Ritva on Yevamot 7 ריטב״א על יבמות ז׳

הדר אמר קבורת מת מצוה גופה דוחה שבת מק"ו ת"ל ולא תבערו פירוש ואשמועינן קרא דלא נעביד דאי קרא דרציחה לדחות שבת ומינה שמעינן נמי לקבורת מת מצוה שלא תדחה שבת בק"ו דהא ההוא ק"ו לא איכא למפרך ביה מרציחה שיש בה אותו ק"ו עצמו ואינו דוחה שבת מה לי חומרא רבה מה כי חומרא זוטא פירוש היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראיה מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל ושקלי' וטרינ' הכא אשכחן דדוחה עשה ול"ת שיש בו כרת דהפרש איכ' בין חומר' רבה לחומר' זוטא וכדפי' לעיל וזה ברור מאד:

אלא סד"א תדחי אשת אח זו כלומר אל' להכי אצטריך עליה משום דסד"א ומשום הכי קתני תנ' שומע אני וכן מתפרש כל סד"א דשמועה זו ופשוט הוא:

והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' דהא כתיב קר' אחרי' שהוא כולל לכל אוכל שום קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכר' יצאו קדשי בדק הבי' פי' הרי שיצא ולמד היתר על כל הכלל שאין כרת באכילת קדשי בדק הבית שלא בטהרה ה"נ האי אשת את בכלל כל העריות ולהכי נקט כל דבר שהיה בכלל השלמים ולא נקט הרבה שיש כיוצא בו בתלמוד מפני שזה הכלל יצא ללמד היתר על הכלל ואעפ"י שלא יצא ללמד על עצמו כלום וכ"ש אשת אח שיצא ללמד התר על עצמו שילמד התר על הכלל כלו:

מי דמי התם כלל באיסור ופרט אבל הכא כלל באיסור ופרט התר פירש"י ז"ל דהתם שהכלל באיסור והפרט בהתר הפך הכלל ואין לומר בו למה יצא דלגופיה אצטריך אין לומ' שיצא ללמד על הכלל וק"ל הא דאמרי' בפסחים תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' וכו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמ' הוה ליה למימר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא פי' דבר שהיה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו והא התם שהכלל באיסור והפרט בהתר ויצא ללמד על הכלל כלו. ונ"ל דשאני התם שאין הכלל באיסור מפורש שאפילו שבעת ימים מצות תאכלו משמע רשות ודע שלא מצינו פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל לסותרו כולו והכ' הא עקר ליה שאין באכילת כל ז' חובה אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא ולהכי כתיב בהדיא ששת ימים וכו' שהוא רשות ואמאי דהא נפק בדבר שהיה בכלל משביעי אלא ודאי מפני שדומה לכלל באיסור פרט בהתר אצטריך לומר שהלשון הזה שפיר משמע רשות ואין זה אלא גלוי מילתא:

הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו פירש"י ז"ל ולא לדמות כלל אליו וע"כ יש לנו לפרש כן לפום שמעתין דאתינן למימר דלגמר כלליה מיני' ומיהו ק"ל דהא איכא מ"ד בזבחים דאיהו לא הדר לכלליה אבל כלליה גמר מיניה וה"ל למימר הכא הניח' למ"ד כלליה גמר מיניה וכדאמרי' בעלמא ורש"י ז"ל פי' במס' זבחים דכי אמרי' התם כלל גמר מיניה היינו דבר שאינו חדש כבהן יד וכבהן רגל דכ"ע לא גמר מינה דא"כ היינו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על כל הכלל ואי לא אהדרי' קרא הוה אמינ' למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפקל"נ. זה הלשון ותימה מאד דתנן אתינן למימר דאי לא מהדר ליה קרא לא היה הדר לכלליה ולא גמר כלליה מיניה ואילו אנן אמרי' דאי לא מהדר ליה למאי דנפק למילף מעלמא נפקא ולמאן דלא נפק לא נפק למהוי כההוא דנפק למילף מינה וי"ג מאי דנפק נפק ומאי דלא נפק ל"נ אבל אין הגירס' הזאת בכל המפרשי' אבל יש לפרש דרבותא נקט דאפי' מדברי' שהן בכלל הראשון וישנם באותו שיצא ללמוד ממנו לא היה ללמוד מן השני לחזור ראשון עד דמהדר ליה קרא בזבחים התם דאפי' נותן דמיו ואימורין שישנן בחטאת כמו בכלל הרא' לא היינו דנים אותם באשם מצורע אי לאו דאהדריה קרא וכ"ש ודאי בעלמא דלא גמר מיניה שום דבר חדש וא"ת מ"מ השתא דאהדריה קר' לילף כלליה מיניה וי"ל דשאני הכא דלא גמרי' מכפר ממכשיר ותו דהא אמעיט רחמנ' זאת תורת האשם וא"ת א"כ גמרי' מהכא דלא גמר כלליה מיניה י"ל דהא פרישנ' דאנן בתורת טעמא אתינן דכיון דבדידיה אמרי למאי דנפק נפק בלחוד אי לאו דאהדריה קרא ולפי' לעלמא דלא הדר לכלליה כצ"ל:

אלא ס"ד תיתי ערוה במה מצינו מאשת אח. ק"ל דהא אמרי' לעיל דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ויש שפי' דהא דלעיל דחייה בעלמא היא כלומ' אי דמיא אדרבה להא דמיא ומיהו אפי' להא דמיא ע"כ לשונם והרמב"ן ז"ל בורח לפרש זה התירוץ וכבודו במקומו מונח שאין פי' מחוור ואינו שיטת רש"י ז"ל ותוס' כמו שיתבאר מדבריו שכתבנו למעלה וה"פ לפי משנ"ל ומה שמצאתי בתוס' בע"ד האמת הא דעריות דנאס' כל פרט בלאו בפני עצמו אעפ"י שיש מקומות שנאמרו בו דרך כלל לשום הקש וכן שבכללו נעש' לשום הקש כההיא דר' יונה דלקמן מ"מ אין כיוצא בזה נדון שהיה בכלל באיסור העיקרי לא היה בכלל אלא שנפרט כל פרט לעצמו ואנן הוא דאתינן למימר שאף זה כיון שבכלל עריות הוא דבר שהיה בכלל נדון ודחי דאי חשבי' דבר שהיה בכלל לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ומיהו קושטא דמילתא דלא דמי לחד מינייהו אלא מזה מכל מדות המצות הוא ודחי דאף במה מצינו לא אתיא דלא גמרינן תרי איסורי מחדא איסורא להקל עליו הכא תרי איסורי פירש אפילו תימא דאמרי' לעיל מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא שאני הכא שהן איסורין מוחלקין:

מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח פי' שמיני לגילוח וכשעלה מטבילתו לגמרי בהערב שמש דמוצאי שביעית לח' והוא נדון כמחוסר כפרה בלבד ויכול ליכנס אפי' במחנה לוייה ואינו אסור אלא במחנה שכינה שהוא משער ניקנור ולפנים ששם עזרת ישראל וכדאמרי' במס' כלים עשר קדושות הן עזרת ישראל מקודשת ממנה פי' מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס שם וחייבים עליה חטאת פי' שהנכנס שלא כראוי למחנה שכינה הוא בכרת לפיכ' שגגתו חטאת מה שאין כן במחנה לויה שאין על כניסתו כרת ואפי' לזב ומצורע נמצא שהמצורע בשמיני יכול ליכנס לעזרת נשים הסמוכ' לשער ניקנור כי זו ממחנה לויה היא וקתני שאם חל ח' שלו בערב פסח ויש לו להביא קרבנותיו היום ולעשות הזאת בבהונות שיושב בעזרת נשים ומכניס בהונותיו לעזרת ישראל ומזין עליו ונטהר לגמרי ויאכל פסחו לערב ואירע לו קרי ביום השמיני הזה אעפ"י שטהר היום לקריו כיון שלא העריב שמשו הרי הוא טבול יום שאסור ליכנס לעזרת נשים ואם הוא כן נמצא שלא יוכל היום להזות עליו ולהביא כפרתו ויהא אסור בקדשים כדתנן הביא כפרתו אוכל בקדשי' ונמצא נדחה מעשהו לפי' אמרו חכמי' אעפ"י שאין טבול יום א' נכנס זה נכנס ומוטב שיבוא עשה שיש בו כרת דהיינו פסחו וידחה עשה שאין בו כרת כניסת טבול יום למחנה לוי' וכדפירש"י ז"ל שאין כרת אלא במחנ' שכינה כדאיתא במתני' דכלים כדכתבתי לעיל וחייבי' עליה חטאת כלומ' מה שאין כן בשאר כניסות במחנה לויה והא דנקט וראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ או נבלה פירש"י ז"ל דהתם אפי' טמא מת יכול ליכנס למחנ' לוייה כדאיתא בפסחים ובנזיר מדר' ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו והק' בתוס' דההיא מדאורי' אבל מדרבנן אסור דחיל מקודש מהר הבית שאין עכומ"ז וטמאי מתים נכנסים לשם וי"ל דהתם כשלא טבל אבל כשהוא טבול יום אפילו מדרבנן נכנס שם שלא אסרו אלא טבול יו' דזב ובעל קרי ומצורע והא דקתני האי תנא שיש בכניסת טבול יום לעזרת נשים עשה שיש בו כרת יש נוסחאות מפירש"י ז"ל דהיינו עשה של תורה מדכתב וישלחו מן המחנ' כל צרוע וכל זב וכל טמא והיינו מחנ' לוייה ותניא בספרי וכל זב לרבות בעל קרי דקסבר דטבול יום דזב כזב וטבול יום דבעל קרי כבעל קרי דכשם שאסור בקדשים אסור במקדש ואפי' למחנה לוייה ור"י דאמר ד"ת אפי' עשה אין בו פליג אמתני' דלעיל:

והקשה עליו ר"ת ז"ל ובתוס' חדא דר' יוחנן היכי פליג אמתני' דהא לאו תנא הוא כדמוכח פ"ק דכתובות ועוד דהא תנן דהר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נכנסי' לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם אלמא אפי' טבול דזב נכנס להר הבית ולא נאסר אלא לעזרת נשים וידוע הוא כי מחנה לוייה הוא מפתח הר הבית עד שער ניקנור כדאיתא בספרי ובתוספתא דפרק בתרא דזבים ואילו טבול יום דזב ובעל קרי עצמו נאסר במחנ' לויה מן התורה בכל מחנה לוייה היה נאסר יש בכללן הר הבית:

ועוד הביא ראיה דטבול יום אינו אסור בכל מחנה לוייה מההוא דתנן במסכת תמיד אירע קרי באחד מהם כדאיתא התם לכפר"ת ור"י ז"ל דטבול יום דזב ובעל קרי מותר מן התורה בכל מחנ' לוייה ורבנן גזרו עליהם בעזרת נשים בלבד משום גדר וסייג לעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה ור' יוחנן לא פליג אלא דהוא מפרש ובדין הו' דהוה ליה לתנא ברא למתני יבא עשה של תורה וידח' עשה של דבריהם אלא משום דפעמים דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה או יותר נקט אידך טעמא ויבא עשה שיש בו כרת וכו' ובודאי דהאי שיטת דר"ת ז"ל נראית נכונה אלא שלשון הסוגיא נדחק דהאי לישנא דנקטי כדר' יוחנן אינו לשון פי' אלא לשון מחלוקת ור' יוחנן אמר ותו מדקתני עש' שאין בו כרת:

ורבינו שמשון ז"ל כתב דר' יוחנן חולק הוא ונ"ל במתני' דמס' כלים ומס' תמיד דמשמע דטבול יום מותר מן התורה במחנה לויה דקסבר האי תנ' דטבול יום דזב אינו כזב וה"ה לטבול יו' דבעל קרי ומשני דקיימי מתני' כוותי' פליג אברייתא ותנא ברא לית לי' ההוא תנא מתניית' וסבר דטבול יום דזב וטבול יום דבעל קרי ופלוגתא בפ"ב דזבחים דאיכ' מ"ד דאפילו מחוסר כפורים דזב כזב דמי וכ"ש טבול יום ועוד בנזיר בפ"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובתו' שאנץ האריך הרבה בענין זה והא דכתיב ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה וגו' ואמרי' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנ' זו מחנ' לויה וכתיב על טבילתו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כלומר לאחר שהעריב שמשו למ"ד טבול יום דזב אינו כזב מוקים לה במחנה שכינה וכן לר' יוחנן ואמר תנא מוקים לה במחנה לויה דחצר פי' עזרת נשים שחדשו בה דברי' ואמר טבול יום אל יכנס למחנה כלומ' למקום זה בלבד:

ואמר עולא מה טעם פי' דבהאי טעמא תנא שרי דטבול יום נכנס שם להזאה לבהונות של מצורע זהו לע"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ הרי התירה בטבול יום עשה שיש בה כרת שמכניס ידיו למחנה שכינה והיכי קתני שלא התירו אלא עשה דכניסה לעזרת נשים שאין בו כרת ולהכי פירש עולא דהא לא חשיב תנא התר הואיל והותר כניסת בהונות למצורע ואפי' שהוא אסור שם הותרה נמי לקריו והיינו דאמרי' דמדאורי' אמרי' הואיל ואשתרי חד איסור' אשתרי תרי איסורי ודחי דלא דמיא לעיל דהתם איסור דמצורע קדים ואתו עליה טבול יום וכיון דאשתרי הראשון הותר לקריו שהוא אחרון וכיון דכן ניחא הכא דכוות' שנשא מת דאסור אשת אח קדים ואפילו בהא נמי דוקא שנשא מת לאשתו ומת ואח"כ נשא חי אחותה דאשתכח דאשתרי אסור אשת אח מעיקרא וחזיא ליה ליבום דכיון שכבר נפלה ליבום והותרה לו לא אתי אסור אחות אשה ואסר לה אבל אם נשא חי קודם שימו' אחיו המת דלא חזיא ליבום מנא תיתי דלימא הואיל ואשתרי אשתרי אדרבה אמרי' דכיון דנוסף ביה איסור קודם התר הראשון דלא לישתרי כלל: