Ritva on Yoma 14 ריטב״א על יומא י״ד

גזרה שמא יאכל. פי׳ שמא יאכל באנינות שהוא איסור תורה וב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:

וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשה פרש״י ז״ל מאי מקשי׳ מעיקרא ביום הכפורים דכי האי גונא בכהן גדול ביום הכפורים אפילו היה בחול דכולי עלמא אכלי מי איכא למיחש למידי והא מיגרשה כדאוקי׳ לעיל ואין כאן אנינות ליאסר בהקרבה ולא באכילה ופרקי׳ דנהי דאנינות לא חיילה עליה מיטרד מי לא טריד וקיימא לן למשחה בהם לאכול קדשים בדרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין והקשו עליו בתוספות חדא דלא אסר רחמנא אכילת קדשים למצטער שאינו אונן אטו טבעה ספינתו בים הכי נמי דאסור בקדשים ועוד דהא דכתיב למשחה בהם לא דרשי׳ ליה אלא לומר שיאכל קדש בצלי ובחרדל וי״ל לפי שטת רש״י ז״ל דמצטער בעלמא אינו אסור בקדשים אבל זה שהצער בא לו מחמת מיתת שארו שהיתה כבר כיון שלבו דוה עליו שהרי מחמת הצורך גירשה שפיר קרינא ביה אנינות והא דכתיב למשחה בהם לא צלי וחרדל כתיב ביה אלא למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלין ומה לי לאכל צלי וחרדל או שלא לאכל בצער אנינות כך יש לומר לשטה זו. אבל בתוספות פירשו למה לי לתרוצי דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו לא אכיל וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות דאפילו תימא דהיכא דכולי עלמא אכלי איכא למיחש דילמ׳ אכיל הכא בכהן גדול ליכא למיחש דהא גרושה היא ואין כאן אונן. ופרקינן דנהי דאנינות ליכא איטרודי מי לא טריד וחיישינן מתוך צערו לא יתן דעתו ויאכל ביום הכפורים דאית ביה כרת ולהכי אצטריכינן לומר דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו נמי לא אכיל. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז״ל) מה שתמצא כתוב בגליון התוספות שיש שבוש בפירוש רש״י ז״ל במה שכת׳ על מה שאמ׳ הספר וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מגרש׳ בהא שבושא כי פרש״י ז״ל וז״ל והא מגרשא דהכי אוקימנא דכי חזי לה דמיתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי׳ לה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע עכ״ל. וזה שבוש כי זה הלשון נאמר לעיל כשתמות רחל השניה שהתקין והספר הקשה כאן ממיתת אשתו ראשונה וההיא לא מבטל גיטא בעיולי לבי כנישתא וכך היה לו לפרש והא מגרשא דהא כל היכא דאמרת דמתה לאה אשתו הראשונה לא תמות רחל דלמיתה דתרתי לא חיישי׳ כדאיתא לעיל וכל שרחל קיימת הויח לאה מגורשת למפרע דהא אמר לה הרי זה גיטיך אם לא תמות חברתיך רחל ודוק ומיהו רש״י ז״ל מפרש דהא אמרינן לחדא אמר לה ע״מ שלא תמות חברתיך שאמר כן לרחל וללאה הוא דאמר על מנת שאכנס אני לבית הכנסת).

דאי רבי עקיבא כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טמאתו היכי עביד עבודה כו'. והקשו בתוספות ודילמא האי תנא סבר דטומאה הותרה בצבור שאין מזין על כהן בשבעת ימי פריש׳ דיום הכפורים. ותירצו דכיון דסתם מתני׳ ר׳ מאיר מסתמא מתני׳ רבי מאיר היא דסבירא ליה במתניתא דלעיל שמזין עליו כל שבעה.

גרש״י ז״ל נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה ופי׳ הוא ז״ל נתכון להזות על הבהמה שאינה בת הזאה והזה על האדם אם יש באזוב שיורי מימי חטאת ישנה להזותו על אותו אדם כי המים לא נפסלו מפני הכונה שנתכון לבהמה ומ״מ אותו אדם לא נטהר בהזאה ראשונה כיון שהיתה הזאתו שלא בכונה וצריך הזאה אחרת. ובלשון שני פי׳ ז״ל כי האדם ההוא יצא ידי הזאה אע״פי שהזה עליו בלא כונה. וה״ק ישנה על אחרים שצריכין הזאה לומר שלא (כפר) פסל לו שיורי האזוב. ובלשון הא׳ יותר נכון אף לפי שטה זו חדא דלישנא דייק כוותיה ועוד דהא קי״ל במס׳ פרה שהמזה צריך להתכון ולהזות על הטמא ואם אין שם דעת מזה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אינו צריך כונה אלא מזין עליו בין מדעתו בין שלא מדעתו וסיפא דקתני נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה פירש רש״י ז״ל לא ישנה כלל לא הוא ולא אחרים מפני שנפסלו השיריים במלאכה ומלאכה פוסלת בין בפרה בין במי חטאת. והקשו בתוספות דהא בהדיא תנן במסכת פרה שאין מלאכה פוסלת במי חטאת אלא קודם קדוש אבל לאחר קדוש שנתן בהם האפר לא. ובספרי מייתו לה מדכתיב למשמרת למי נדה וכבר הם למי נדה והנכון כגר״ח ז״ל שגורס בהפך נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה. על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה וה״פ דרישא כיון שנתכון במזיד להזאת על הבהמה הוה ליה נושא מימי חטאת שלא לצורך והוא טמא כדאיתא לקמן וכיון שהוא טמא אף מימי חטאת נפסלו ולא ישנה לא הוא ולא אחרים. ואחרים פרשו כי הוא לא ישנה מפני שהוא טמא והכתוב אומר והזה הטהור אבל אחרי׳ מזין בו. והלשון הראשון יותר נכון וכן פר״י ז״ל. וסיפא דקתני שאם נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה ישנה וכיון שנתכון להזות על האדם אין כאן נושא מימי חטאת שלא לצורך ולפיכך לא נפסלו וכן אמרו בתוספתא דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזאת והזה על דבר הראוי להזאת הואיל ותחלת טבילתו פסולה הזאתו פסולה ואם תחלת טבילתו כשרה הזאתו כשרה:

ועוד מזה בעי כבוס בגדים וכו' פי׳ אפילו תימא דסיפא פירושא דרישא הוא מ״מ זה אי איפשר דבמזה טעון ככוס בגדים ולא בנוגע אלמא תרי מילי נינהו:

אלא מאי מזה נושא. תמי׳ מילתא מנא לן לאפוקי קרא מפשטא ולומר דמזה ממש [טהור] (טמא) ואי משום ק״ו [הא] גזרת הכתוב הוא כי היכי דהוי גזירת הכתוב בהא דאמרי׳ דנושא או נוגע טמא ומזין עליו טהור תירץ ר״י ז״ל דדייקי לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא שאין צריך לומר הטהור דהא פשי׳ דטהור בעי כדכתיב ואסף איש טהור. אלא ודאי הא קמ״ל שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה ואם כן על כרחי׳ אית לן לומר דמזה היינו נושא שיעור הזאה כדק׳ מפרשי׳ וכן פרש״י ז״ל.

אביי אמר אפי׳ תימא ר׳ עקיבא דעביד עבודה. כו׳ ובירושלמי אמרו דהא תנן במס׳ פרה כיצד מטמאין אותו וכו׳ דלא כר״ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה כי לפי דבריו לא היו צריכין לטמאו שהרי מזין עליו כל שבעה ואפשר דר׳ עקיבא היה סובר שלא היו מזין עליו או דלית ליה ההיא מתני׳ ולית הלכתא כר׳ עקיבא.

הא דתנן ומטיב את הנרות דעת כל המפרשי׳ ז״ל שאף בשחרית היה חייב לדשן ולהטיב את הנרות ולהדליקם ואע״פ שלא כבו אבל דעת רבינו ז״ל דלהכי כתב רחמנא ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וכתיב בבוקר בהטיבו את הנרות משום דבערב חייבין להדליק ולדשן על כל פנים ואפי׳ נר מערבי בזמן הנס וכדתניא ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים אבל בבוקר אין כאן לא חובת הטבה ותקון כשמצאן שכבו חוץ משתי נרות מזרחיות למ״ד צפון ודרום היו עומדי׳ וכדאיתא במסכת תמיד אבל באחרות אין לו ליגע אם לא כבו ואם כבתה אחת מהן ביום זה הוא ששנינו נר שכבתה נתדשן נתדשנה פתילה ומיהו בלישנה דרבנן קרו הטבת נרות אף לשל (בין הערבים) [שחרית] אבל עיקר הדין אינו אלא כמו שאמרנו וזה דעת רבינו הרמב״ן ז״ל וכבר כתבתיה בפרק במה מדליקין בס״ד:

מאן תנא תמיד שמעון איש המצפה. פי׳ דשמעי׳ ליה דפליג בסדר התמיד וכי היכי דפליג עלה בחדא בהדיא פליג נמי באידך ומשנת מס׳ תמיד נשנית לדעתו. ופרכי׳ והא איפכא שמעי׳ ליה דפליג על סתמי דמס׳ תמיד אלא אמר ר׳ יוחנן מאן תנא משנת מס׳ יומא דהכא ר׳ שמעון איש המצפה ורמי סדר יומא אסדר יומא כו׳ עד פייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו פי׳ כי הקטרת מעשרת כדכתיב ברן ה׳ חילו ולפי׳ מי שהקטיר פעם אחת אינו נכנס בפייס פעם אחרת עד שיקטירו כל הכהנים וכדאמרי׳ מעולם לא שנה בה אדם יש או׳ שלא שנה בה אדם ממש כי הכהנים היו מרובים כנגד כל הקטרה והקטרה וזה רחוק והנכון שלא הוצרך לשנות בה אי נמי שלא שנה עד שיקטירו כל הכהנים ופעמים שמת קודם לכן ולא שנה כלל ומיהו דוקא בהקטרת עבודת שחרית בענין חדשים לבקרים אבל בין הערבים אף מי שהקטיר שחרית חוזר ומפיס בו ערבית וכן מוכיח במסכת מנחות וכן כתבו בתוספות מ״מ קשיא סדר יומא אסדר יומא דאלו בפרקי׳ דהכא תנן דמקטיר והדר מטיב ולקמן באידך פירקא מני בפייס שני דשון המנורה ובפייס השלישי מני הקטרה אלמא ברישא מטיב והדר מקטיר. וא״ת ודילמא אע״ג דבנרות מפייסין תחלה כשבאין לידי מעשה הקטרה היתה קודמת ותדע דהא קתני בפייס שני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח פנימי ואלו במעשה דשון מזבח הפנימי קודם לשחיטה וזריקה כדאיתא בהדיא במס׳ תמיד וכדמסדר אביי לקמן בסדר מערכה וי״ל דבפייס גופיה פעמים שהמאוחר במעשה מוקדם בפייס אבל ודאי כל הכתוב בפייס ראשון קודם למה שכתוב בפיים שני וכן בכולם.

וא״ת מ״מ מתני׳ גופה דלקמן תקשי כיון דדישון מזבח קודם במעשה למה מאוחר בהפסה. תירץ רשב״ם ז״ל דמשום דעיקר עבודת תמיד היינו שחיט׳ וזריק׳ מקדימין להפיס עליו והיו מקדימין להפיס עליו והיו מקדימין לדשן שלא להפסיק בין עבודת חוץ לעבודת פנים. ור״י ז״ל פי׳ דאע״ג דדישון מזבח קודם לשחיטה. בקור טלאים קודם לדישון כדאיתא התם שפעמים שמבקרי׳ אותו לאור האבוקות וכיון דכן קדים שחיטה בפייס לדישון מזבח:

אמר אביי לא קשיא כאן בהטבת שתי נרות כאן בהטבת חמש נרות. פי׳ דתנא דמסכת יומא סבירא ליה דנרות מזרח ומערב היו עומדין ושתי נרות מזרחיות השני הוא המערבי שהראשון עושה אותו מערבי ולא היו מטיבין שבעתן כאחד אלא שמפסיק ביניהם בקטורת או בזריקת הדם כדמפרש ואזיל. והאי תנא סבר דבקטורת מפסיק ביניהן. ובתחלה מטיב חמש נרות מקטיר וחוזר ומטיב השתים. והקשו בתוס׳ אמאי לא משנינן הכי לעיל כדרמי׳ מתני׳ דתמיד אמתניתין דסדר יומא. ונימא דההיא דתמיד בהטבת חמש נרות והא דהכא בשתי נרות. ותירץ דסתמא דמסכת תמיד סביר׳ ליה דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסיק ביניהן אלא מדליק שבעתן כאחד: וי״ל עוד דלא משמע דליפסקינהו תנא לנרות בתרתי מכילתא וליכ׳ לשנויי הכי אלא היכי דתני תרויהו בחדא מסכתא:

דתניא לא ייטיב ואחר כך יקטיר. כו׳ פרש״י ז״ל לא ייטיב כולן ואח״כ מטיב לשתים כלומר שיפסיק בהקטרה בנתים אבא שאול אומר מטיב ואחר כך מקטיר. לומר דלאו בהקטרה מפסיק בינייהו אלא בזריק׳ דמים כדמפרש ואזיל: