Kaf HaChaim on Orach Chaim 55:3 כף החיים על אורח חיים נ״ה:ג׳

ג) שם אומרים קדיש. כתב הרמב"ם בחיבור כל עשרה שעוסקים בתורה שבע"פ אפילו במדרשות ובהגדות אומרים קדיש דרבנן. והמ"א לעיל סוף סי' נ"ד הביא משם הרב באר שבע שכתב דהרמב"ם סותר את עצמו שכתב בפי' המשנה סוף אבות רבי חנינא ב"ע נהגו העם לאומרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על ההגדה דאמר מר איהא שמיה רבא דאגדתא וכו' עכ"ד. ואפשר לומר דודאי מן הדין יש לומר קדיש על כל התורה שבע"פ וכן מוכח קצת ממאי דאמרינן איהא שמיה רבא דאגדתא דמדאצטריך לפרושי איהא שמיה דאגדתא משמע דאומרים קדיש על שאר תורה שבע"פ אלא דקדיש דאגדא גדלה מענתו דקאים עלמא. ונראה הטעם דאגדא דכיון דאגדא מושכת לבו של אדם ישמח ישראל וכי עניין גברי יהא שמיה מתוך שמחת מצוה ניחה למארייהו וקאים עלמא, ומהך טעמא נהגו לומר בשלהי שמעתתא רחב"ע בעבור ישמח העם שהיא אגדה וזכות ישראל ואומרים קדיש דליהוי בסוג יהא שמיה דאגדתא וזהו מנהג ולא מן הדין והיינו דקאמר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נהגו וכו'. ברכ"י אות א'. ובספרו קש"ג סי' ח' אות ב'. וע"כ יש ליזהר כשאומר רחב"ע אחר תורה שבע"פ כדי לומר קדיש לומר אותו בשמחת הלב ובהתלהבות כדי שישמח ישראל ובפרט שצריך ליזהר כשיזכיר את השם שיש בפסוק ה' חפץ למען צדקו וכו' לאימרו בכוונה כנז' בדברינו בכ"מ שצריך זהירות הרבה להוציא ה' בשפתיו בכוונה מפני שכיון שהאדם רגיל בכל עת לקרות ה' בפסוקים חיישינן שמא ישכח כשיזכיר את השם ויבא להזכירו בלא כוונה. ע"כ צריך זהירות הרבה בכל עידן ובכל זמן שלא ישכח ולא יעבור עליו שום שם מלהזכירו בלא כוונה. ועיין מש"ל סי' ה' אות ה' ע"ז מעשה נורא. ועיין בסה"ק חפץ בחיים דרוש ו' במע' הצדיקים מה שכתבתי בענין השומע קדיש מחכם הדורש בחכמת הקבלה שנמחלין לו עונותיו יעו"ש: