Ritva on Yoma 26 ריטב״א על יומא כ״ו

מתני׳ הפייס השלישי חדשים לקטורת וכו׳. הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. ופליג׳ אדרבי אליעזר בן יעקב כדאיתא בגמרא דאיהו סבירא ליה דאין לזה פייס בפני עצמו אלא הזוכה להעלות מן השולחנות ולמזבח זוכה בהן. ומיהו אף לרבי אליעזר לא היה מעלה בפעם אחת למזבח אלא בשתי פעמים כדפריש׳ לרבנן וכן מוכיח במסכת תמיד. ולרבנן דעבדי פייס רביעי להעלות איברים מן הכבש למזבח פירש רש״י ז״ל בכל השמועה כי כהן אחד היה מעלה הכל. ולדבריו הא דתניא לקמן ששה לטלה אינו אלא להעלותו מן השולחנות לכבש. והקשו בתוספות חדא דששה לטלה דאמר קרא היינו להעלותו למזבח כדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים כו׳ על העצים כו׳ אשר על המזבח ומהתם דרשי׳ בגמרא ששה לטלה ומדאורייתא אין לנו שתי העלאות אלא מדרבנן בעלמא. משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא התם ועוד תנן במסכת תמיד שכשהיה כהן רוצה להקטיר היה עולה בראש המזבח הראשון היה מביא לו ראש ורגל ונוטלו מידו וסומך שתי ידיו עליו וזורקה לאישים וכן השני וכן כולם וההיא ודאי אף לרבנן היא. דהא סתמא תנן לה ולא אמרו עלה בגמרא דתיהוי רבי אליעזר ועוד הא דאמרי׳ לקמן דטעמא דרבנן משום ברוב עם הדרת מלך ואם אין מעלה אלא אחד מה הדרת מלך יש בזה אדרבא יותר הדור שיעלוהו הששה הראשונים:

אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אילימא משום דכתיב כו׳. פרש״י ז״ל מאי טעמא מעתרא אילימא משום דכתיב בה כליל הרי עולה דאית בה כליל ולא מעשרא ופרקי׳ דעולה שכיחא ביחידים וקרבה על כרחין בכולהו כהנים ואין הכל ראויין שיתעשרו ומשום הכי לא מעתרה אפילו למי שראויין. ואינו נכון בטעם כי כמו שמתעשרין בקטורת כל הזוכה בו בין גדול בין קטון למה לא יתעשרו בעולה. ובתוספות פי׳ כדברי ר״ח ז״ל אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אין מפיסין בה ישנים דמשום טעמ׳ דמעתרא בלחוד ליכא למימר דכל שכן דבעו כולהו לחזור ולפייס. ואילימא משום חומר קדושתה שכתוב בה כליל וראוי לעשותה בחדשים דזהירי טפי. הרי עולה דכתיב בה כליל ונהי דלא מעשרא מ״מ כיון דחמירא למיהוי כליל לא תהא אלא בחדשים. ופרקי׳ דעולה שכיחא ואי אפשר לה בחדשים בלחוד וקטורת לא שכיחא ואפשר לה בחדשים לחוד והא דאמרי׳ דעולה כתיב בה כליל פר״ח ז״ל דכתי׳ בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל:

ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי. וא״ת ואמאי לא מייתי לה מתורת משה דכתיב ומחוקק מבין רגליו. והנכון דההוא לנשיאים שבארץ ישראל דאחר חורבן דרשינן לה בסנהדרין כדאמרינן התם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל. ומחוקק מבין רגליו אלו של בית ר׳ שמורין תורה ברבים ואותן נשיאים לא היו מבית דוד אלא מצד האם שאינה קרויה משפחה וכדפר״ת ז״ל גבי הא דאמרינן דהתם שבט והכא מחוקק. ובתוספות פירשו דדוד נמי מלוי אתי שבא ממרים כדאיתא במסכת סוטה:

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אמרי' פי׳ להורות הלכה למעשה כדכתי׳ בלוי יורו משפטיך ליעקב. וביששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

אמר רב נחמן בר יצחק הכא בשבת עסיקי' כו׳ פי׳ ומתנייתא כולהו נמי בהכי מוקמי׳ להו ולא בשינויי דחיקי דלעיל. והרי הוא כאלו אמרו אלא אמר רב נחמן כו׳ והרבה כיוצא בזה בתלמודא דבעי למימר אלא ולא מפרש לה וכן פי׳ בתוספות:

ולמאי דסליק אדעתיה. כו׳ ופרקי׳ מיהא כולהו אתו מצפרא. וא״ת ולמאי דאסקי׳ שאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית ניחא בשאר פייסות. אבל בקטרת מאי איכא למימר דהא לא שנה אדם בה מעולם. ויש מתרצים שהזוכה בקטורת שחרית אמר לזה שעמו שיזכה בו ערבית. אבל במסכת מנחות משמע שלא אמרו חדשים לקטרת אלא לבקרים אבל בו ביום חוזר ושונה בו מי שזכה בו שחרית דתרוייהו כחדא חשיבי. ובהא אתיא שמעתין כפשוטה וכן פי׳ בתוספות במס׳ מנחות. (הגהה לאחד קדוש ז״ל עוד י״ל דמצפרא קא מפייסי לקטורת של בין הערבים וחשיב פייס אחד):

משום שכינה לאו אורח ארעא. פי׳ שנראה כאלו הדבר משא עליו להעלותו עד למזבח ולפיכך מניחו בכבש והולך לו ואינו חוזר לבא ולהעלותו:

דא״כ בצרי להו פייסות. הלכך ר׳ יהודה משלים פייסות בהעלאה מן הכבש למזבח. ור׳ אליעזר משלים אותה בפייס של מחתה דסבירא ליה לתלמודא דליכא תנא דמבציר מד׳ פייסות:

מתני׳ תמיד קרב בתשעה. פי׳ בתשעה כהנים מהעלאת איברים ואילך ולא חשיב הכא המעלה מן הכבש למזבח ופרש״י ז״ל דהאי תנא ר׳ אליעזר היא דסבי׳ ליה שהמעלה לכבש הוא המעלה מן הכבש למזבח ולא נהיר דהא אוקי׳ מתני׳ דלא כר׳ אליעזר ולפירושו רישא רבנן וסיפא ר׳ אליעזר וכל כי האי גוונא הוה מפרש לה בגמרא כדפריך ומתרץ בעלמא בכי האי גוונא וממה שכתב כאן רש״י ז״ל הא כר׳ אליעזר דלית ליה חד להעלות מן הכבש ולמזבח נראה מדבריו שהוא סובר דלרבנן כהן אחד מעלה הכל מן הכבש למזבח וכבר דחינו פירושו והנכון דהאי סיפא דברי הכל היא ואפילו לרבנן ולא נחית השתא תנא למימני אלא כהנים שיש בהעלאה ראשונה ושאר דברים אבל כהנים דהעלאה שנייה כיון דפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן היא לא מני להו:

ושנים בידם שני גזירי עצים. פי׳ חתיכות של עץ ארוכות ככל רחב המערכה וכן פרש״י ז״ל במס׳ תמיד אבל בקרבן שחרית לא היה בו אלא כהן א׳ כדאי׳ בגמרא וזוכה שחרית לתרומת הדשן הוא הזוכה לסידור מערכה ולשני גזירי עצים כדאיתא לעיל וכהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית ואו׳ לכהן שבימינו זכה עמי לערב בגזיר השני למאי דקימא לן שאין חוזרי׳ ומפיסין לערב כדאי׳ בגמ'.

ושנים בידם שני בזיכי לבונה. וא״ת מי היה זוכה בהן פי׳ בתוס׳ שזוכה בהן אותן שאחר האחרון של מוליכי איברים לכבש א״נ אותן שהיו אחרוני׳ אחר הי״ג שזכו בתמיד וזה נר׳ נכון יותר:

ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים. פי׳ בקרבן תמיד של שחר דבתמיד של בין הערבים לא היו עושין ניסוך המים כדאיתא בגמ׳ וסדר ניסוך המים מפורש בפרק החליל.

בחול נמי משכחת לה. פי׳ בחול של חג נמי משכחת שנים עשר כהנים תשעה כדרכו ושנים לשני גזירי עצים ואחד לצלוחית של מים:

שפעם אחת נסך על רגליו. פי׳ שעשה עצמו כאלו הוא עושה שלא במתכוין והכירו שעשה במתכוין שהיה צדוקי שאינו מודה בניסוך המים ולפי׳ רגמוהו כל העם באתרוגיהן פרש״י ז״ל ולמה לי למיתני באתרוגיהן אלא ודאי לאשמועי׳ שאין הניסוך המים אלא בשעת נטילת לולב ואתרוג דהיינו בשחרית וא״ת והלא אנשי ירושלם נוטלין היו לולביהן כל היום כדאיתא התם תירצו בתוספות לא היו כולם מקובצים בעזרה בשעת תמיד של בין הערבים שלא היה זמן תפלה וא״ת ודילמ׳ נקט אתרוגיהן שלא חשו לכבוד מצות האתרוג ורגמוהו בהם. וי״ל דהא פשי׳ דכיון שהכירו בו שהוא צדוקי זהו כבודו של אתרוג לקדש בו השם לענין כזה: (הגהה לאחד קדוש ז״ל וכל זה איננו שוה לכך נראה לי דרב אשי מגופא דתקנתא דהגבה ימינך דייק לה דבשלמא אי בשחרית דוקא סאגי בהכי דחזו בני העזרה את הכהן המנסך משום דהשמש במזרח ונופל אורו במערב אבל בין הערבים השמש במערב ונופל אורו בין עיני בני העזרה ולא חזו בדוק׳ את הכהן המנסך אפי׳ אם יגביה ימינו ויכול הוא לשפוך המים חוץ למקום נסוכם והילכך הוה להו לרבנן לתקוני שמשביעין אותו כדרך שתקנו ביום הכפורים וכי תימא והלא הכהנים העומדים בין אולם ולמזבח חזו ליה בדוק׳ לא היא דהא המנסך אחורי כלפי פניהם שהרי הניסוך לצד מערב הוא):

שנאמר וערכו עצים על האש ואע״ג דהאי קרא בעולת נדבה כתיב וגבי בן בקר הא פריש ר׳ אליעזר לקמן דדרשי׳ ליה אף לתמיד מדכתיב ביה על העצים אשר על האש אשר על המזבח:

קמ״ל דעביד חד ונעביד תרי דעביד חד גזיר חד והדר ליעבדו תרי שני גזירי עצים. ה״ג א״כ לימא קרא ובער ובערו אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו: אלא מדשני בלישניה ש״מ כדאמרן דחד לשני גזירי עצים בכהן חד לתמיד של שחר כדכתיב ביה בבוקר בבוקר וחד לשני גזירי עצים לתמיד של בין הערבים בשני כהנים:

תני ר׳ חייא פעמים שלשה עשר וכו' פי׳ דבחול זוכין בתמיד י״ג כדאיתא במתני׳ ובחג בחול י״ד מפני ניסוך המים. ובשבת דעלמא חמשה עשר מפני שני בזיכין ובשבת שבתוך החג י״ו מפני ניסוך המים ופרכי׳ והא תניא שבעה עשר ג״ה ההיא דלא כר׳ אליעזר ודלא כר׳ יהודה אבל רש״י ז״ל גורס ההיא דלא כר׳ אליעזר אלא כר׳ יהודה ופי׳ ז״ל דההיא מתניתא מוסיף חדא גברא להעלות איברים מן הכבש למזבח ודלא כר׳ אליעזר דסבר שהמעלה לכבש הוא המעלה למזבח אלא כר׳ יהודה דלית ליה דר׳ אליעזר כדאי׳ לעיל. וכתב רבינו ז״ל דלא גרסי׳ ודלא כר״י דנהי דאשכחן ליה דאין פייס למחתה שאין כהן להעלות מן הכבש למזבח מי שמעי׳ ליה עד כאן פי׳ לדבריו דודאי לא אשכחן ליה הכי בשום מתני׳ ומתני׳ ואי בתר שמעתא וסוגיא דתלמודא אזלי׳ אדרבא אמר רבא לעיל דרבי יהודה לית ליה דר״א בן יעקב וא״ת ודילמא להכי אמרי׳ דלא כר׳ יהודה משום דדי׳ גברא דמוסיף ההוא תנא הוא במחתה דקסבר יש פייס למחתה ודלא כר׳ יהודה י״ל דהא ליתא חדא דמה ענין מחתה אצל הזוכין בתמיד שבפייס השני ועוד דאי מני גברא דמחתה לימני נמי דקטרת גופיה והוו להו שמנה עשר אלא ודאי דלא חשיב אלא המעלה מן הכבש למזבח כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל ומיהו אינה מחוורת חדא דבכולהו נוסחי גרסי׳ ודלא כר׳ יהודה. ועוד מה צריך לומר אלא כר׳ יהודה לימ׳ דלא כר׳ אליעזר בלחוד דהא כולי עלמא לית להו דר׳ אליעזר ומתני׳ פליגא עליה ועוד קשה לדבריו דאי מני המעלה מן הכבש למזבח דלא כרבי אליעזר בן יעקב א״כ ששה גברי הוה להו לאוסופי כדברירנא לעיל ובתוספות פי׳ כגרסת הספרים והיא גר״ח ז״ל והתניא שבעה עשר ופרקי׳ דההוא תנא מוסיף חד גברא למחתה ומפייס ליה בפייס השני ואתיא דלא כר׳ אליעזר בן יעקב דלדידיה אע״ג דאיכא פייס במחתה כדאיתא לעיל מ״מ פייס רביעי עביד ליה ואתיא נמי דלא כר׳ יהודה דלדידיה הזוכה בקטורת בפייס שלישי הוא הזוכה במחתה וכי תימא והאי תנא היכי מני מחתה בפייס שני של תמיד י״ל דסבי׳ ליה דמחתה לא מעתרא ואיתא בין בחדשים בין בישנים וכיון דכך ליכא לצרופה לקטורת שהיא בחדשים דוקא וליכא למעבדה פייס באנפי נפשיה כיון דלא חשיבא כקטורת והיא פלגא עבודה: וליכא לאוקומה בפייס של תרומת הדשן דלא חשיבא כותיה הלכך אוקמה בפייס של תמיד דחשיב ואיתיה בין בחדשים בין בישנים:

מתני׳ איל קרב בי״א הבשר בחמשה כדין הכבש. והקרבי׳ והיין והסולת בשנים שנים ושאלו בתוס׳ דבשלמא ביין ובסלת ניחא להוסיף בהם כהנים יותר מן הכבש שהרי היין והסולת של איל מרובין משל כבש אלא בקרבים למה מוסיפי׳ כהן ותירצו כי הקרבים כבדים היו ומוליכי׳ אותן בכלי ושורת הדין היה שאף בכבש יהיו שנים אלא שכבר אמ׳ הפסוק ששה לטלה אבל באיל דליכא מנין כהני׳ בכתוב הוסיפו בם כהן מפני כבדם:

פר קרב בכ״ד כדמפ׳ ואזיל ולא ידענא אמאי לא קתני האיברים בכאן כדרך ששנאם בטלה. ובתוספות נסתפקו בדבר:

בד״א בקרבנות עולות צבור אבל קרבנות יחיד דהיינו עולת יחיד אם רצו להקריב איבריה בפחות מכן או ביותר מכן מקריבין והפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין פרי׳ בגמרא לענין הפשט וניתוח שכשרין בזר: