Ritva on Pesachim 35 ריטב״א על פסחים ל״ה

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. פי' מחובת מצה שהאדם חייב לאכול כזית מצה בלילי הפסח. כוסמין פרש"י שהוא אשפלטא והוא דומה לחיטין אלא שאין לו סדק כמו לחיטין. שבולת שועל אבינא כן כתב הרי"ט ז"ל:

שיפוי פרש"י שהוא הנקרא שג"ל ויש שקורין אתו סינטי"ן ויש שהיו מפרשין אותו שהוא פריצ"ו. וכתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שקבל מגדולים וחכמים כי הפריצ"ו מין דוחן ואינו מחמיץ ונקיטינן לחומרא שאין יוצאין בו וגם שיש בו משום חמץ. ע"כ דברי הרי"ט ז"ל:

גרסינן בירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וכתב הרי"ט ז"ל והני מילי נמי איתא בכתובות שאם עשה עיסה מן החיטין ומן האורז ורובה מן החיטין ויש בה טעם דגן יוצאין בה:

גמרא תנא כוסמין מין חטין וכו'. כתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל דלענין מצה או חמץ כל מיני דגן מצטרפין לכזית בין בבילול בין בנישוך. פי' בבילול שעשה עיסה מה' המינין ופי' נשוך שעשה ככרות מכל מין לעצמו אלא שהכל (נ"ל דצ"ל שהסל, המעתיק) מצרפן שנושכות זו בזו:

הני אין אורז ודוחן לא וכו' עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ. יש פי' דה"ק שאינם באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהן נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחא דוקני מתני' דלא כר' יוחנן וכו' עד ר' יוחנן אוסר באורז וכו' ומדקאמרינן ר' יוחנן אוסר ש"מ דמתני' שרי לגמרי וכן הלכה ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגר אחת נמצא שנאסר הכל בבשולו במה שהוא ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול דהא לאו איחזוקי איסורא הוא כיון דמלתא דשכיחא טובא והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם, גם זה להרי"ט ז"ל:

קרמית. היא אותה שקורין ניאוליה כן פי' המפרשי'. וכתב הרי"ט דאף בזו אין הלכה כר"י בן נורי דקאמר מין דגן הוי:

דרדקי היינו טעמא דריש לקיש דהוי ליה מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. יש שפי' אין מחמיצין חמץ גמור אבל נוקשה הוי וזה דעת רש"י כמו שכתב על ההיא דאין לשין את העיסה דלקמן. ובתוס' הקשו על פירש"י. וכתבו בשם רת"ם ז"ל דהא דאמרינן דמי פירות אין מחמיצין היינו בלא תערובת מים דאין מחמיצין כלל אבל ע"י תערובת מים מחמיצין נוקשה והיינו ברייתא דלקמן ודעת הרמב"ן ז"ל דע"י מים חמץ גמור הוי ובלא מים אין מחמיצין כלל שכך כחן של פירות. וכתב הרי"ט ז"ל דהני מי פירות דאמרינן לאו דווקא דהא אמרינן לקמן דחלבא חשיב מי פירות ואע"ג דהוי של בעלי חיים וכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל שכל המשקים בכלל מי פירות להקל ולהחמיר חוץ מן המים ותולדות המים והם אותן ששנינו תולדות המים היוצאין מן העין ומן החוטם ומן האוזן ומן הפה ומי רגלים ואלו כולן מחמיצין בין משל אדם בין משל בעלי חיים: ואותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ושמא אין לו ביטול ואפי' קודם זמנו כיון שעושה גרירא ואוסר במשהו בפסח: ולענין מי בצים י"א שדינו כדין מי פירות שאינן מחמיצין והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דסנהדרין דאין מכשירין. וכתב הרי"ט ז"ל דאין הדבר שוה ודחה הראיה וכתב דיש למחות בדבר וכן צריך למחות בודאי וכתב עוד שלא לתת בפת מים של בצים שהרי מעכבין באפיית מקומן והפת מתחמץ ויין מזוג בשיעור מזיגה חוששין לו שיהא מחמיץ מפני מים המזוגין שבו ולפי' שיטה זו שכתבתי הודה ז"ל והיה הוא עושה מעשה לאכול בערב הפסח לאחר ד' שעות פת שנילש בשמן ודבש לבדו לפי שאין מחמיצין כלל ומצה ראויה לצאת בה נמי לא הוה לפי שאינה באה לידי חימוץ ואין בה משום אוכל מצה בערב פסח. כל זה להרי"ט ז"ל: והרא"ש ז"ל כתב ז"ל ורש"י נסתפק במי בצים אי חשובי כמי פירות או לא לפי שאנו רואין שהעיסה נעשית מהן יותר עבה מן המים. ורת"ם היה נוהג בהן היתר וכן כתב בספר מצות הקצר בשם רת"ם ז"ל שהי' נוהג היתר והיה אוכל בערב פסח מצה שנילושה במי בצים:

פיסקא ולא במעשר ראשון וכו'. תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' עד הא מני ר' שמעון היא. כתב הרי"ט ז"ל ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל כר' שמעון וכיון שכן לרבנן דסברי דאיסור חל על איסור יוצאין בטבל וקיל"ן כוותיהו ואע"ג דדמיא למצוה הבאה בעבירה כתבו בתוס' דלא אסרו מצוה הבאה בעבירה אלא בתוך (נ"ל דצ"ל באותן, המעתיק) שבא לרצות וכן לולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום ובוצע ברך. והרמב"ם ז"ל כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר. וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתין וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא בשהמצוה מסעיית בקנינא אבל בשאין המצוה מסעיית בקנינא לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה דכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכא יאוש בעלים ועל ידי המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה אי נמי שינוי רשות למאן דסבר מדרבנן בקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דאשכח דעל ידי המצוה הוא קונה מצה זו דהא איפליגי בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הלכך טבל דעבירתו מעצמו ואין המצוה מסעיית לאו מצוה הבאה בעבירה חשיבא ושרייא: