Ritva on Yoma 12 ריטב״א על יומא י״ב

אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד. פי׳ דבית המקדש דקתני לאו דוקא אלא כל מקום מקודש כדכתי׳ ואהי׳ להם למקדש מעט והא פרישנא לעיל אמאי לא אמרינן לעיל דמהאי טעמא פטר רבי יהודה לשכה ממזוזה.

ור׳ יהודה סבר ירושלם נתחלקה לשבטים. פי׳ לשבט יהודה ובנימן פרש״י ז״ל ודוקא ירושלם אבל מקום המקדש לכל ישראל היה כי דוד כשקנה הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל ישראל שיהא לכל ישראל זכות בו. ומאי דאמרינן בסמוך מה היה בחלקו של יהודה ושל בנימין לומר והיה מובלע בחלקו ונפל בגורלו.

מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות. פי׳ להר הבית והחיל והסורג של צד מזרח קרי הר הבית והלשכות והם י״ג לשכות שהיו בחיל. והעזרות הם עזרות נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים שהיא אחת עשרה אמה. היה בחלקו של בנימין מצד מערב: אולם היכל ובית קדשי הקדשים והא דלא חשיב בין האולם ולמזבח משום דההוא כאכסדרה דאולם חשיב: ובכלליה כייל ליה וממקום המזבח לא איירי והשתא הדר ומפרש לה דקתני ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ורצועה זו אינה אלא במקום אמה של יסוד דרום. והא דקתני ובה מזבח בנוי על מקום היסוד הדרומי קאמר ושם אמרו כי מפני זה קרן דרומי מזרחי אמה על אמה לא היה לו יסוד וכדמפורש במס׳ מדות והיה בנימין הצדיק מצטער צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על כן שנאמר חופף עליו כל היום כלומ׳ מתחכך ומצטער על זה: לכך זכה בנימן נעשה אושפיזכן לגבורה לומר שהיתה שכינה במערב כדי שיהא קדש הקדשים ששם ארון בחלקו שהוא לצד מערב.

והאי תנא סבר לא נתחלק׳ לשבטים. פי׳ והאי תנא דבעי לאתויי סבר לא נתחלק׳ לשבטים דתניא אין משכירין בתים בירושלים פי׳ לעולי רגלים דוקא:

לפי׳ עורות קדשים. פי׳ של שלמי חגיגה ושלמי שמחה של עולי רגלים. והוא הדין של תודות ושלמים שלהם וכיוצא בהם שהם לבעלים: בעלי אושפיזין נוטלין אותו בזרוע משום שכר מטות:

אמר אביי ש״מ אורח ארעא למשבק גולפא ומשכה לאושפיזא. פי׳ וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין אמור רבנן הכא שיטלו אותן בזרוע כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות ותו לא מידי:

פשי׳ אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכי׳ אותו בתמיד של שחר. פי׳ דתמיד של שחר קרב בשמנה בגדים ובזה יהא ניכר שהוא כהן גדול כשיבא אחרי כן לעבוד עבודת היום שאינה אלא בארבעה בגדים וכדפרש״י ז״ל. אירע בו פסול בתמיד של שחר כלו׳ וזה השני יש לו להתחיל לעבוד בעבודת היום שהיא בארבע בגדים בלבד ככהן הדיוט. במה מחנכין אותו שצריכין אנו שיהא ניכר לכל כי עבוד׳ היום בכהן גדול וא״ת והלא ניכר במשיחתו בשמן המשחה י״ל דסוגיין לאחר שנגנז שמן המשחה שאין כאן אלא ריבוי בגדים ומכאן נשמע כי אעפ״י שהיו מתקנין כהן אחר תחתיו לא היו עושין בו אלא הזמנה בעלמא ולא היו מחנכין אותו במינוי כהן גדול לעבוד עבודה עד שאירע בו פסול בכהן גדול:

אמר רב אדא בר אהבה באבנט. פי׳ כי בשאינו אבנטו יהא ניכר שמשמש בכהן גדול:

גרש״י ז״ל הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט במה מחנכין אותו. ופי׳ הוא ז״ל אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה שהוא של כלאים לדברי הכל זהו אבנטו של כהן הדיוט לעולם שאין חילוק ביניהם שאף שלהם של כלאים. אבל יש נוסחאות שגורסין בהפך הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו׳ ופרשוה באבנטו של כהן גדול ביום הכפורים שהוא של בוץ לדברי הכל וכדכתיב ובאבנט בד יחגור ושתי הגרסאות עולות לענין אחד ומיהו גרש״י ז״ל יותר מחוורת משום דכל היכא דאיתמר האי לישנא סתם פירושה באבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה כההיא דמייתי׳ לעיל גבי שבעת ימי המלואים:

אמר אביי לובש שמונה ומהפך בצנורא באיברי תמיד שעל המזבח לקרב עיכולם דהא חשיבא עבודה ובעיא בגדי כהונה דקרובי עבודה עבודה וכדרב הונא דאמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב פי׳ וכיון דלענין זרות חשיבא עבודה ה״ה דחשיבא עבודה לענין בגדי כהונה.

ה״ג וכן גרש״י ז״ל כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט. רבי ורבי אליעזר ב״ר שמעון חד אמר של כלאים וחד אמר של בוץ. ומאן דגריס אבנטו של כהן גדול טועה דהא בשל כהן גדול ליכא פלוגתא ומקרא מפורש הוא דביום הכפורים הוא בשל בוץ ובשאר ימות השנה של כלאים ושבוש הוא בנוסחאות שגורסי׳ כך אלא ודאי כדאמרן ומיהו אף בזה לא גריס רש״י ז״ל בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה דלענין כהן (גדול) [הדיוט] מה לי יום הכפורים מה לי שאר ימות השנה הא ודאי אפילו תמצא לומר שיש שום עבודה לכהן הדיוט ביום הכפורים אינה אלא בבגדיו של שאר ימים אלא כך הוא ז״ל גורס אבנטו של כהן הדיוט ר׳ ור׳ אליעזר וכו'. ומיהו ברוב הנוסחאות גורסי׳ כגרסא ראשונה ולקמן נמי אשכחת בכולהו נוסחי על מימרא דרבין לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכפורים ובין בשאר ימות השנה ובתוספות כן גורסי׳ אלא דקשי׳ להו שהרי כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כדאיתא בהוריות ובכמה דוכתי ויש שתירצו דמשכחת לה כגון להפך בצנורא וכיוצא בו מדברים שאינן עיקר עבודה אלא קרובי עבודה ודכותה דבעי בגדי כהונה ואפשר בכהן הדיוט אי נמי משכחת לה בתרומת הדשן שכשרה בכהן הדיוט לפי שהיא עבודת לילה כדאיתא לקמן ותדע דלקמן מנינן דעשרה קדושין כהן גדול עושה ביום הכפורים והני בר מתרומת הדשן נינהו ומדלא חשיב קדושין דתרומת הדשן מכלל שהיא כשרה בכהן הדיוט וכן תירץ ר״י ז״ל ורבי׳ שמשון משנץ ז״ל הוקשה לו על זה מהא דתנן לקמן באידך פירקא בכל יום ויום היו תורמין את הדשן מקריאת הגבר וביום הכפורים מחצות ופרישנא טעמא משום חולשא דכהן גדול דאלמא אף תרומת הדשן אינה אלא בכהן [גדול] דסוף סוף הכשר עבודת היום היא. והא דלא מני לקמן אלא עשרה קדושין היינו משום דלא חשיב אלא קדושין דעבודות היום בלחוד הלכך לא משכחת עבודת כהן הדיוט ביום הכפורים אלא כגון להפך בצנורא. ואיכא למידק לפום האי שטת דהא לקמן במכילתין קתני תנא ד׳ פייסות שהיו במקדש וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים. ומורי הרב ז״ל תירץ דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לענין שאר ימות השנה ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימנהו לכולהו ארבע פייסות: ובשם רבי׳ הגדול רבו ז״ל אמ׳ לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבוד׳ היום ממש אבל תמידין ועבודו׳ של כל יום ויום כשרו׳ אפי׳ בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברי׳ שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבוד׳ תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין:

תסתיים דר׳ הוא דאמר של כלאים. כו׳ לא לעולם כו׳ תמיהא מלתא דהא לקמן בהדיא תניא ר׳ אומר שתי תשובות בדבר חדא אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו של כהן הדיוט: דאלמ׳ ר׳ סבר של כלאים וי״ל דה״ק דמהכא ליכא למשמע מינה אי נמי דההיא דלקמן מתניתא היא ולא שמיעא להו ולקמן הוא דמייתי לה רב נחמן ב״ר יצחק לסייעתא דרבין מכלל דמעיקרא לא שמיעא להו.

כי אתא רבין אמ׳ וכו׳. היינו דרב דימי דלעיל אלא דרבין מסיים דר׳ אמ׳ של כלאים ורבי אליעזר אמר של בוץ וכדפרש״י:

על בשרו מה ת״ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה. פי׳ גבי תרומת הדשן כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. והאי ילבש מיותר הוא לדרשא ומה ת״ל ילבש לרבות את השחקין יש שפירשו לרבות שלא יעשה תרומת הדשן אלא בשחקין משום דבגדים שמזיג בהם כוס לרבו אל יבשל בהן קדרה לרבו. ורש״י ז״ל דחה פי זה שלא אמרו כן אלא בהוצאת הדשן שהבגדים מתעפרין ומתלכלכין דאלו בתרומת הדשן שאינו אלא הרמת מחתה א׳ בלבד ליכא למימר הכין. ופי׳ הוא ז״ל לרבות את השחקין שכשרין לתרומת הדשן. וא״ת מאי איריא תרומת הדשן אפי׳ שאר עבודות נמי דהתניא בפ״ב דזבחים היו בגדיו מרושלים מסולקי׳ משוחקי׳ עבודתו כשרה. מטושטשין מקורעין עבודתו פסולה. ואמרינן לקמן בההיא שמעתא בד שיהו של פשתים בד שיהו חדשים בד שיהו שזורין ואמרינן עלה והתניא שחקים כשרים. ופרקי׳ יש מהם למצוה ויש מהם לעכב ופרש״י ז״ל דהא דקתני בד שיהו חדשים אינו לעכב אלא למצוה משום נוי בעלמא אבל מטושטשין או מקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הוא. מ״מ שמעינן מינה דשחקים כשרים. וי״ל דהתם איכא מצוה שלא לעשות בשחקין ולגבי תרומת הדשן אפילו מצוה ליכא.

שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא להדיוט. פי׳ לאו דוקא אינו ראוי אלא לומר שאינו משמש לא בזה ולא בזה וכדפרש״י ז״ל:

לכהן הדיוט לא משום דמעלין בקדש ולא מורידין. פי׳ וכיון שאין אנו רשאין להורידו אם בא לעבוד ככהן הדיוט הוה ליה מחוסר בגדים שעבודתו פסולה הא אלו היה בנו כח להורידו היינו מורידין אותו להיות כהן הדיוט וכשעבד בד׳ בגדי כהונה בלבד אין כאן משום מחוסר בגדים וזה ברור לך ובזה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בכאן דתיפוק לי דהוה ליה מחוסר בגדים וכן תירץ השר ז״ל.