Ritva on Yoma 24 ריטב״א על יומא כ״ד

דכולי עלמא עבודה מר סבר צריכה קרא לרבויי. פי׳ דמקרא הוא דשמעי׳ שהיא עבודה ומר סבר דבלאו קרא ידעי׳ שהיא עבודה:

בעי ר׳ אבין תרומת הדשן בכמה. כלו׳ בכמה שיעורא לכל הפחות מתרומת מעשר ילפי׳ לה פי׳ שהיא אחת מעשר. או מתרומת מדין ילפי׳ לה שהיא חלק אחת מחמש מאות:

וא״ת ואמאי לא אמרי׳ תפסת מועט תפסת מרובה לא תפסת כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין גבי הענקה ותו אמאי לא מספקא ליה נמי אי ילפי׳ לה מתרומה גדולה דסגי לה בכל שהוא מן התורה וי״ל דלא כתב רחמנא התם לשון הרמה כדכתיב בדשן וגבי תרומת מעשר ותרומת מדין דבתרומה גדולה נתינה בלחוד כתיבא תתן לו אבל בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו ואע״ג דבתר הכי כתיב תתנו תרומה מ״מ כבר אמר בה בתחלה לשון הרמה ובתרומת מדין כתיב והרמות מכס:

תא שמע דתאני רב חנניה נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים ממנו בקומצו וכו'. אפשר דגמ׳ גמי׳ לה דמהרמת קומץ ילפי׳ לה אי נמי דמידי דמזבח ממידי דמזבח אית ליה למילף והדר אמרינן מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו פרש״י ז״ל שלא יפחות מאומד מלא קומצו ואם רצה להוסיף מוסיף אבל אין לומר בקומצו ממש כי היאך יקמוץ רמץ גחלים דהא בקומצו ממש פשיטא שלא בא ללמד כאן אלא על השיעור וכן פירשו בבירור:

ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ודוקא לענין חיוב מיתה אבל אזהרה בכל עבודה איכא ואפילו בעבודת סילוק ויש [ואין] אחריה עבודה וקרא דנקטיה לדרשא מיתה כתיב ביה והזר הקרב יומת וכן פרש״י ז״ל:

זריקה והקטרה. פי׳ יש בכלל זריקה בין זריקת דם ובין הזאות שבפנים כדלקמן ויש בכלל הקטרה בין הקטרת בשר על המזבח בין הקטרת מנחה או הקטרת קטורת דבפנים דשם הקטרה אחת היא והקשו בתוספו׳ מאי שנא דהני חשיב בחדא ואלו נסוך המים וניסוך היין חשיב תרתי ולא אמרי׳ שם ניסוך אחת הוא ותירצו דכיון דניסוך היין איתיה בכל יום וניסוך המים ליתיה אלא פעם אחת בשנה לא בעי למחשבינהו בחדא עוד י״ל משום דניסוך היין הכשר הזבח ואלו ניסוך המים חובת היום דינא הוא דקאי באנפי נפשיה והא דחשיב זריקת הדם עבודה שאין אחריה עבודה ואע״ג דאיכא בתרה הולכת איברים וסדורם והקטרתם: משום דעבודת הדם לחוד ועבודת הבשר לחוד והזריקה סוף עבודת הדם וההקטרה סוף עבודת הבשר וכדפרש״י ז״ל:

ולוי אמר אף תרומת הדשן. פי׳ שאף היא עבודה שאין אחרי׳ עבודה בענינה דאלו הוצאת הדשן מלתא אחריתי היא דלא חשיבא עבודה כולי האי והיינו דלא פליגי רב ולוי בתרומת הדשן אלא משום דהויא עבודת סלוק הא לאו הכי דכולי עלמא עבודה תמה היא וכן פרש״י ז״ל:

עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. פי׳ עבודת מתנה מיותר הוא לדרוש עבודה שאתה נותן דבר במקום קדש ולא עבודה שאתה מסלק משם כגון עבודת תרומת הדשן או הוצאת כף ומחתה וכיוצא בהם:

ולוי רבי רחמ׳ לכל דבר המזבח. פי׳ לרבות עבודת סלוק וכי כתיב עבודת מתנה מוקמי׳ ליה לעבודת סילוק דלמבית לפרוכת דוקא כדמפר׳ ואזיל וא״ת ואמאי לא אמר איפכא דלירבי מדבר המזבח אפי׳ עבודה שאינה תמה ויוציא עבודת סלוק וכי כתיב ועבדתם עבודה תמה היינו מבית לפרוכת. י״ל דהא ליתא כיון דכתיב ועבדתם סמוך לדבר המזבח ולמבית לפרוכת ודאי אתרויהו קאי אבל עבודת מתנה דכתיב בתר הכי בלא ו״ו איכא למדרש דלא קאי אלא או למבית לפרוכת דסמיך ליה ואפשר דלהכי איכא אתנחתא במלת ועבדתם:

ורב דבר לכל דבר לא דריש. פי׳ לאו למימרא דלא דריש ליה כלל דהא ליכא בתלמודא מאן דלא דריש לכל או לכללא או לרבוייא אלא דסבי׳ ליה דלהזאות אתא אי נמי דלכללא אתא למעבד כלל ופרט והיינו דפרכי׳ בסמוך ללוי ואימא לכל דבר המזבח כלל וכו':

אמר קרא ולמבית לפרוכת. פרש״י ז״ל דמבית לפרוכת הפסיק בנתים וכי כתיב עבודת מתנה אמבית לפרוכת בלחוד קאי. ופרכי׳ דא״כ נימא דלא בעי׳ עבודה תמה אלא מבית לפרוכת דסמיך ליה ופרקי׳ ועבדתם הדר ערביה דאלו כתי׳ ולמבית לפרוכת עבדתם עבודת מתנה שפיר אבל כיון דכתי׳ ועבדתם ודאי דועבדתם ערביה למזבח החצון עם מבית לפרוכת דלבעי בתרוי׳ עבודת תמה.

עבודת סלוק בהיכל. פי׳ כגון דישון מזבח ודישון מתנות (נ״ל שצ״ל מנורה) ללוי לפנים מהן מדמי׳ ליה ופטור או לחוץ מדמי׳ ליה וחייב.

איכא סידור בזיכין. פי׳ דאע״ג דעבודת לחם הפנים עצמה כבר גמרה מ״מ סדור הבזיכין הכשר הלחם הוא:

סדור בזיכין ליחייב ופרקי׳ דאכתי איכא אחריה סלוק והקטרה דבזיכין דלשבת הבאה ואלו הקטרה כבר תני לה:

זר שסידר את המנורה. פרש״י ז״ל כי בדישון המנורה היו מסלקין אותן ממקומן לקנחם ולדשנם יפה ואחרי כן חוזר ומסדרן במקומן. והא דפרכי׳ לרב ומכולהו אידך דפרכי׳ בסמוך משום דרב מני ד׳ עבודות ותו לא משמע דבכולהו אידך פטר.

הדלקה לאו עבודה היא. תמיהא מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלו׳ את הנרות וכתי׳ ובהעלות אהרן את הנרות וי״ל דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב ואמר בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה ובשם הרב ז״ל מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה דהוה ליה זר כדאמרי׳ בעלמ׳ כיון שאין כהונתם עליהם הוו להו זרים וקרא דדרשי׳ לעי׳ אתה ובניך תשמרו את כהונתכם היינו דקאמר שישמרו לעבוד בכיהונם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת והיינו דאמרי׳ הכא הדלקה לאו עבודה היא לחייב עליה מיתה לכהן העובד שלא בבגדי כהונה ונראין דברים שלא אמרה רבינו ז״ל אלא דסוגיין אף לענין כהן העובד מחוסר בגדים שאף הוא אינו חייב אלא על עבודה תמה דכי אין כהנתם אליהם הוו להו זרים וכיון שכן אין חייבין אלא על עבודה תמה וה״ה דזר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כפשטה דסוגיין וכדמוכח בסנהדרין:

על הצתת אליתא. פי׳ הדלקת המערכה בקיסמין של זנבות העצים שלא תהא אלא בכהן כשר. ובכלי שרת בבגדי כהונה והיינו דכתיב בין הכהנים וכתיב בה נמי ונתנו לשון אזהרה אלמא הדלקה עבודה חשובה היא ופרקי׳ הצתת אליתא עבודה והדלקה לאו עבודה פרש״י ז״ל הצתת אליתא עבודה שיש בה טורח שצריך להצית האור בעצי המערכה אבל הדלקת נרות לאו עבודה היא דלאו כלום עביד דהא מכיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאיליה:

והאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב. וא״ת מאי הקשה מדר׳ יוחנן לרב ולוי וכי גברא אגברא קא רמית וליכא למימר דקסבר דההיא לא פליג בה רב דהא בהדיא פליג וסבי׳ ליה דלא מחייב עלה וכדפרכי׳ שני גזירין ליחייב וי״ל דקס״ד דלא פליגי לענין אם היא עבודה תמה אם לאו אלא דפליגי במילתא אחריתי דמר חשיב לה עבודה ומר לא חשיב לה עבודה לחייב עליה מיתה. והיינו דפרקי׳ דודאי בהא פליגי מר סבר עבודה תמה היא ומר סבר לאו עבודה תמה היא.

תניא כוותיה דרב עבודות שזר חייבין עליהם מיתה אלו הן זריקת דם בין לפנים ובין לפני לפנים זריקת דם בחוץ או לפנים בהיכל או לפני לפנים על הכפורת וכן פרש״י ז״ל ותדע דהא מודה רבי בהזאות שבפנים כדאי׳ לעיל:

והמזה בחטאת העוף והממציא והמקטיר בעולת העוף ולא נקט הזאה בעולת העוף מפני שלא הטעין בה הכתוב אלא מיצוי. אבל בחטאת איכא הזאה ומיצוי והא דלא קתני בהדיא המזה והממצה בחטאת העוף משום דפלוגתא היא בפר׳ שני דמעילה אם מיצוי מעכב בחטאת העוף אם לאו הלכך שדייה הכא לממיצה בנתים שיהא נדרש או לשניהם או לעולת העוף בלבד לפום פלוגתא דתנאי דהתם והיינו דתניא כוותיה דרב משום דלא אדכר תרומת הדשן אלא מאי דשייך בד׳ עבודות דרב אבל באידך מתנית׳ דתניא כוותיה דלוי אדכר תרומת הדשן:

והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול. פרש״י ז״ל דדוקא דבר פסול שפסולו בקדש שאם עלה לא ירד דאלו מה שאין פסולו בקדש כיון שאם עלה ירד לא חשיבא עבודה לחייב עליה ואינה בכלל כל דבר המזבח וכן עיקר.

איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי. כלומר איכא בעלי זרועות דחמסי לעבוד בלא גורל כלל או כשיהא ספק בגורל:

אגב חביבותא מקרי ועביד. פי׳ מקרי ועביד מי שיעלה לו הגורל בבגדי חול דהא לאו בגדי חול ממש נינהו אלא כדרב שימי בר יהודה שהן ראויין לעבודת יחיד כדאיתא בסמוך וקפידא משום שאר עבודות דאלו שחיטה שכשרה בזר כשרה בבגדי חול ומיהו לא היו מחלקין בפייסות ואף שוחט לבוש כמו שאר המפייסין: