Ritva on Rosh Hashanah 29 ריטב״א על ראש השנה כ״ט

הכל חייבין בתקיעת שופר. פר״י בעירכין הכל לאתויי קטן שהגיע לחינוך:

אנדרוגינוס מוציא וכו'. וא״ת הא אתי צד נקבות ומפיק צד זכרות כדאמרי גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וי״ל דהאי תנא סבר אנדרוגינוס בריה ויש תירצו דשאני הכא דזכרות קאי לנפשיה ונקבות לנפשיה משא״כ התם והא ליתא דהא כל דאית ביה זכרות ונקבות כח תקיעה מתרויהו כחות אתיא בתערובות וזה פשוט לכל מי שיש לו מוח ויותר נראה כפרש״י דהכא ודאי אי אנדרוגינוס אינו בריה או הוא נדון או לזכר מעליא או לנקבה מעליתא וא״כ ממ״נ מוציא את מינו דאו שניהם פטורים לגמרי או שניהם חייבין לגמרי משא״כ בחציו עבד וחציו בן חורין דעל כרחין אית ביה חיובא ופטורא:

מי דמי התם חצוצרות הכא שופר. מהא שמעינן דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום שופר כלל ומ״ה טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי וכו':

י״ג דתנן כהנים מוכרים לעולם וגואלין לעולם. דאלו בישראל אין פדיון לבתי ערי חומה אלא עד שנה תמימה ואין פדיון לשדה אחוזה אלא לאחר ב׳ שנים והלוי פודה לעולם ומוכרין דקתני לאו דוקא דאפילו ישראל נמי אלא ה״ה מוכרין ע״ד לגאול לעולם. וי״ג מקדישין לעולם וגואלין לעולם. פי׳ דישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרו הגזבר לאחר שוב אין לו פדיון וחוזרת לכהנים ביובל אבל לוי שהקדיש שדה גואל אותו לעולם והא דקתני מקדישין אותו לא אצטריך אלא איידי דקתני התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא גואלין נקט בהא מקדישין וגואלין ואיברא (דהאמר) דמקדישין ואידך דמוכרין תרויהו מתניתין נינהו במס׳ ערכין ומעיקרא תני התם מתניתין דמקדישין וגואלין ולפיכך י״א דג׳ הכא מקדישין לעולם דמסתמא טפי נסבינן הכא מתניתין קמייתא דהתם ממתניתין (בריתא) [בתריתא] ואין זה הכרח כלום:

גר״י נהי דליתנהו בשמיטת קרקעות בשמיטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו. ורש״י ז״ל כתב דל״ג בהשמטת קרקעות דהא ודאי לוי שלקח קרקע של ישראל חייב הוא להשמיטו ביובל לבעליו דהא מחוייב הוא במצות ולא מצינו שפטרו הכתוב מזה ואצ״ל שאם מכר הוא שמשמיטין לו ביובל ואפילו בתי ערי חומה מחזירין לו ביובל משא״כ לישראל כדאיתא בקראי ובתוס׳ הקשו עוד דהיכא גרסי׳ בהשמטת כספים דהא ביובל עסקינן ואין שמיטת כספים נוהגת ביובל אלא בשביעית וכדתניא בספרא בהדיא וזה דבר השמטה שמוט וכו׳ שמטה משמטת כספים ואין יובל משמט ותרצו דאפשר דהשמטת קרקעות דהכא דליתנהו בלוים היינו לענין הקדש כשמכרו גזבר לאחרים שאם בא היובל חוזרת ללוים ואינה נשמטת לכהנים כדין הקדש דישראל והא דתלינן שמיטת כספים דילמא ר׳ היא דסבר שאין שביעית משמטת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין וערכין ויפה פלפלו כמנהגם להלום הג״ה אבל הנכון כמו שגורסין בקצת ספרים דייקני בשילוח עבדים מיהו איתנהו:

טומטום אינו מוציא. פי׳ שמא כשיקרע זה ימצא זכר והאחר ימצא נקבה או להפך:

מי שחציו וכו'. כגון עבד דשני שותפין ששחרר א׳ מהן חציו ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ואף לעצמו אינו מוציא מהאי טעמא דלא דמי לאנדרוגינוס שמוציא את מינו דסתם צד זכרות ונקבות דאית ביה לא פשיט בכוליה וזכרות מוציא מידי זכרות ונקבות מידי נקבות אבל עבדות פשיט בכוליה ולא אפשר לעולם למעבד מידי בלא צד עבדות:

תני אהבה בריה דר׳ זירא וכו'. פי׳ כל ברכות המצות אע״פ שיצא מוציא שאע״פ שהמצות מוטלות על כל א׳ הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א׳ וכערב הפורע חוב חבירו ובכלל זה גם ברכות דק״ש שש״צ מוציא י״ח מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפ׳ מי שמתו אבל בק״ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי בדין הוא שיהא כל א׳ וא׳ משנן בפיו ושיהא כל א׳ מבקש רחמים על עצמו וכן בכל ברכות של שבח אע״פ שיצא מוציא:

חוץ מברכת הלחם כו'. לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו:

(ואם) [שאם] לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. י״מ דנקט ברכת הלחם וברכת היין בפרט ולא נקט כל הברכות הנהנין סתם משום דדוקא בהני הוא דאי לא יצא מוציא לאחרים כשמוציא לעצמו ע״י צירוף כדאיתא פ׳ ג׳ שאכלו דפת ויין בעי הסיבה ומהניא להו היסביה משא״כ בשאר ברכת הנהנין שאין בו צירוף לא לפניו ולא לאחריו כדאמרי׳ אין זימון לפירות וכל א׳ וא׳ חייב לברך לעצמו אא״כ בא חובה כברכת ירקות בפסח וליתה דודאי מהניא הסיבה לכל ברכת הנהנין כדמוכח בפ׳ כיצד מברכין מעובדא דבר קפרא ותלמידיה ולא אמ׳ אין זימון לפירות אלא לאחריו והכא והתם נקט פת ויין לכלול כל מיני מאכל ומשקה. וטעמא דאין זימון אלא בפת משום דליכא צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו ועד דמברכי קביעות במקומו עומד משא״כ בשאר דברים שאין טעונין ברכה במקומן ולית להו קביעותא ובודאי דבברכת המזון כיון שכבר אכל כברכת חובה היא ובדין הוא אע״פ שיצא מוציא אלא דרבנן בעו (שיוציא) [שיאכל] דלא ליחלף בברכת הנהנין שהיא רשות ומ״ה סגי ליה שיאכל כזית דגן ואע״ג דהוי שיעורא דרבנן מפיק למי שאכל ושבע דמיחייב בברכת המזון מדאוריתא משא״כ בעלמא דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא אלא דטעמא דהכא כדכתיבנא דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא ורבנן הוא דבעו שיאכל כזית דגן וכן פי׳ בתוס':

בעי רחבה וכו'. פי׳ בכל חדא איכא תרתי ברכות חדא ברכות מצוה וחדא ברכות נהנין דבמצה איכא ברכת המצוה לאכול מצה ובדידה ודאי מוציא לאחרים אע״פ שאינו מוציא לעצמו וכן ברכת קדוש אבל ברכת המוציא שבמצה ובפה״ג שבקדוש שהן נהנין ובעלמא אם יצא אינו מוציא מבעיא לן הכא בהני מהו מי דיינינן להו כדעבדינן בעלמא ואם יצא אינו מוציא דהא ברכה גופה בעלמא לאו חובה היא או דילמא כיון דהשתא חובה היא דלא סגי דלא אכיל מצה ולא מקדש וכל דמקדש אי אכיל לא סגיא דלא לברך ונעשת כל א׳ מהן כברכות המצות שהיא עמה שהיא חובה ופשטי׳ שאע״פ שיצא מוציא ואין צריך לטעום כלל ונקט ברכת הלחם של מצה דומיא דברכת יין של קדוש ששני הברכות על דבר א׳ ולהכי אמרינן דנגררת ברכת הנהנין אחר ברכת חובה להיות כמוה:

ושמעינן מינה. דהני תרי ברכות דמצה אחדא מצה מברכינן להו (ואיכא פרנסה) [ואי איכא פרוסה] כיון דמברך עלה לאכול מצה משום דלחם עוני אמר רחמנא עליה מברך גם המוציא דומיא דקדוש שברכת היין וקדוש על כוס א׳ וברכת הנהנין ברישא מפני שמכשירתה לאכילה ושתיה ולקיים בהם המצוה דעד דמברך אסור ליהנות מהם ואינם ראוים למצוה והיינו דאמר ההוא סבא כל היכא דאיכא בפה״ג איכא ברישא והא בריתא בדוכתה שאם הביאו לו בפסח ב׳ ככרות שלימות אין לו לפרוס א׳ מהן שלא אמר אלא שאם הביאו לו (בפסח ב׳ ככרות שלימות אין לו) פתיתין ושלמין שמביאין בלילי הפסח על הפרוסה משום דלחם עוני אמר רחמנא וכדכתב רבינו האיי ז״ל ולפיכך נהגו לפרוס אותה קודם ההגדה דכי אתינן בתוך הגדה לברוכי עלה משכחינן להפרוסה וה״ל כהביאו לפניו פתיתין לקיים מצות לחם עוני בפרוסה:

ת״ר לא יפרוס. פי׳ דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר״ת ז״ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק״ל דנשים סומכות רשות ואע״ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע״ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ׳ מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס׳ נשים סומכות רשות וק״ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי״ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ״מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה״ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי״א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ״כ רבינו אפרים:

פרק רביעי
יום טוב של ר״ה. פי׳ וק״ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי׳ הרמב״ם דהיינו כל א״י חוץ מירושלים וכן פי׳ תוס׳ ואע״ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע״כ מפ׳ כל שאר א״י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו׳ אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא״כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א׳ פי׳ ובמדינה היינו ירושלים ה״ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר״ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב״ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ״ת א״כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו׳ וכ״ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב״ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח״כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב״ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו׳ אבל כשהמקדש קיים וב״ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:

משחרב בהמ״ק וכו'. פי׳ ועם ב״ד ובפני ב״ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב״ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא׳ תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א׳ וא׳ חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב״ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא״כ בר״ה שהוא יום א׳ ושמא ישתכח מישראל:

א״ר אלעזר. פי׳ כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.

א״ל וכו'. ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת״ק ופרקינן איכא ביניהו ב״ד דאקראי פרש״י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ׳ בגמרא ובר״ה לא היו תוקעין אלא בב״ד שקדשו בו את החדש וסבר ר׳ אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה״ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת״ק סבר אפילו ב״ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג׳ של ב״ד (סומכין) [סמוכין] וכ״ש בזמן דליכא ב״ד סמוכין אבל הרי״ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב״ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב״ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה״ה כל מקום שיש שם ב״ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג׳ מהן שראוין לקדש החדש ות״ק סבר אפילו ב״ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב״ד דאקראי והלכה כת״ק ומ״ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב״ד שקדשו החדש אתיא כר״א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:

גמ׳ מ״ט וכו'. פי׳ וה״ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה״י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר״ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ״מ שיעבירנו ד׳ אמות בר״ה ובמס׳ סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית׳ ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי׳ דלא ידעינן במעשה אע״ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי׳ שהרי בא״י שהיו עושין בתחלה יום א׳ בזמן הזה ג״כ עושין יום א׳ חוץ מר״ה דעבדינן ב׳ ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ״ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה״ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי״ף שכתב במס׳ מגלה מ״ש במס׳ סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא: