Ritva on Rosh Hashanah 32 ריטב״א על ראש השנה ל״ב

מתני׳ סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו'. פי׳ קתני הא לאשמעינן שאין משנין בהם כולם אע״פ שמוסיפין בשאר התפלה וא״כ זה שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך וכו׳ הוא טעות שהרי אמרו לא ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות אבל במס׳ סופרים נמצא סעד למנהגנו שכך אמר שם כשם שחתימתן של ר״ה וי״ה [משונה] משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו ומי כמוך בג׳ ראשונות אלא בשני ימים טובים של ר״ה וי״ה (ואפילו) [ואף באלו] בקושי התירו ואם חל ר״ה בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה שבת בגבולין ע״כ ולפי זה יש לי לומר לפי שטתנו דמתניתין קתני מ״ש בחיוב ולומר דאומר ג׳ ראשונות ושלשה אחרונות כדרכו ואינו צריך יותר שאין זכרנו ומי כמוך מעכבין ולפי שהיו נוהגין לאומרן הוצרך התנא לומר כך ומ״מ מודה תנא שאם בא לאומרן אין מוחין בו שאע״פ שאין אדם שואל צרכיו בג׳ ראשונות בכאן שהוא [ר״ה] וי״ה התירו לשאול צרכי רבים אבל לא בשאר ימים ופשוט הוא שאם לא אמר שאין מחזירין אותו אבל אם אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש מחזירין אותו. ועוד נהגו לומר ובכן ובכן ובג׳ אחרונות ובספר החיים ולא מצינו לו עיקר אף במס׳ סופרים ואעפ״כ אין מבטלין מנהג בזה ויחידי החכמים אין אומרים אותן בתפלתן והא ודאי צריך ליזהר שלא לפחות מנוסח הברכות כלום ואין אומר זכרנו עד שיאמר מלך עוזר ומושיע ומגן שלא לפחות מנוסח הברכה ואם פיחת חוזר לראש כדין הטועה בג׳ ראשונות. עוד נהגו שהיחידים שוחחין בתפלתן בר״ה ולא ידענו טעם דבר זה שהרי אמרו חכמים שאין שוחחין אלא באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואומר רבינו נרו בשם רבינו ז״ל דמשום דאמרינן התם דמלך כיון שהתחיל לשוח בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו זוקף וטעמא משום דמלך נידון בכל יום כדכתיב לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו ה״נ שהוא יום הדין אנו שוהין כמותו בכל התפלה וכך היה נוהג הרב ז״ל אבל דעת מורי נרו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני הדין דהיינו מלכיות זכרונות ושופרות ובתפלה וקראי בלחוד ולא בברכות. עוד י״ל דהא דקתני אומר אבות וגבורות וכו׳ אתא לאשמעינן שאין ש״ץ מוציא י״ח בתפלת ר״ה אף למי שמתפלל אא״כ עומד שם מראש התפלה ועד סופה:

ר״ע וכו'. והלכה כר״ע והכי נקטי':

ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. נקט ליה מטעמא דכתיבנא באבות וגבורות:

מתני׳ אין פוחתין וכו'. פי׳ ג׳ פסוקים מלכיות חד מדאוריתא וחד דכתובים וחד נביאים וכן בזכרונות וכן בשופרות ובודאי דלא פליגי ר״י אלא בדיעבד והכי מוכח לישנא דר״י והיינו דקי״ל כריב״נ ואפ״ה מהדרינן בגמרא בתר עשרה פסוקי משמע דבעינן להו לכתחילה אף לר״י ותנא דבריתא דאמר ריב״נ אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר ג׳ יצא פליג אתנא דמתניתין ולית הלכתא כוותיה וזה דעת הרי״ף בודאי בין לת״ק בין לר״י אין פוחתין הוא דקאמר אבל אם רצה להוסיף מוסיף אע״פ שאמר בגמרא הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות היינו כדי שלא לפחות מהן וכן אמר במגלה לענין שאין קורין פחות מעשרה פסוקים ?בבו״ה הני י׳ כנגד מי והיינו שלא לפחות ואם רצה להוסיף מוסיף וכן הדין בזה ושלא כדעת מקצת המפרשים ז״ל שאמרו שאין פוחתין ואין מוסיפין עליהן:

ר׳ יוסי וכו'. פרישנן בגמרא דהכי קתני ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכדתניא ר׳ יוסי אומר אם השלים בתורה הרי זה זריז ומשובח והלכתא כוותיה וי״א דלר׳ יוסי אינו מתחיל בתורה אלא שמסיים בפסוקים של תורה וא״כ בג׳ של תורה סגי ליה ואלו אנו מהדרינן בתר ד׳ פסוקי תורה במלכיות וא״ר יוסי דשמע ישראל מלכות היא אלא ודאי דנראין דברים כפשוטן דר׳ יוסי מודה לת״ק דמתחיל בתורה ואומר ג׳ פסוקי תורה לכתחילה אלא שמוסיף עליו שמשלים ג״כ בתורה לומר פסוק אחד כמו שכתכנו וכך שנויה בתוס׳ בפי׳ המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. והוי יודע דלדברי ר׳ יהודה שהיה מקדים כתובים לנביאים אפשר שהיה מפני כבוד הנביא להשלים בו אבל בדברי ר׳ יוסי דק״ל כוותיה לא ידענו איזה מהם ראוי להקדים והגאונים נסתפקו בדבר ומנהג פשוט בכל ישראל להקדים כתובים לנביאים ובודאי שבמס׳ סופרים יש סעד למנהגנו שאמר בענין ט׳ באב שקורין ד׳ פסוקים של ירמיה המאוס מאסת ואע״פ שבכל מקום דברי קדושה קודמין לדברי קבלה בכאן אינו כן ע״כ הרי שאמר להקדים כתובים לנביאים בכ״מ חוץ מט׳ באב לפי שפסוקי ירמיה הם עקר בחרבן הבית והיה שם לפיכך מקדמין אותם משאר ימים וזה תימא שהרי לגבי סדר כתיבתן הקדימו נביאים לכתובים כדאיתא (בב״ק) [בב״ב] פ״א וגם בכל מקום מזכירין אותם תחילה בתלמוד וכאן אמר נגד תורה נביאים וכתובים ור״י בעל התוס׳ כתב דודאי נביאים וכתובים שוים בקדושתן שהרי כשהקפידו בספרי הקדש (כסדר) במס׳ מגלה בסדר הנחתן לא הפרישו בין נביאים וכתובים אלא שאמרום ביחד מניחין תורה ע״ג נביאים וכתובים ולא נביאים וכתובים ע״ג תורה וכן לענין דמיהן כדאיתא פ׳ בני העיר אלא שבסדר כתיבתן אמרו לכתוב נביאים תחלה מפני שכן סדר הראוי שהרי מקצת נביאים קדמו לכתובים ואין מחלקין בין נביאים וכתובים תחלה ומפני זה מזכירין נביאים [וכתובים] בכל מקום אבל כשאומר בתפלה וכיוצא פסוקים [אומר כסדר אותן] שאמרו אותם פסוקים וגם מפני שאין חושבין קדושה גדולה בכתובים לפי שהוא כולו מזמור לדוד ולמשוררים ולא נאמר בהם שהם דברי ה׳ כמ״ש בנביאים וכדי שלא יזלזלו בקדושתן ולהראות שכולן ברוח הקודש תקנו לאומרם תחלה וזה נכון מפי רבינו נרו:

גמ׳ הלכה כר״י. כתב הרי״ף ואסיקנא בסוף פרקין א״ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך נראה מדברי רבינו ז״ל דהא דרב חננאל אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות היא ולא פליג אדר״י ב״נ כלל אלא פרושי מפרש מימריה דהא דקאמר ריב״נ שאם אמר ג׳ מכולן א׳ של תורה וכו׳ יצא כדאסיקנא בגמרא שעדיין יש להקל בדבריו למי שאינו בקי בפסוקים שאפילו לא הזכיר הפסוקים כלל אלא שאמר במלכיות ותמלוך עליהם וכו׳ ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב ע״י עבדיך הנביאים יצא שהרי יש כאן הוכחה לפסוק א׳ של תורה ולפסוק א׳ של נביאים ולאחד של כתובים כאלו הזכיר הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות והא ודאי לא אתיא לרבנן דבעו עשרה פסוקים דמלכיות ועשרה דזכרונות ועשרה דשופרות ולא לריב״נ למאי דקס״ד דבעי ט׳ בכל חד מניהו דהא כי אדכר כמ״ש בתורתך בלחוד ליכא הוכחה לג׳ פסוקי תורה וכן באידך ואתיא שפיר הא דאמרינן בשילהי פרקין גבי הא דפסקינן הלכה כר״ג בברכות דר״ה וי״ה של יובל שש״ץ מוציא את הבקי מ״ש הכי אלימא משום דנפישי בהו קראי והא״ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך פי׳ וכיון דכך הא ודאי עדיפא ליה למעבד אפי׳ לכתחילה כדרב חננאל מדלפיק ליה ש״ץ דתפלה ע״י עצמו עדיפא בכל דוכתא כ״ש שאנחנו מבטלין תפלת צבור לגמרי ופריק משום דאוושא מלתא פי׳ שהתפלה ארוכה מאד והעם מרימין קול ואינן מכוונין וכיון דא״ר חננאל דבהני קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוי חובה אינו צריך להזכירם בפי׳ כ״ש בפסוקי מוספין שאינו צריך להזכירם כלל בשום מקום אלא שיאמר כמ״ש בתורתך ולפיכך נהגו כל הארצות הללו שלא להזכיר פסוקי מוסף אלא בתפלות שבת ור״ח דרגילין בהו ולא אתו למטעי אבל בר״ה וי״ה וג׳ רגלים דאתו למטעי אין מזכירין אותן וכ״כ כל הגאונים אבל רש״י ז״ל משמע ליה דהא דרב חננאל לא הוי בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דא״כ פליגא אדריב״נ דבעי ג׳ ג׳ מיהת ואנן קי״ל כריב״נ ופי׳ הוא ז״ל דהא דרב חננאל בקראי דמוספין הוא בלחוד והכי אמרינן מ״ט אלימא משום דנפישא קראי דמוספין דר״ה ודר״ה וקראי מלכיות וזכרונות ושופרות והאי אי בעי לא אמר קראי דמוספין כלל דהא אמר רב חננאל כיון שאמר בקרבנות דמוספין נעשה ונקריב לפניך כמ״ש בתורתך שוב אינו צריך לומר פסוקים ופריק אלא משום דאוושא להו ברכות והא פירושי לא נהיר חדא דא״כ אדמפריק ליה משום דאוושא ברכות לימא ליה דאכתי נפישי ברכות נצטריך להזכיר ג׳ ג׳ מכולן ודילמא אתי למטעי בהו ועוד דהא דרב חננאל סתמא הוא ומהיכן מוכח דמשום קראי דמוספין בלחוד הוא ועוד דהא קושיא מעיקרא הוי על תפלת ר״ה וי״ה דיובל ובתפלת י״ה דיובל ליכא קראי דמוספין בתקיעות שהרי לא הי׳ אומר ברכות של מלכיות זכרונות ושופרות במוסף אלא בתפלת יוצר שהזריזין מקדימין למצות ומהשמד ואילך הוא שתקנום במוסף כדלקמן ובשעת היובל אין שמד ומן התימא הגדול על דברי התוס׳ ז״ל שכתבו דהא דרב חננאל אתאמרה אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בלחוד אבל פסוקי מוספין צריך להזכירם וזה תימא גדול האיך עושין את העיקר טפל ואת הטפל עיקר והיכן הוזכר בתלמוד שיאמ׳ אדם פסוקים במוסף כלל הרי לא הוזכר במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ואלו תפלת המוספין אינו אלא שיאמר השיבנו לירושלם עירך ולציון בית מקדשך ונעשה לפניך מוסף היום הזה וכן אמר בירושלמי פ׳ תפלת השחר אפילו לא אמר אלא ונעשה חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יוצא אלא ודאי עיקר הפי׳ כשיטת הגאונים והרי״ף דהא דרב חננאל בקראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ״ש בקראי דמוספין שבכל מקום אינם מזכירם כלל אם ירצה וכמו שנהגו אלא אומר ונעשה לפניך תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן את מוספי יום הזכרון הזה שהרי יש בו מוסף היום ומוסף ר״ח כדכתיב מלבד *[עולת] החדש ומנחתה וכל קרבן החדש מקריבין בו ואפילו שעיר וכן אמר בתוס׳ דשבועות בפירוש שמקריבין בר״ה ב׳ שעירים לכפר ומ״מ אינו מזכיר בפירוש את מוסף יום ראש חדש הזה אלא שאומר מוספי יום הזכרון הזה כשם שאינו מזכירו בתפלה אלא שאומר זכרון א׳ ועולה לכאן ולכאן ובירושלמי אמר ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוסי העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה אינו צריך להזכיר של ר״ח חד בר נש עבר קומי תיבותא ולא אדכר דירחא וקלסוהו ובגמרא דילן בעירובין אמר רבא כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן מהו להזכיר של ר״ח בר״ה כיון שחלוקין במוספין אמרינן או דילמא אומר זכרון א׳ ועולה לכאן ולכאן ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואיכא מרבנן ז״ל מאן דפריש דהיינו מאי דאמרינן התם בפ״ק דמכילתין איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זהו ר״ה שפי׳ שאין החדש נזכר בתפלת ר״ה אלא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן וזה אינו דהא פלוגתא דאמוראי הוא בעירובין והאיך נזכר בפסוק זה ולא למדוהו משם ולא הקשו ממנו למי שאומר שמזכיר של ר״ח וכן פי׳ בו אחרים שאין שעיר דר״ח קרב בר״ה שהרי כתוב מלבד עולת החדש ולא אמר מלבד חטאת החדש (מ״ש) [כמ״ש] מלבד חטאת הכפורים וזה אינו שהרי מפורש בתוספתא שמקריבין בר״ה ב׳ שעירים לכפר ומה שהוקשה להם מן הכתוב אינו כלום שהרי אף בי״ה יש להקשות למה אמר הכתוב מלבד חטאת הכפורים ולא אמר מלבד עולת הכפורים שהרי יש באחרי מות איל אחד לעולה שהוא יותר על המוספין האמורין בפ׳ פנחס וכן (בי״ה) [ביום הבכורים] לא אמר הכתוב במה שאמר שם בפ׳ פנחס שהוא מלבד מ״ש בו בפ׳ מועדות והקרבתם על הלחם אבל טעם כולם לפי שדבר ידוע שכל מה שמחייב הכתוב בפ׳ פנחס הוא מלבד מ״ש במקום אחר שלא בא לספר כולם ולא הוצרך הכתוב לומר מלבד אלא במה שהוא כדי לטעות בו כמו בחטאת הכפורים כי מפני שבכאן מצוה לעשות שעיר לחטאת ושם באחרי מות צוה ג״כ על שעיר לחטאת היה במשמע שהכל שעיר אחד לכך הוצרך לומר מלבד חטאת הכפורים שאותו שעיר שנאמר באחרי מות הוא שעיר הפנימי וזה שנזכר כאן הוא שעיר הנעשה בחוץ כשאר שעירי מוסיפין שמוזכר בפ״ב דשבועות על מה הן מכפרין אבל בעולת הכפורים שבפ׳ אחרי מות אינה כדי לטעות שתהי׳ מכלל הכפורים שנזכר בפ׳ פנחס ולפיכך לא אמר מלבד עולת הכפורים וכן ביום הבכורים אין בו כדי לטעות שיהו הקרבנות שבפ׳ מועדות בכלל שהרי הוזכר שם והקרבתם על הלחם שהם בגלל הלחם וחובה לו ואלו הקרבנות שבפ׳ פנחס אינן תלוין בהם אלא שהם מוספין לחובת היום וע״כ לא הוצרך שם לומר מלבד וכן ביום ר״ה הוצרך לומר מלבד עולת החדש מפני שהוא כדי לטעות שכיון שהחג הוא בר״ח שיהיו אלו הקרבנות במקום מוספי שאר החדשים ולפיכך הוצרך לפרש שהן מוספין עליהן ולא הוצרך לומר מלבד חטאת החדש שכיון שאמר מלבד עולת החדש נודע הדבר שאין אלו הקרבנות במקום מוספי ר״ח אלא מוספין עליהן ויש במשמע שהם מלבד עולת וחטאת החדש וזה ברור אבל פי׳ שהחדש מתכסה בו שהירח אינה נראית בו כבשאר החגים והירח נקרא חדש ע״ש חדושה וכסה לשון כסוי לפי שכתוב בה״א א״נ הפי׳ שהחדש מזדמן ונקבע בו מלשון ליום הכסה יבא ביתו שפי׳ לזמן כך וכך וזהו לשון הכתוב תקעו בחדש שופר כלומר בר״ח ובאיזה ר״ח בכסה ליום חגנו כלומר בר״ח שבא בזמן יום חגנו וזהו ר״ה ונכון הוא:

מתני׳ אין מזכירין וכו'. פי׳ לפורעניות דישראל אבל דאו״ה מזכיר:

ואין מזכירין זכרון יחיד [כו'] כגון וה׳ פקד. פי׳ והאי זכרון דרבים חשיב כיון דתלו בה רבים כדאיתא בגמרא ולא חשיב דיחיד ולפיכך יוצא בו לר׳ יוסי ונהוג כ״ע כר׳ יהודא דלא למימר פקדונות. בגמרא אמרינן שהפסוק שיש בו ב׳ מלכיות עולה לב׳ כגון מי הוא זה מלך הכבוד וש״מ דכיון דאמר המלכות או הזכרון או השופר אינו צריך לגמור כל הפסוק ואמרינן זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה אומר עם הזכרונות ואומרו עם השופרות דברי יוסי ר׳ יהודא אומר אינו אומר כל עיקר וק״ל כר׳ יוסי ויש מרז״ל אומרים דהא דנהיגי לסיים דשופרות בפסוק של ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאפילו ר׳ יוסי אינו אומר אלא בתרועה שאין עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרועת מלך בו אבל בתרועה שאינה נאמר׳ לענין מצות ר״ה אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבן ויש בה ג״כ חצוצרות שאינם חובת היום אפי׳ ר׳ יוסי מודה שאינה אומרה כלל ולא ה״ל להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או זכרון או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן וכאן כדברי ר׳ יוסי ואין אנו יוצאין עכשיו ע״י השלמה בתורה אלא דהא קי״ל דאם השלים בנביא יצא:

ויש לקיים מנהגנו ולומר דר׳ יוסי אשכחן דקאמר רבותא דאפילו תרועה שיש בה זכרון אומרה עם השופרות ואומרה בזכרון ואין זה מעכב לזה כדברי ר׳ יהודא כ״ש בפסוק ותקעתם בחצוצרות שאין בו אלא תקיעה שראוי לאומרו עם השופרות דהא בסיפרי דרשי׳ מיניה סדר מלכיות זכרונות ושופרות כדכתיבנא בפ״ק וכיון דקי״ל כר׳ יוסי שאם השלים בנביא יצא וקי״ל כריב״נ דבג׳ פסוקים סגי אי משום השלמה בתורה שפיר איכא השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמ״ש זה אנו אומרים ליישב המנהג אבל הראוי והטוב שיאמר אח״כ ובחודש השביעי שבפרשה פנחס וכן כתב הרמב״ן וכן דעת מורי הרשב״א מפי מורי נרו:

מתני׳ השני מתקיע. כתב רבינו האיי גאון דהא דקאמר מתקיע ולא קאמר תוקע שראוי באחר יותר מש״ץ כדי שלא יטעה בתפלתו כדרך שאמרו בברכת כהנים שש״ץ אינו נושא את כפיו ומיהו אי ש״ץ בקי ומובטח שחוזר לתפלתו בכונה ולא יטעה תוקע כדרך שאמרו אם הוא בקי שנושא את כפיו מ״מ אשמעי׳ תנא אגב אורחי דאחרינא עדיף טפי וכן היה מנהגם ויפה כיוון אבל עקרן של דברים דמתקיע לאו היינו תקיעת שופר אלא שמברך ברכות התפלה של מלכיות זכרונות ושופרות ונקט האי לישנא ולא נקט והשני מברך משום דאשמעי׳ דברכות ותקיעות כי הדדי ואין אומר ברכות אלו אלא בשעת תקיעה כגון בזמן הזה במוסף ובשעה שאין שמד ביוצר ולפיכך נקראו הברכות תקיעות כדאמרי׳ תקיעתא דר״ה כי המברך הוא המביא תקיעות ולכך נקרא מתקיע וכמ״ש מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע לומר שאינו מזכיר הברכות האלו אלא כשתוקע להוציא מדברי רבינו זרחיה הלוי שכתב שהברכות האלו אומרין אותן בר״ה בכל ד׳ תפלות בערבית שחרית ומוסף ומחהה וסמך לו על מה שאמרו בברכות ז׳ דשבתא כנגד מי ט׳ דר״ה כנגד מי אלמא כשם שז׳ בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] כך ט׳ דר״ה בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] ולא שפיל מרן לסיפא דסוגיין דאמרינן כ״ד בתענית כנגד מי והנהו ודאי ליתנהו בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] והנה משנתינו הוצאנו מסברא זו לגמרי ועוד יש לנו ראיה ברורה ממה שאמרו בירושלמי בפ״ק דשבועות העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה שחל להיות בשבת בשחרית בש״א ח׳ וב״ה אומרים ז׳ פי׳ שקובעין ב״ש ברכה לשבת במוסף בש״א י׳ ובה״א ט׳ ופריך ויאמר י״א לב״ש מפני ר״ח שאדם מזכיר במוספין א״ר יוסי מה פליגין בדבר שטעון ברכה בפני עצמו ברם הכא שכן אפילו בחול אינו אלא כוללן פי׳ שכשחל ר״ה בחול אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן מודים ב״ש שאינו קובע לו ברכה בשבת הרי הזכירו בפירוש לב״ה בשחרית ז׳ ולב״ש ח׳ ובמוסף לב״ש י׳ ולב״ה ט׳ אלמא אין אומר ברכות של ר״ה בתפלת שחרית אלא במוסף וזה מבואר:

ובשעת. פי׳ ביום שיש בו הלל דאלו בר״ח ליכא הלל כדאיתא בגמרא ולהכי נקט ובשעת ההלל למימרא דהשתא ביום זה ליכא הלל:

הראשון מקרא ההלל. שהזריזין מקדימין למצות והא דלא אמרינן תקיעות ג״כ בשחרית א״ר יוחנן בשעת השמד שנו ופרשו שהי׳ להם שעת השמד שלא היו רשאין לקיים המצות אלא בסתר ולא חיו תוקעין אלא עד חום היום שנתפזרו בני אדם לכאן ולכאן וכיון שבעונותינו אנו בגלות ויש לחוש לכך גזירה במקומה עומדת ולא עוד אלא שכל גזירה שב״ד גוזרין אע״פ שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב״ד ויבטל ועוד בירושלמי פי׳ שעת השמד היה בע״א דאמר ר׳ יעקב בשם ר׳ יוחנן משום מעשה שהיה פעם אחת תקעו בראשונה והיו סבורין שונאין שעליהן באין עמדו עליהם והרגום תקנו בתפלת מוספין ומגו דאינון קרו באוריתא ומצלי וקרו באוריתא ומפטיר ומצלי והדר תקעי אמרי בנימוסיהן אינון עסקין ריב״ל שמע לה מן הדא שמעה ה׳ צדק וכו׳ הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זה מוסף מה כתיב בתרי׳ מלפניך משפטי יצא ולפי הני מעמא שפיר נהיגינן לאומרן במוסף דאכתי איכא למיחש לשונאים ולדרשא דר׳ הושע:

מתני׳ שופר של ר״ה כו'. פי׳ אע״ג דכל הני שבות דרבנן נינהו לא דחינן להו משום מצות שופר כי היכא דלא דחינן מלאכה גמורה דלא אתי עשה ודחי את ל״ת די״ט וה״ה שבות דרבנן שחכמים העמידו דבריהם במקום מ״ע שאין בו כרת שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות מיהו דוקא עשה שאין בו כרת דדחי דדבריהם אבל עשה שיש בו כרת לא דחי דדבריהם כדאמרינן בגמרא אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכן טובל יום טמא וטומאת בית הפרס שוחטין עליהן את הפסח ונדחית טומאה של דבריהם ואיזמל דלא דחי שבת דרך גגות דהוי שבות דרבנן משום מילה בזמנה משום דליכא כרת במילה בזמנה אלא בגדול שלא מל את עצמו ולפיכך עשאוהו כעשה שאין בו כרת (ואשכחן) ולא מבעיא שהעמידו דבריהם במכשירי מצוה דאפי׳ (במילה) [במצוה] עצמה לא דחיא דבריהם כדאשכחן גבי כסוי הדם ואע״ג דבהדי דמכסי עביד גומא וערל והזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת של פסח כדאמר בפסחים פ׳ האשה בגר שנתגייר בערב הפסח דאמור רבנן הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואינו עושה פסח וכן בטמא בשביעי שלו שאין מזין עליו ודוחין פסח שיש בו כרת משא״כ באנינות וטבול יום ובית הפרס משום דהנהו דאיסורא דידהו בגופייהו בלחוד ותקנות קבועות בכל מקום ואפשר להם להתקיים בעלמא לא העמידום כאן במקום כרת אבל הזאה וערל אינם אסורין בעצמן אלא שבמקום הזה אסרום מפני שיש בה גזירה של תורה כדאמרינן בה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד׳ אמות בר״ה ובערל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כדאיתא התם ואיזמל שהוא משום שבות ואיסור עצמו שאסרם בכל מקום להביא דרך חצירות שום דבר והעמידו בו דבריהם לפי שאין בו כרת כדאמרן ובשופר ולולב כיון שלא גזרו משום גזירה דרבה אע״פ שאין בו כרת אלא משום דלא ידעינן נמי בקביעא דירחא מפני שהיא מצוה שבכל ישראל ואם נדחית נדחית (לעלה) [לכולה] וכיון שכן כשהיא ודאית של תורה אין גוזרין בה גזירת רבה ובמילה עצמה לא גזרו משום גזירה דרבה מפני שהיא ודאית ואינה דומה להזאה שגזרו בה כי המילה עצמה שהיא אב מלאכה נדחית מן התורה בשבת כדי לקיים מצות מילה והאיך חכמים דוחין משום גזירה דרבה ויש שואלין א״כ האיך לא אסרו תקיעת שופר משום שבות ואינה שאלה דדוקא באלו שהם מכשירי מצוה או מצוה שאינה זמן קבוע כגון כסוי דלא דהו מצוה גופה לגמרי ופעמים שתתקיים המצוה על ידו או ע״י אחרים אבל לדחות מצוה גופה בזמנה הקבוע אינו בדין שיעמידו דבריהם לדחות מה שצותה תורה לגמרי והיינו דאע״ג דתקיעת שופר שבות דרבנן בשבת או בי״ט לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בר״ה משום שבות ולדחות מצות שופר שא״כ נמצאת מצוה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית והאיך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שצותה תורה ואע״פ שאסרוה בשבת משום גזירת רבה התם אפשר להתקיים בי״ט שחל בחול משא״כ בזה שנדחית מכל ישראל בכל זמן שלא העמידו דבריהם וכיון שהתירו לצורך מצוה עצמה התירו לגמרי אפי׳ להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום זה ואית דמתרצי בכולהו לפי שאין תקיעה שבות גמורה שיש בו מעשה אלא קול בעלמא א״נ שאני תקיעה דבעידנא דעקר לשבות מקיים עשה דהוי דומיא דמילה וצרעת דדחו ל״ת של תורה מהאי טעמא דדינא הוא דלידחי מצות שבות דרבנן בי״ט אע״פ שיש בו עשה ולא תעשה ולתירוץ זה קשה ההיא דכסוי ומסתברא דדוקא שבות שע״י ישראל לא דחינן משום מצות שופר כדקתני מתניתין אבל שבות דשבות דחינן דמותר לומר לגוי לעשות דברים אלו שאינן לישראל אלא שבות דבמקום מצוה דחינן שבות דאמירה לגוי לעשות דברי שבות וכדאמרינן בגמרא בההוא ינוקא דאישפוך חמימי מקמי מילה דא״ל לגוי דליתי ליה מגו ביתיה דרך חצירות וגגות דהוי שבות דרבנן ואמרי׳ התם דלא אמרי׳ ליה זיל אחים להוי שבות שיש בו מעשה דהיינו מלאכה גמורה אלא זיל אייתי ליה דהוי לישראל שבות והוי אמירה לגוי שבות שאין בו מעשה והוי שבות (דשבת) [דשבות] וכמו שפירש הרי״ף במקומו והתם ודאי מקמי מילה אישתפוך ולקיים מצות מילה דחו שבות שע״י גוי דאי לבתר מילה ומשום סכנה אפילו ע״י גדולי ישראל מחמין לו והיכא אמרי׳ דלא א״ל זיל אחים לי אלא ודאי כדאמרן וש״מ שדוחין שבות דשבות שע״י [גוי] בכל מקום משום קיום מצוה ויש שדוחין לומר דשאני מילה שהיא מצוה שדוחה שבת ולפיכך הקילו בה בשבת באמירה לגוי לעשות דבר של שבות ואינו נכון וכן דעת הרמב״ם ז״ל מיהו ש״מ לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום מצוה דהא לא אמר ליה זיל אחים לי ומ״ש בלוקח קרקע בא״י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת ע״י גוי אע״פ (כי הכתיבה) [שהכתיבה] מלאכה שאני ישוב א״י שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד ערלים וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין הילכך אין מתירין לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת כשם שלא נתיר לבשל לסעודת שבת אבל אומר לו להביאה דרך חצירות או לטלטלה וכרדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה התירו בפ״ק דשבת רדייה בשינוי לצורך סעודת שבת והתירו לזה שבות דישראל כלאחר יד וגם לכתחילה התירו ליתנה מבעוד יום כדי שיקרמו פניה אע״פ שרודה אותה בשבת כדאיתא גבי תקיעות ומה שאין אנו מטבילין כלים ולא עושין אוכל נפש האסור בי״ט משום טירחא כגון טיסני וכתושה במכתשת ע״י גוי מפני שאפשר לקיים מצוה זולת זה משא״כ ברדיית פת והדלקת נר ושלא במקום מצוה לא דחינן אפילו שבות דשבות דמינטר ביה חלול משום פסידא דנכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה אע״ג דכבוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה וגבי היתה בהמתו טעונה כלים לא התירו לבטל כלי מהיכנו לגופה היא עד דאיכא תרתי פסידא וצער בע״ח כדמוכח התם ומכאן היתר להקיז בהמה מסוכנת ע״י גוי בשבת או י״ט וכנר׳ כפ׳ כל שעה בההיא דהקזת דם לבכור ומה שהתירו בצנור שעלו בו קשקשים למעכן ברגלו משום פסידא כיון דלא מנכרא מלתא חששו לפסידא בשבות ע״י שנוי כזה דליכא חלול שבת וכן במי שהחשיך לו בדרך שנותן כיסו לנכרי או מניחו על החמור או מוליכו פחות מד׳ אמות שמא יעמיד עצמו על ממונו ויבא לעבור על ד״ת ומשום חשש בדבר שמצוי הנזק התירו שבות דבריהן כגון כבוי גחלת בר״ה והולכת קוץ פחות מד׳ אמות ודריסת נחשים ועקרבים לר״ש כפי תומו והריגת ה׳ המזיקין וכ״ת התם בההוא עובדא דמילה דאשתפוך חמימי נמי מקמי מילה היכא לית ליה תקנתא ע״י גוי ודרך שבות נימא ליה השתא ובתר הכי נחים ליה משום סכנה ושמא נלמוד משם דכל שיש מצוה ואי עבדינן ליה סופו לדחות שבת או י״ט דלא עבדינן לה למצוה ע״מ לדחות שבת או י״ט והכי מוכח קצת בפ״ק די״ט דלמאי דקס״ד דכסוי הדם דחי י״ט לא שרינן ליה לכתחילה למשחט כשאין לו דקר נעוץ על דעת לדחות אח״כ י״ט בכסוי אבל מורי נרו [אמר] דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה דילן ע״מ לדחות וההיא דאשתפוך חמימי לאו לרחיצה דבתר מילה בעו להו להנהו מיא דא״כ מהלינן ודחינן בתר הכי אלא להרחצה דמקמי מילה הוי בעי להו מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכסוי לא עבדינן להו ע״מ לדחות אע״ג דאיכא אימנועי משמחת י״ט ואין דעתי מכרעת בדבר זה וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל דא״כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול היה שא״כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ״ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי׳ וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב״ן מפי מורינו ז״ל:

גמ׳ מ״ט שופר עשה כו'. פי׳ וכיון דלא (דמי) [דחי] מלאכת תורה לא דחי נמי שבות דרבנן כדפרישית והא אתיא אליבא (ארב) [דרב] אשי דאית ליה האי סברא אבל לחזקיה ואביי ורבא כדמוכח פ׳ במה מדליקין טעמא דאין שופר דוחה י״ט משום דכי אתי עשה דוחה את ל״ת היינו היכא דבעידנא דהא עקר ליה ללאו מקיים ליה לעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית אבל הכא דכי (טהר) [עקר] ליה ללאו לא מקיים עשה [אלא] לבתר זמן ואפשר דמתפס ולא מקיים עשה לא מדחי לאו מעיקרא וכדמפרקי׳ בפ״ק די״ט גבי כיסוי הדם והכא הוי לן למימר הכא אלא לרווחא דמלתא נקט ליה אליבא דרב אשי והכי אורחא דתלמודא: