקא היכי שהאחרון משובח בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין אבא בר רב הונא כו'. והקשה הוא ז"ל ממה שאמרו שם בירושלמי רבי אכל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך ופי' דמברך הטוב והמטיב ומסתמא לא היה כל אחרון טוב ממה שלפניו. וכתב ז"ל ומיהו דיש לדחות דמסתמא אם אינו יודע אם הוא טוב יותר או גרוע יש לו לברך אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ויש מפרשים כי מה שנראה מן הירושלמי סוף פרק כיצד מברכין דאין מברכין אלא כשהאחרון משובח דהיינו כשהראשון חדש והשני ישן דמיירי לברכת בורא פרי הגפן כי כששניהם חדשים או ישנים הן מין אחד ונפטר האחד בברכת חבירו. אבל אם שתה יין חדש תחילה ואח"כ ישן צריך לברך בפ"ה על הישן דהוי כמין אחר ומייתי בתר הכי עובדא דר' אכל חביתא וחביתא מברך הטוב והמטיב לומר דנהי דאין צריך לברך בפ"ה כשהם חדשים או ישנים אבל הטוב והמטיב צריך לברך. וכתב עוד הרא"ש ז"ל ודוקא היכא דאחר שותה עמו אבל אם הוא יחיד אין צריך הטוב והמטיב כדאיתא בפרק הרואה הטוב לדידיה והמטיב לאחרים ומהאי טעמא יש שרוצה לומר אע"ג דקיימא לן דיין בתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו בפ"ה מ"מ הטוב והמטיב מברך לכולן דאם היה כל א' מברך לעצמו הויא כל א' יחיד ולא נהירא דמהאי טעמא דאמרינן דבפ"ה כל א' מברך לעצמו משום דאין בית הבליעה פנוי האי טעמא נמי שייך בברכת הטוב והמטיב ואע"ג דכל א' מברך לעצמו כיון דחבירו שותה ונהנה מיין זה טוב לדידיה ומטיב לאחריני קרינא ביה ומה שאין מברכין הטוב ומטיב על שינוי פת. אומר ר"ת ז"ל דשאני יין דאית ביה תרתי דסעיד ומשמח אי נמי הטוב ומטיב על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ולפי שבצרו בדמים ז' שנים והקפו הרוגתם תקנו על היין שהוא כמו דם, ע"כ לרא"ש ז"ל:

ותו יתיב רב חסדא וכו' עד לא אמרן אלא בדברי' שאין טעונין ברכה לאחריו במקומן אבל בדברי' שטעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך. פרשב"ם דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות הלכך כיון שעמד עמידתו זו היא גמר סעודתו והאיך סעודה אחריתי וצריך לברך אבל דברים הטעונים עליהם במקומן ברכה חשובה כגון שבעת המינין דאית להו ברכה א' מעין שלש והילכך צריכה במקומן והואיל ולא בירך אחריהם ועמד והלך אל מקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה יכול לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך.

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. פי' בין שטעונין ברכה לאחריהם במקומן ובין שאין טעונין שינוי מקום צריך לברך. ובתוספת הקשו על פי' רשב"ם ז"ל ודחו פירושו. וכתב הרא"ש ז"ל הלכך נראה שכל שבעת המינין לא הוי בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא פת כפשט המשנה מי שאכל ושכח ולא ברך דמשמע דאיירי בברכת המזון והאי דנקיט דברים בלשון רבים משום דאיכא פת לחם גמור ופת הבאה בכיסנין איכא דקבע סעודתיה עלויה או שמא כל מיני מזונות שיש בהן מחמשת המינין הוו בכלל הטעונין ברכה ע"כ. רבינו אלפסי ז"ל כן פי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות עץ אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא ע"כ וכן פי' ר"א ז"ל. ולענין פסק הגאונים ורבינו אלפסי פסקו הלכה כרב ששת דתניא כותיה ואין כאן בין בדברים הטעונין ברכה אחריהן במקומן בין בדברים שאין טעומן שינוי מקום צריך לברך ודוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא כדתניא בבריית' רבינו רב הינך:

ורבינו שמואל ז"ל פסק כרב חסדא הלכך שינוי מקום בשבעת המינים שטעונין ברכה אחריהם מעין שלש כגון אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שמברך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו בכל אלו אין צריך לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר אבל שאר פירות ומשקין שאינם מז' המינין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לחזור ולברך אבל מפנה לפנה בבית אחד אין צריך לברך ע"כ. ואפי' דכ"ע היכא דהניחו שם זקן או חולה או מקצת חבירים אפי' לרב ששת אין צריך לברך למפרע על מה שאכלו ולא לכתחילה על מה שרוצים לאכול:

וכתב הר"י קרה קושא ז"ל ואפי' הניחו שם זקן או חולה אין להם לעקור לכתחילה רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם עד שיברכו ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרין טעונין ברכה לכתחילה כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דהיכא דהסיח הדעת צריך ברכה למפרע על מה שאכל ואח"כ המוציא וקשה מהא דאמרינן בפרק כל הבשר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה וכתב דהנכון דמשום היסח הדעת אין צריך לברך כי אם המוציא על מה שאכל ואין צריך לברך למפרע על מה שאכל והא דאמרינן בכולא שמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו מכאן ולהבא והא דאמרינן הכא כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע עצה טובה קמל"ן שיברכו קודם שיצאו שמא ישהו לחזור עד שלא יעלה להם ברכת המזון על מה שאכלו כדאיתא בפרק אלו דברים ומיהו לא ברכו (נ"ל דצ"ל שיברכו, המעתיק) למפרע ע"כ. ואפי' הר"י קרה קושא נראה דסבר דכשם שטעונה על מה שרוצה לאכול היכא דשינה מקום כן טעונה ברכה למפרע על מה שאכל: