Ritva on Pesachim 50 ריטב״א על פסחים נ׳

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. פי' ומחצות ואילך אינו תלוי במנהג אלא מן הדין אסור והטעם פי' רש"י ז"ל לפי שיש לו לטרוח בענין מצה ומרור שתהא לו מוכנת לכשתחשך לאלתר. ובירושלמי פי' הטעם לפי שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ובתוספתא סברו לומר דאיסורא דאורייתא הוא וכתב הרי"ט ז"ל דאינו בדין כלל אלא איסורא דרבנן בעלמא: וכתב רבינו זרחיה ז"ל כי לפי הירושלמי עכשיו שאין הקרבן דינו כשאר הימים טובים וכל היום תלוי במנהג: והרמב"ן ז"ל הגיה עליו שזה אינו שאם כן היו שונים במשנתנו בערבי פסחים בפירוש ואין הירושלמי אלא נותן טעם למה חייבו זה לכתחילה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם שכל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל וכל שכן בזה שהדבר מוטל וצריך בזמן הזה לענין מצה ומרור כדברי רש"י ז"ל וכך כתבו בתוס' כדברי הר"ם ב"ן ז"ל וכן הוכיח הרי"ט ז"ל מדברי רבינו אלפסי ז"ל דכתבה למתני' וגמרא בעלה כפשוטה בהלכות:

ההולך ממקום למקום כו'. כתב הרי"ט ז"ל דהא דאמרינן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הני מילי כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור הרי דינו כעיר שהלך לשם ובגמ' יתבאר יותר בע"ה:

אמרו בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ואיכא מרבנן דנקיט לה כפשוטי ובכולי יומא ובכל מצה. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמ' אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה ומשם ואילך אסור במצה ראויה ומותר במצה שאינה ראויה כגון במצה עשירה או שנילושה שלא במים ומשקין עד סמוך למנחה דמשם ואילך לא יאכל אדם עד שתחשך שום פת אלא שמטפל בבשר וקרבים ובני מעים וכיוצא בה כדאיתא בפרק ערבי פסחים: ובירושלמי אמרו רבי לא היה אכיל לא חמץ ולא מצה ופי' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הטעם משום דרבי בכור היה והבכורים מתענין בערב פסח אנן כר' סימון משמיה דר' יהושע בן לוי קיימא לן ובפי' אמרו במס' סופרים הבכורים מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים:

גמרא מאי אריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי. פר"ש ז"ל דההוא דמתני' פרכינן דש"מ דאחר חצות אסור מן הדין. וכתב הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל דהכי פרכינן דלעיל אין חוששין למנהג אלא במקום שיש אסור של תורה או של דבריהם ודאי (נ"ל דצ"ל ובאו, המעתיק) והוסיפו בדבר המנהג תופס הא לאו (נ"ל דצ"ל הא נהגו שלא לעשות מלאכה בא' מימי השבוע, המעתיק) נהגו שלא לעשות מלאכה כ"א מימי שבוע אין מנהג תופס כלל ולהכי פרכינן שפיר מאי אריא דקתני ערבי פסחים אי לא שמעינן דאית ביה איסורא אלא מנהגא אפי' בערבי שבתות וימים טובים נמי ואי משום דבעי לאשמעינן דבערבי פסחים תפיס מנהגא הא אפי' בערבי שבתות וערבי ימים טובים תפיס מנהגא דהא אית ביה איסורא בלא מנהגא כדתניא:

והא מן המנחה ואילך קתני. כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דממנחה קטנה קאמר דהיינו מתשע שעות ומחצה ולמעלה:

גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים. פי' בתוס' שאין זה אלא אחר שחשכה דמנינו עד שיצאו מבית הכנסת כדי להוסיף תוספת ניכר מחול על הקדש דאע"ג דסגי לן בתוס' כל שהוא כגון עד שיראו כוכבים קטנים אי נמי דמתחמי כולהי כוכבי כדמן חדא כוכבא כדאיתא בירושלמי שפיר דמי למיעבד תוס' היכר וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהגי דלא למיעבד עבידתא באפקי שבתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא סדרא כמנהג פי' עד שיסיימו עניני תחנונים ובריש ירחא מנהג כי מפני כבוד ר"ח דאיקרי מועד עושין כן ובימי ישראל היו נוהגים אף האנשים לשבות קצת ממלאכה כדכתיב במס' מגילה וברכות שם רש"י ז"ל ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ונראה שלא אמרו אלא מלאכה של רשות ושל קבע אבל להדליק את הנרות בין בביתו בין בבית הכנסת אינו בכלל סימן קללה דאין זה דבר ששייך ביה סימן ברכה ולפיכך כל שהבדיל בתפלה או על הכוס או שאמר המבדיל בין קדש לחול ועבר זמן תוספת מחול על הקדש דאורייתא מותר להדליק אבל קודם לכן אסור דקודם זמן התוס' אסור מן התורה ועובר בעשה ולאחר מיכן קודם שיבדיל אסור מדרבנן. והאידנא לא זהירי נשי בהא מילתא מיהו הא קיימא לן דאפי' בכי האי גונא מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאמרינן לענין תוספת יום הכיפורים דאכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי והכין עיקר מסקנא דמס' יו"ט אע"ג דבמסכת שבת מפלגי בין דאורייתא לדרבנן: