Ritva on Yevamot 13 ריטב״א על יבמות י״ג

משום צער לידה חיישינן יש מקשים מדקאמר דאפשר דהיה לה שערות והויא לה קטנה ואפשר נמי דלא הוו לה שערות ולא בדקנוה קודם לידה לא מצי לה שערו' והויא לה קטנה אליבא דרב זביד דבעיא סימני' עם בנים וא"כ הדרן קושי' לדוכתי' כי מצינו חמות ממאנת אז דתקשה לה למה אינה ממאנת וכ"ת שזה דבר שאינו מצוי הוא שנוכל לעמוד על עיקרו של דבר דצער של לידה היינו משעת קשוי שהוא במ' ובנ' יום או ב' שבתות ואי אפשר שתהא ידיה בין עיניה כל זמן זה וכיון דעל הרוב אין בני' בלא סימנים והמיעוט שאפשר אין לו בדיקה שפיר אמרי' שלא מצינו חמות ממאנת דכל שלא נבדקה אנו אומרי' חזקה היו לה ב' שערות ונשרו ולא עוד אלא דצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור והיינו צריכים לבדוק מקוד' עבור עד שעת לידה וזה א"א והנכון דרב זביד אין כל בני' בלא סימני' כלל קאמר ואילו בדקנו קודם לזה היינו מוצאי שערו' והא דאמרי' ונבדוק כוונתין לומר דכיון דאפשר וקרוב הדבר לבדוק אותה עתה כשתמאן שנבדוק ולא נסמוך על החזקה ומתרצי' דה"נ אלא דבדיקה דהשתה לא מהניא ליה דחיישי שמא נשרו משום צער לידה וקודם לידה לא היו יודעים שעתיד' למאן כדי שנבדוק אותה וחיישי' דקאמרי' לאו דוקא אלא דנקטי ליה אגב אידך דאמר שאין חוששים בעלמא שמא נשרו וכן פירש מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל:

רב אשי אמר סברא הוא ור' יהודה נמי לא סגיא דלא ידע הא סברא אלא דנקיט קרא לסמוך בעלמ' וזהו מה שפי' רב אשי:

זו ואין צריך לומר זו קתני פי' לאו דוקא דליכא למימר הכי בתרי פרקי אלא לומר דכיון דפירשה הכא לא נחת התם לכלה מילתא אלא דנקט חדא וה"ה לאידך:

ותמאן השתא ותעקרינהו לנשואי' קמאי והתייבם צרתה ק"ל דאמאי דהא מתני' אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות ייבום וי"ל מדקתני מתני' חולצות ולא מתייבמות משמע שאינה יכולה להתייבם וכדאמר בפ"ד אחים לא מתייבמת קתני דליכא דין ייבום כלל ולהכי פרכינן שהרי יכולה לבא לידי ייבום:

לימא מסייע ליה מתני' לר' אושעיא דאמר אינה ממאנת לזיקתו ק"ל לפי מה שפירשו בירושלמי דמודה ר' אושעיא שאם עקרת נשואי המת בפי' שיכולה למאן לזיקתו אפי' לר' אושעיא קתני מתני' שתמאן בנשואי המת בפי' ותתייבם צרתה אבל י"ל דתלמוד דידן לית ליה שיטתא דירושל' אלא אפי' בעוקרת נשואי המת בפי' סבר רב אושעיא שאינה ממאנת שאין מיאון אלא מחיים דבעל:

צרת ערוה שאני כדרמי בר יחזקל וכו' דגזרת חכמים היא שאפי' שתמאן לא תתייבם צרתה משום דמשעת נפילה נראית כצרת ערוה ואי שרית לה אתו למשרי צרת הבת בעלמא ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי מתני' בשמתה והכי מוקים לה בירושל' אלא דניח' לן לאוקמי מתני' אפילו כשהיא בחיים כיון דהלכתא כרמי בר יחזקאל:

מאי טעמא דב"ש א"ק וכו' יש מקש' למה לי' מה"ט לומר לצרור לכדר' שמעון ועליה לכדר' ולקחה ויבמה לכדר' יוסף ב"ח שמגרש' בגט ומחזירה. ולאו קושי' היא דרב אושעי' לאו מידי קשי' ליה אלא דניח' ליה לפרושי טעמא דב"ש מהאי טעמא טפי מדנימא דלית להו חדא מהנהו דרשי דלעיל:

וב"ה מיבעי ליה לכדר' יהודה אמר רב ק"ל הניחא לרב אלא לשמואל דאמר קדושי' תופסים ביבמה האי קרא מאי דרשי' ביה ב"ה י"ל דיכלין למפרק הכי אלא דניחא לן לאסוקה אליבא דרב וכמסקנא הא אוקימנ' לרבות הארוסה ותו לא קשה אפי' לשמואל:

החוצה מכלל דאיכ' פנימי פ' דקרא משמע לן תהא אשת המת החוצה שאינה קרובתך לאיש זר אלא הפנימי' שהיא קרובתיך מכלל דערוה אסיר' ליבם וצרתה מותרת:

כל תיב' שצריכ' למ"ד בתחילת' הטיל לה ה"א בסופ' הקשה בירושלמי והכתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו לדיוטא התתתונה שבשאול כלומר כאילו אמר לשאול לשאול ב' פעמים להורידם למטה למטה ויש שהקשו דכיון דכתיב הכא החוצה דאיכא ה"א בתחילתה היכי שייכי בה ה"ה בסופה במקום למ"ד ותימא שכן כתיב להחלונות כלו' מצינו בתחילתה למ"ד וה"א וה"ה לה"א בתחלתה וה"א בסוף:

לרבות את הארוסה יש מקשים למה לי קרא לרבות את הארוסה תיפוק לי' דאשת המת בין מן האירסין בין מן הנשואים משמע וקושי' זו מפורשת בפ"ק דיומא דאמרי התם ומתקינן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דברי ר' יהודה משום דכתיב וכפר בעדו וכו' ביתו זו אשתו ואמרי התם דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ופרכי' דארוסה לא תתייבם פי' דהא כתיב את בית אחיו ופרקי' החוצה לרבות הארוסה ואידך החוצה לא דריש פי' ואע"ג דב"ה וק"ל בכמה דוכתי דדרשי ה"א ל"ק שלא כל המקומות שוין זמנין דאתי ה"א לדרשא וזמנין שהוא מתיקון הלשון ודרכו כי הא דהכא ומסרו הכתוב לחכמים:

רבה אמר טעמא דב"ש לפי שאין איסור חל על איסור וקס"ד דהכי קאמר שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח וליכא הכא צרת ערוה אלא צרת אשת אח בלחוד דלא חשיבא ערוה ולהכי פרכי' ניחא נשא מת ואח"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים. וק"ל דבלאו ה"נ תיקשה ניחא צרת אחות אשה וכיוצא בה דהוו קורבי דע"י קדושי' אבל צרת בתו וכיוצא בה שכן קורבי על עצמו מאי איכא למימר דהא אינהו קדמי לעולם לאיסור אשת אח י"ל דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דניחא לן למפרך מאחות אשה גופא דדילמא משני לה דאידך דב"ש מתירין את הצרות היינו צרות עריות שע"י קדושי' ובמסקנא לא תריץ רבא דאפי' קדם איסור עריות לאיסור אשת אח שרו ב"ש ובההיא מתרצי' כלהו פרכי וכדפרש"י ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' דכל היכא דתיקום לן דצרות אחות אשה שריא ממילא משתרו צרות דכלהו מאחות אשה ילפי' ולהכי פרכי' דניחא דשריא אחות אשה היכא דמת בתחלה אבל היכא דנשא חי מתחלתה הרי צרתה אסורה וילפי' מינה שאר צרות לאיסורא דמוקמי קרא דלצרור ועליה בהכי ונכון הוא:

ואכתי ק"ל נשא מת ואח"כ נשא חי היכי ניחא דאי אמרת דלא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח ולהוי מיפטרא צרתה א"כ ערוה גופא תתייבם וי"ל דהא אמרינן לקמן בפ"ד אחים אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי איפקע איסורא דאשת אח כלומר דשריא לה להתייבם אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה היא ולפום האי טעמה לית להו לב"ש דרשא דעליה עליה למיסר צרת ערוה ולא דרשא דלצרור ומוקים להו לכדכ"ש ולכדר' כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על אחות אשה הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר דחשיבי לה כאילו אין כאן אשת אח כלל לגבי הא מילתא וכן אתה דן לגבי בתו וכל קורבי עצמו וכדפי' לעיל ולב"ה כל היכא דקדי' איסור אחות אשה חייל איסור אשת אח עליה באיסור מוסיף דמגו דאיתסרה לגבי שאר אחים איתסר עליה ועוד דכיון דלגבי שאר אחים הויא אשת אח ושריא להו כצרת ערוה במקום מצוה חשיבא ואפי' לגבי דהאי וכל היכא דנשא מת וא"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח לגבי ייבום שריא ר"ח ז"ל (רחמנא הילכך) לגבי יבום כמאן דליתיה וחייל איסור אחות אשה למיסריה לדידה ולמסרה לצרתה כנ"ל וי"א דלב"ה אע"ג דאין איסור חל על איסור בעלמא הכא אתא קרא דלצרור וקרא דעליה עליה לומר דחייל למיסר צרת ערוה במקום מצוה ולא מחוור לי דהא אפשר לפרושי הני קראי כדר' שמעון וכדר' וא"כ אמאי מוקמינן להו בחידוש שיהא איסור למסר צרה:

תהא מגילה נקראת וכו' א"ל ר"ל לרבי יוחנן קרי כאן לא תגודדו לא תעשה אגודות אגודו' פי' והוה להו לאנשי כנסת הגדולה לקבוע זמן אחד לכל ישראל יש ספרים שגורסים א"ל האי לא תתגודדו מיבעי ליה וכו' כלומר א"ל ר' יוחנן ולאו למימרא דר' יוחנן לא דריש לא תעשו אגודות אגודות שהרי זו הלכה רווחת היא אלא ברורי מילתא בעי ולחדודי לר"ל תלמידו ונוסחי דוקני לא גרסי א"ל והתלמוד הוא דמברר ליה להאי דרשא היכי נפקא לן הכין והכין אורחיה דמילתא:

א"כ לימא קרא לא תתגודדו פי' לפי' דאע"ג דכתיב ויתגודדו כמשפטם והוא לשון חבורה הכא שהגדידה על מת מסתייה דלכתוב לא' תגודדו כלומר לא תגודדו בשרכם על מת כדכתב ולא תשימו קרחה:

מאי לא תתגודדו שמא להכי נמי הוא כלומר למשמע מינה תרוייהו ופרכי' ודילמא כולה להכי הוא פי' שלא תעשו אגודות אגודות ומנא לן שלא לעשות חבורה על מת ומהדרינן אם כן לימא קרא לא תגדו כלומר אי לאגודות אגודות בלחוד אתא לימא קרא לא תגודו מלשון יגדו על נפש צדיק מאי לא תתגודדו ולא כתיב תגודדו אתיא כפל התיו לדרשא דאגודות אגודות ומדלא כתיב תגודו וכתיב תתגודו כפל הדלית לדרשה דחבורה זו שיטת רש"י זכרונו לבכרכה. ויש מרבותי מקשים על זה היכי מצי למימר דכולהו לאגודת בלחוד אתא דהא גבי מת כתיב והיכי עקרינן ליה מיניה ולפי' פי' דה"ק אימ' דכוליה לחבורה הוא דאתא כדאמינא לך מעיקרא ופריק א"כ לימא קרא לא תגדו כלומר לשון חתיכה וחבורה מדכתיב גודו אילנא ולפי' זה קשיא דנהי דעבדינן צריכותא דליכא למדרשיה כוליה לענין חבורה אכתי איכא למיקשה דדילמא כוליה לאגודות אגודות כיון דכוליה צריך וכיון דעקר מעניינ' דקרא עקר לגמרי ואי אתיא לפרושי דכי אמרינן א"כ לכתוב רחמנ' לא תגדדו ה"ק א"כ דלאגודות אתא לכתוב קרא לא תגודדו מלשון גדודים לא אתי שפיר א"כ למאי דפרכינן דמיבעי ליה לחבורה מהדרי ואמרי דא"כ לכתוב קרא לא תתגודדו וי"ל דאנן פשיטא לן דאתא כוליה לאגודות מכיון דכתיב תתגודדו ולא כתיב תאגדו ורגלים לדבר שהכתוב בענין מת ולא אצטריכי לומר דדילמה כוליה לגדידה וחבורה ומעיקרא אתינן למפשטיה מדלא קאמר תגודדו וכי לא ניחא לן בהאי תירוצא אתי למי' דילמא לא תגדו מלשון גודו אילנא וכן כתוב בשם רב האיי גאון ז"ל ואין פי' זה מחוור לפי הגמר' ועוד דהיכי לא ניחא לן במאי דאמרינן דלכתוב לא תגודדו לשון גדידה ושריטה וניחא לן במאי דאמרי דלימא קרא לא תגדו לשון גדו אילנא והנכון בעיני כפרש"י ז"ל ודקשיא להו היכי עקרי ליה ממת דכתיב גביה לא קשיא דהא שקלא וטריא דתלמוד' הוא לברורי מילת' כל היכ' דאפשר טפי ועוד דדילמא ה"ק קרא בנים אתם לה' אלהיכם וכיון שאתם בני אב א' ואל א' ראוי הוא לכם שלא תעשה אגודות אגודו' וכאלו יש כאן שתי תורות ושני אלהו' וראוי הוא ג"כ שלא תשימו קרחה בין עיניכם למת כיון שאתם עם קדוש לה' אלהיכם:

א"ל ר' יוחנן לריש לקיש עד כאן לא שנית מקום שנהגו וכו' נראים דברים דר' יוחנן לפום דעתיה דר"ל מהדר ליה לדידך דסבי' לך דכי הא דמגיל' הוי' אגודו' אגודות היכי לא תיקשי לך הא דבמקו' שנהגו והיכי לא תיקשי לך ההיא דב"ש וב"ה דצרות וריש לקיש אהדר ליה טעמ' דהנהו לא קשו ליה אבל ר' יוחנן סבר דאי קשי' הא הנהו דמקשינן ובודאי דכי היכי דהנהו לא קשו האי נמי לא קשי' ומי' לא פי' לנו ר' יוחנן אמאי לא קשי' הא דמגילה וההי' דב"ש וב"ה דצרו' כיון דסבר ר' יוחנן שעשו כדבריהם וליכ' למימר דרבי יוחנן לא דריש כלל לא תעשו אגודות אגודות חד' דהלכה רווחת הוא בכל התלמוד ושפיר מוכחינן לעיל מן המקר' ועוד היכי תהוי כוליה סוגיית דלקמן דלא כר' אבל הנכון דר' יוחנן מתרץ לה כדתרצי אביי ורב' וכי פירשו לה אליבא דר' יוחנן פי' לה:

אמינא לך איסורא ואמרת לי את מנהגא פרש"י ז"ל דההיא מנהג הוא שנהגו וקיימו חכמים דבריהם מפני המחלוקת וא"ת מאי טעמ' שקיימו חכמים דבריה' הא איכא איסורא ומפני המחלוקת שביניהם לא היה להם לעשות מחלוקת בין ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורות ומוטב שיאמרו שיעשו בכל או שלא יעשו בשום אחד וי"ל דהכי אמרינן שאין לומ' אגודות אגודות ותורה כשתי תורות אלא במה שהיה תחלתו מנהג שנהגו העם ותקנו חכמים דבריהם שלא לנהוג היתר לפניהם מפני המחלוקת שהרי אלו לא רצו כל העיר לחזור ממנהגם לא היו חכמים מקפידים עליהם כ"כ והא דאמרינן דגבי מגילה איסורא הוא פרש"י ז"ל משום דבני י"ד לא מצו למקרי בט"ו וכן בני ט"ו לא מצו קרי בי"ד ולא נקט רבינו ז"ל בהא דין כפרים ויפה כיון דהנהו ודאי לאו איסורא נינהו דקולא הוא שהקלו עליהם מפני שמספיקים מים ומזון לחבריהם שבכרכי' כדאיתא התם ואם לא רצו להקדים ובאו לקרוא בי"ד הרשות בידם וגם אינה תקנה קבועה שהרי בזמן הזה אינה מפני שמסתכלין בהם כדאיתא התם ומיהו ק"ק דכי אתחיל ר"ל למיפרך ממתני' דמגילה פי' שם רבינו ז"ל גם בני כפרים כי שקורין בי"א בי"ב ובני עיירות בי"ד ובני כרכים בט"ו נעשת תורה כשתי תורות וי"ל דמעיקר' נקט מתניתין ריש לקיש פרכי מכולה אלומי קושיא ואף מכפרים ועוד לתת מקום לתשובתו של רבי יוחנן וכשבא רבי יוחנן וחילק בדברים או לר"ל ופי' וחזר רש"י ג"כ ופי' שאין עיקרה אלא מפני י"ד וט"ו דאיכא איסורא אבל יותר נראה דמעיקרא נמי מי"ד וט"ו הוא דפריך בלחוד בדבריו דהכא אלא דנקט ליה כולה מתני' משום מקצתה וכדבעינן לפרושי לקמן והתם לאו איסורה:

והא קתני הלילה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין פי' ואיכא דעביד כב"ה והוו להו אגודות אגודות כדפרש"י ז"ל. תמיהא מילתא מאי קא מתמ' ר' יוחנן לריש לקיש דמ"מ דפריך ממנהגא שפיר אהדר ליה ר"ל ובדין תמה עליו אמינא לך אנא איסורא ואמרת לי מנהגא ונ"ל כי רבי יוחנן כי א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו רישא דמתני' נקט ואין כוונתו אלא משום סיפא דאיסורה ור"ל הוה סבר דמריש' גופה הוה פריך ליה ולהכי א"ל רבי יוחנן ולא תנינן התם נהי איסורה שפיל לסיפא דמתניתין דמינה היא דאמינא לך:

ג"ה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ולא גרסינן אלא דאע"ג דההוא תירוצא דהשתא מתרצא לן אפילו רישא דמתני' מ"מ תירוצא מתרצינן דבמנהגא ליכא למימר אגודו' תירוצא רויחא שפירא הוה וכדא"ל ר"ל בתמיהות' וצריכא ליה למילי דעלמא דליכא טעמא והרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ואלו הוה אמרינן אלא הוה משמע קצת דלא ניח' לן בההוא תירוצא והדרי מינה:

הדר א"ל ר' יוחנן לריש לקיש ב"ש מתירין את הצרו' לאחים וב"ה אוסרי פי' דסבר ר' יוחנן דכלן עשו כדבריה' ואפי' ב"ש כדמפרש בסמוך ואמאי לא חיישי לאגודו' ולאו למימרא דמשום אגודות אגודות עשו כב"ה לגמרי או ב"ה כב"ש דכיון דמאי דשרו הני הוי איסורא דאורייתא דהני וכל כת וכת מהן עומדים בשמועתם אי אפשר להו לנהוג היתר במה שאסור להני אלא הכי קאמרינן שהיה להם לומר שתהא צרת ערוה חולצת ולא מתייבמת מהאי טעמא דאגודות אגודות: