Ritva on Pesachim 4 ריטב״א על פסחים ד׳

רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה. הוה עיקר הפי' כפרש"י ז"ל כי רב חייא שאל את רב על אביו ואמו של רב שהי' אחיו של ר' חייא. וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטתה זו לא נלמוד מכאן כי שמועה רחוקה על אביו ועל אמו הוה נוהגת אלא יום א' מיהו הכי קושטא דמילתא כדברי בס"ד ע"כ:

ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל. הקשה הרי"ט ז"ל מה קאמר הא בהדיא שמעינן ליה מי ותירץ דהא קמ"ל דאע"ג דשמועה רחוקה אין לו לנהוג כל עניני אבילות צריך שינהוג מאותן שהם בגופו כגון נעילת הסנדל וכיוצא בו וסברינא כרבותא וזהו שלא חלץ תפיליו מדלא מפרש לה תלמוד וכן בדין שהביא אף אבל גמור אינו אסור בהם מיום שני ואילך ע"כ:

שמע מינה מקצת היום ככולו. הקשה הוא ז"ל למה לי ב' ש"מ לימא ש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא שעה אחת ותירץ דהא קמ"ל דלעלמא לענין שביעי אינה (נ"ל דצ"ל אי נמי, המעתיק) שלשים הוה כן מדסגי הכא שהוא ביום אחרון ואף אנו נלמוד מכאן דמתאבלין על פי קרוב ולא דייקו לה בגמ' משום דהא פשוט להו דהא מלתא דעבידא לאגלויי היא ע"כ:

אמר ר' נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. יש שפי' ומצוי להם אור הנר. וכתב הרי"ט ז"ל וא"כ אדם בטל ויש לו אור רשאי לבדוק ביום. ואינו נכון חדא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שבית של מי משמע דבלילה דוקא הלכך הוא פירש בשעה שבני אדם מצויין בביתם וסיפק בידם לעשות וגם יש אחרת גדולה מזו שאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר ע"כ:

אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן כו'. פי' הרי"ט כיון דטעמא לאו משום זריזות אלא משום שאור הנר יפה ראוי שלא לטרוף השעה ותהא בדיקה שלא כראוי הלכך לא ליפתח שלא בעידניה. וכתב ז"ל מיהו אם פתח אינו נדחה לגמרי אלא יקצר כל מה שאיפשר ודוקא לעידניה דהיינו דרך קבע בעתו הקבועה ללילה אבל כדרך עראי לעיוני בעלמא שרי וכיון דעידניה שהיא מצוה אסרינן ק"ו לאכילה ומרחץ וחבריהם שהוא אסור ומיהו אף בהנהו אפשר לומר שאם התחילו אין מפסיקין כיון דכל לילה זמניה ע"כ:

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד על מנת לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא. כתב הרי"ט ז"ל ליכא לפרושי דחמירא דידיה ואיהו בעי לבטליה ומשום הכי בדיקה עליה רמיא דא"כ אפי' בי"ג נמי. אבל יש לפרש דחמירא דידיה הוא וכיון דכן עליו חלה חובת ביעור בי"ד. ופשט להו רב נחמן מתני' היא אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד וכו' פרש"י ז"ל משום דמסירת מפתח קונה. וכתב הרי"ט ז"ל דאע"ג דהכי איתא בירושלמי ליתא דבגמ' דילן אמרינן בהדיא במסכת ב"ק פ' שור שנגח את הפרה שאין מסירת מפתח קונה אלא במקום שאמר לו לך חזק וקני והכא היינו טעמא דתלי במסירת מפתח דמי שסיפק בידו לעשות עליה רמיא מלתא לפי שיש על כל א' טעמא ולאפוקי מוסר מפתח ביתו לאינש דעלמא בפקדון שאין הנפקד ההוא חייב וכן פירשו בתוספת והשתא וודאי הא במשכיר קודם לי"ד הוא. וכיון שכן אהדר רב נחמן בר יצחק טפי ממאי דבעו מיניה שאפי' בשעה (נ"ל דצ"ל השכיר, המעתיק) קודם לי"ד הדין תלוי במסירת המפתח וכ"ש במי שלא השכיר אלא בי"ד ממש שעל המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה ואילו מעיקרא לא אבעיא לן כלל במשכיר קודם י"ד. וכתב ז"ל כי זה תימא ופי' בשם רבותיו דמעיקרא נמי הכי איבעי' לן המשכיר בית לחבירו ע"מ שיבוא השוכר לדור בו בי"ד על מי לבדוק וגרים הכי בי"ד על מי לבדוק כו' והרב אלפסי ז"ל גריס בהלכות המשכיר בית לחברו בי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח וכו':

דליתיה קמן דנישייליה. יש למדין מכאן שאין סומכין על החזקות כל היכא דאפשר למידע קושטא כגון ראה א' ששחט. או בדיקת סכין לאחר שחיטה. וכתב הרי"ט ז"ל ולדברינו שכתבנו שם בס"ד דסמכינן אחזקה י"ל שאין כל החזקות שוות. וכן האמת ע"כ:

המנינהו רבנן בדרבנן. י"מ דמשום עבדים וקטנים (נצעה)[נקטה] דאלו בנשים אף באיסורין של תורה נאמנים דהא חזינן שהאמינה תורה על נידתה וגבי מעשרות כדתנן עשרתם ערבתם וכדאמרי' בכתובות פ' המדיר גבי עוברת על דת היכי דאמר אי ידע נפרוש אי דלא ידע מינא ידע ומעשים בכל יום אנו סומכין עליהם במליחה וניקור הבשר. וכן אמר בירושלמי אין כאן נשים. ויש פירוש אחר וזה העלה עיקר הרי"ט ז"ל. ועוד הקשה הרי"ט ז"ל דגבי תחומין אמרינן הכל נאמנים לומר ע"כ תחום שבת ואפי' עבד ואשה ופרישנא טעמא משום דתחומין דרבנן ותירץ דהתם מסיח בהכחשה דאילו מדאוריית' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. עוד הקשה קטנים האיך נאמנים דהא בפ"ב דכתובות במתני' דאילו נאמנים בגדולם מה שראו בקטנותם ובגמ' העלה מינה דקטן אינו נאמן בקטנותו להעיד אפי' באיסורין דרבנן כגון בית הפרס ותחומין וגם בההיא דעירובין לא הזכירו קטן ותירץ דהכא בדבר שבידם לעשות דכיון דבדיקה דרבנן מהימן אע"ג דאיכא טירחא ולענין איסורא דאוריי' נאמן בדבר שבידו בדבר שאין בו טירחא כשיש בו דעת כדאמרי' התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין על ידיו ניקורות כדאיתא במס' סוכה ושם פירשתי בס"ד עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל ובעיין לא איפשטא דהא מסקנא דחייה בעל מנת הוא וזה ברור ע"כ. והר"י קרקושה ז"ל כתב בשם הר"י בן גיאת ז"ל ואי איתיה קמן שיילינן ליה ואי ליתיה קמן למידע אי בדוק אי לא חזקתו בדוק ואי מוחזק לך דלא בדק ואמרי הני בדקוניה המנינהו רבנן בדרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"כ:

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא. הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעי' לן והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרי' ניחא ליה לאינש דהא חזינן דקפיד ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא. וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא. ועוד (במשנה) [דמשום] ההיא חזקה ליכא לשנוייה (נ"ל דצ"ל לשויה, המעתיק) מקח טעות ואפי' איפשטא בהדיא כ"ש הכא דלא איפשטה המע"ה והנכון דהכא פשיט' לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכי דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה אלא הא קא מיבעי לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואע"ג דבעי האי למיבדקיה כדין כל מק"ט דעלמא ובהא פשטינן דלא הוי מק"ט וכי ליתיה למשכיר קמן דנכייפיה עביד ליה אידך ע"מ להשתלם דניחא ליה לאינש לקיימ' מצוה בין בגופיה בין בממוניה ע"מ להשתלם זה נכון וברור. כן כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ש שאמר בשם הרמב"ן:

תנן התם וכו'. דכ"ע מיהא חמץ מו' שעות ולמעלה אסור באכילה ואסור לקיימו מיהו השתא משום דאסור לקיימו נקטינן ליה ועלה שקלינן וטרינן מיהו בודאי לקמן מוכחינן לה בהדיא דלכ"ע אסור באכילה מו' שעות ולמעלה. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. כתב עוד ז"ל שלא לצורך אוכל נפש והוא צורך י"ט כדמוכח במס' י"ט ובכמה דוכתי ודין הוא דאי לא לב"ה כולהו מלאכות שריין במתוך והכא נמי כיון שהיא מצוה שסמכא בי"ט חשיב למישרי במתוך דהוי כלולב לצאת בו וס"ת לקרות בו ומיהו השתא דקיל"ן דביעור בי"ד היכא דעבר ולא ביטל ולא בדק אין לשורפו בי"ט דכיון דהגיע מצוה קודם והוי כמילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט וכן הוא בפי' בירושלמי דשבת וכן הצעתי לפני מורי הרב (נ"ל הרא"ה, המעתיק) והרשב"א והודו לדברי ושלא כדעת רבים הלכך כל כיוצא בזה מוציא כלאחר יד או על יד גוי דשרינן ליה שבות דרבנן שלא יעבור עליו ולא סגי הכא שיכפה עליו את הכלי כדלקמן דההוא למי שביטל וכן הורו רבותי עכ"ל ז"ל: