Ritva on Yoma 62 ריטב״א על יומא ס״ב

הכא כתיב אותו. לומר שאינו משלח אלא אחד והאחרים ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה:

בשלמא רב שימי בר אשי משמיה דרבא קסבר הואיל וגמר כפרה בו. פי׳ הואיל וגמר כפרה בשעיר שבא עמו וראוי הוא זה שיהא נגרר אחריו להלכותיו אלא רב פפי משמיה דרבא מאי קסבר הקש׳ רבי׳ אלחנן ז״ל אדרבה כדידיה דיקא מתני׳ טפי דתנן לקמן בפ׳ שני שעירי מת יביא שנים ויגריל עליהם וכו׳ ועד השני ירעה עד שיסתאב. אלמא חבירו של אותו שעיר שמת הוא המשתלח. והשני הוא רועה. ותירץ דהא מצי׳ למידחי מאי שני שני של זוג ראשון. ירעה עד שיסתאב והאחרון ישתלח:

שלש קופות של שלש סאין כו'. ובמקומו במס׳ שקלים מפרש שתורמין את הראשונה לשם בני ארץ ישראל שמביאין שקלים תחלה והשני לשם בני ישראל שבעמון ומואב הקרובין לארץ ישראל. והג׳ לשם מדי ולשם יון ולשם מדינות הרחוקות. ובודאי שכל הקופות ותרומות לכל ישראל כי כלן שותפין בקרבנות צבור שבכל יום ויום אלא בשעה שתורמין את הלשכה היו אומרי׳ שיהא נקראת כל אחת ואחת לשם בעליה קריאת שם בעלמא מפני שכל הקודם זכה:

דילמא שאני התם דבעידנ׳ דאיתחזייא קמייתא לא איתחזייא בתרי בתרייתא. שעדיין לא נתרמה והראשונ׳ נראית להקרבה משנתרמה מה שאין כן בזו כי השעיר של זוג ראשון לא נראה לשלח עד שנגמרו כל הדמים וכשנגמרו כל הדמים שניה׳ נראו לשלוח:

איזה מהן שירצה יקריב. פי׳ ואפילו בשאבד ונמצא קודם חצות דלא חזי חד מנייהו עד שבא חצות ואז נראו שניהם להקרבה:

ואם היה שני מובחר ממנו יביאהו. פי׳ ולא שייך סברא זו גבי שעיר שאינו אלא לשלוח. אבל בפסח שייך שאכילתו מצוה ויש בו גם כן אימורים למזבח ובעי למיהוי מן המובחר. סליק פירקא ת״ל:

פרק ו׳
שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים. יש מקשים היאך אפשר שיהו שוין במראה ובקומה דהא אמרי׳ בסנהדרין גבי בן סורר ומורה שלא היה ולא עתיד להיות משום דכתי׳ בננו זה שיהו אביו ואמו שוין במראה ובקומה. ויש מתרצים דהתם הוא בבני אדם שיש להם בפרצופם וקומתם הרבה ציורות וענינים חלוקים אבל בבעלי חיים אפשר שיהו שוין במראה ובקומה. וקשיא להו מה שאמרו בירושלמי שאפילו בחטים אין חטה דומה לחברתה ממש לכך פירשו דהכא לאו שוין ממש בדקדוק אלא שיהו דומין זה לזה דרך כלל כל מה שאפשר דבהא סגי לענין בעלי חיים. וכן נראה מפי׳ רש״י שפירש שיהו שוין במראה שניהם לבנים או שחורים וכן עיקר:

ולקיחתן כאחד ואע״פ שאינן שוין כשרין. לקח אחד היום ואחד למחר כשרין ולאו דוקא למחר אלא אפילו מכאן ועד עשרה ימים אלא אורחא דמלתא נקט ואע״ג דקתני שאעפ״י שאינן שוין כשרין בדיעבד איצטריך למיתני דלקיחה כאחד לא מיעכבא בדיעבד דהוה אמינא דבהא כיון דאפשר מעכב:

מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. פירוש כיון דלקיחתן כאחד אינו אלא לכתחלה ולמצוה. הא נמי כדיעבד חשבינן ליה ודיינו שנתקיים כבר מצות לקיחה כאחד ויש שפי׳ דמיירי בשכבר נלקח שעיר הנעשה בחוץ שאם לא כן שני זה יכול להיות לחטאת של שעיר שנעשה בחוץ כדאיתא בגמרא כיון שעדיין אין בו הגרלה. הלכך מפרישין זה להקריבו בחוץ ויקחו שנים לשם ולעזאזל ולא נהיר׳ מדלא פירשוה בגמרא אלא ודאי סתמא קתני ואף עד פי שאין לנו עדיין שעיר לעשות בחוץ. שאין מצות לקיחה כאחת כל כך לערבב עליו את השורה כל כך:

ואם משהגריל מת יקח זוג לשני. יש מקשים אמאי לא פשטינן מהכא דהגרלה מעכבא לעיל בפלוגתא דרבי ינאי ורבי יוחנן בפרק טרף בקילפי דאם איתא דהגרלה אינה אלא למצוה הוה לן למימר יקח זוג לשני כדאמרינן גבי לקיחתן כאחד משום דלקיחה כאחד לא מעכבא. ומתרצי׳ דלעולם אימא לך הגרלה לא מעכבא והכא משום מצוה יביא שנים ויגריל כיון דאפשר. ולא דמי ללקיחה דהתם אינה מצוה כ״כ כיון שאינה ביום הכפורים עצמו דאע״גב דאם לא לקח מבעוד יום יקח ביום הכפורים כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים. מ״מ עיקר מצות לקיחה בחול הוא ולהכי סגי לן בה בכל דהו מה שאין כן בהגרלה שהיא ממעשה יום הכפורים והיא עבודה גמורה או עבודה קצת:

גמרא מיעוט שעירי שנים. פי׳ וכיון דכן לא היה צריך לומר שנים ומהא שמעינן דכל היכא דאמרינן מיעוט לשון רבים שנים לאו ספיקא הוא כלל אלא כאלו נכתב שנים בפי':

תהיה למה לי לשאר הויות דמצורע הקשה ה״ר אלחנן ז״ל כיון דכתי׳ תהיה לעכב למה הוצרכו בפרק טרף בקילפי למכתב זאת למעט מצורע עשיר שהביא קרבן עני. ותירץ ר״י ז״ל דכיון דכתב רחמנא תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר הוה מרבי׳ נמי לגמרי אפילו עשיר שהביא קרבן עני דלגמרי רבי רחמנא שתהא תורת המצורע שוה לכולם ולהכי איצטריך זאת:

אי הכי גבי תמידין נמי. פי׳ בשלמא לדידי הוה ס״ד דהא דכת׳ רחמנ׳ שני אינו אלא למנינא דאע״גב דלא צריך דמיעוט רבים שנים טרח וכתב לה קרא לברר המנין יפה. אלא לדידך דדרשת להו גבי תמידין נמי הוה לן למימר הכי. ואלו אנן לא רבינן להו בשום דוכתא הקשה ה״ר אלחנן ז״ל גבי תמידין היאך אפשר לומר כן דהא בשל שחרית כתי׳ אחד שיהיה המיוחד ומובחר שבלשכת הטלאים וא״כ אין כאן שנים שוין. וי״ל דאפילו הכי אפשר היה ליקח מן העדר שני טלאים המובחרים שבעדר שאפשר למצוא וכי איכא שנים מובחרי׳ כל אחד מהם חשוב מובחר ולא עוד אלא שלוקחים שנים מובחרים שוין ויתנו אחד מהם בלשכת הטלאים לבררו משם לבקר ואחרי כן יתנו השני ליטלו בין הערבים:

ג״ה למצוה הכי נמי דבעי׳ ההוא מיבעי ליה לכדתניא כו׳ והלשון הזה עמוס לפי פשוטו כיון שהודה לדברי המקשה דאין הכי נמי דבעי׳ הכי למצוה כדאמר המקשה מאי הדר למי׳ דמיבעי ליה לדרשא אחריתי ורש״י ז״ל מפרש אותו בתמי׳ והוא הנכון. ויש שגורסין אותו בניחותא ומפרשי למצוה דרבנן הכי נמי דבעי׳ אע״גב דלא תנינן לה בשום דוכתא אבל מדאורייתא מיבעי ליה לדרשא אחריתי והיינו דאמרינן בתר הכי של מוספין ודאי שניהן שוין ואפי׳ מדאורייתא ואינו נכון. אלא ה״פ למצוה הכי נמי דבעי׳ ואפילו מדאורייתא דגמרינן מאידך דלעיל ומשום דגמרינן מהתם לא תנינן לה אלא התם דאלו קרא דהכא מיבעי ליה לכדתניא:

כנגד היום. פי׳ כנגד זריחת השמש כדפרש״י ז״ל:

על קרן צפוני לאו דוקא אלא כנגד קרן צפוני לבית המטבחים במקום הטבעות:

מוספין ודאי שוין מדלא כתיב אחד אחד. כך הגרסא בכל הספרים ופרשה רש״י ז״ל בשם הראשונים ז״ל גבי מוספי שבת דכתב רחמנא שנים ודאי בעי׳ שניהם שוין ואפילו לעכובא מדלא כתיב בה רבוייא דאחד אחד. ויש גורסין מדלא כתיב כבש כבש והכל אחד. ורש״י ז״ל הקשה דכיון דלא כתיב אלא שנים מהיכא תיתי לן עכובא לכך פי׳ דה״ק דמוספין ודאי שנים דכת׳ ביה רחמנא היינו דבעינן למצוה שיהו שוין ולא גרסינן מדלא כתי׳ אחד אחד ושטפא דתלמידי תרביצ׳ היא ויש לקיים.

ת״ר שני שעירי יום הכפורים שנשחטו בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם. פי׳ חייב משום שחוטי חוץ מטעמא דמפרש ואזיל דקרי׳ ביה ראוי לבא אל פתח אהל מועד הואיל וראוי כל אחד מהם לשעיר הנעשה בחוץ. והקשו בתוספות דהא בפ״ב דזבחים תנן פרת חטאת ושעיר המשתלח ששחטן בחוץ פטור לפי שאינן ראויין לבא אל פתח אהל מועד. ורמי׳ עלה בגמרא מהא דתניא לקמן אי קרבן שומע אני כו׳ עד ולא אוציא שעיר המשתלח שראוי לבא אל פתח אהל מועד כו׳ אלמ׳ שעיר המשתלח ראוי לבא אל פתח אהל מועד הוא. ופרקי׳ כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה כלומר קודם הגרלה ראוי לבא דהא צריך להביאו לפני ה׳ להגרלה אבל לאחר הגרלה אינו ראוי לבא. מ״מ שמעינן מהתם דאפילו קודם הגרלה פטור עליו משום שחוטי חוץ. ותירצו בתוספות דאין הכי נמי דלפום ההוא פירוקא תיקשי מתנייתא דהכא וסוגיין דעלה. מיהו הא פרכינן על ההוא פירוקא ואמרינן אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר ר׳ מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי כלומ׳ אידי ואידי אחר הגרלה ומתנייתא קודם וידוי ומתניתי׳ לאחר וידוי אבל קודם הגרלה דכולי עלמ׳ חייב כיון דראוי לשעיר הנעשה בחוץ. וסוגיין דהכא אההיא מסקנא סמיך ובדק הוא דהוה לן למפרך התם על פירוקא קמא ממתניתא דהכא אלא דכיון דקשיא דהתם סגיא לן לא חיישינן למפרך מהאי ודכוותה בתלמודא. ואפשר דכי איתמר ההוא פירוקא התם בבי מדרשא לא שמיעא להו מתניתא דהכא:

ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה. פי׳ רש״י ז״ל דחשבי׳ ליה כמחוסר מעשה ואע״ג דהגרלה אינה בגופו של שעיר. דהא קיימא לן דעלי׳ גורל מתוך קילפי מעכבתן הנחה אינה מעכבת הכא נמי מחוסר עבודת היום פי׳ דעדיין זה ראוי לבא אל פתח אוהל מועד עד לאחר תשלום עבודת היום שאז ראוי להקריב שעיר הנעשה בחוץ. ופרקינן קסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום. פי׳ דמשום חסרון זמן שראוי לבא בו ביום לא חשיב מחוסר מעשה ולא דמי להגרלה דלא חסרון הגרלה היא אלא חסרון מצוה של שעיר עצמו אבל חסרון עבודת היום אינה מחסרון מצוה של שעיר הנעשה בחוץ. וכן פרש״י ז״ל:

אמר רבינא השתא דאמר רב חסדא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי. פי׳ ואע״ג דאינו מחוסר שום דבר בגופו: הא דאמר רב יהודה כו'. שחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור: