Meiri on Avodah Zarah 33 מאירי על עבודה זרה ל״ג

ואף בגוים אם ראינו אותם חוזרין בסיעה ומתחברים זה עם זה אף בחזרה אסור שאומרים דעתם לחזור ובירוד של מלכות או של מדינה הואיל ואין שם יום איד ואין עיקר הירוד לע"ז הולכין בה אף לכתחלה כמו שבארנו בפרק ראשון:

מה שביארנו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין בסוגיא זו נראה הפך הדברים שהרי לא התירו אלא מטעם גלימא זבין חמרא זבין מה שאין כן בישראל דאי הכי לדידן הוה מזבן אלא שהיתה בידו ע"ז של גוי והלך למכרה שם ואלמא שאלו נתברר בגוי שע"ז מכר אסור וכן יראה בפרק ראשון שאמרו לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי דאלמא הא כל שנודע כן אסורין ומ"מ בפרק אחרון פשטוה להתר כמו שכתבנו כאן ומתוך כך יש אומרים דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ולא התירו בכאן אף לכתחלה אלא מצד שאין חוששין לומר שע"ז מכר אלא חמור או גלימא וכיוצא בהם ועיקר הדברים שסוגיא זו לא נשנית כאן אלא לרווחא דמילתא כלומר להעמידה אף לדעת האוסר דמי ע"ז ביד גוי הא לענין פסק דמי ע"ז ביד גוי מותרין ואחרוני הרבנים פירשו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין אבל דמי תקרובת אף בידו אסורין ויש אומרים שלענין הצלת חוב וכיוצא בו התירו התירו דמי ע"ז ביד גוי אבל לא לדבר אחר ויש אומרים שכל שאנו רואין שהגוי משתמש בדמים לצרכו דמי ע"ז בידו מותרין הא כל שהוא רוצה ליקח מהם דבר הראוי לתקרובת הואיל ורוצה להעמידם בטומאתם אסור ובדומה לזה יש מי שאומר שכל שהוא מוכרה לבית ע"ז או למקום שיכבדוה אסורין ועיקר הדברים שמותרין לגמרי:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בדברים שלהם האסורין לנו אלא שיש להם תקון [והוא שאמר] נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורין ואיסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה החרצנים והזגים של גוים אסורין ואסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' לחים אסורין יבשים מותרין אמר הר"ם דין נאדות הגוים כמו שאומר לך והוא שאם הם חדשים ולא נשתמש בהם הגוי מותר לנו לתת לתוכן יין מיד ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהם הגוי ימלא אותם במים שלשה ימים מעת לעת ויחליף מהם המים בכל כ"ד שעות ואחר כך יתן בהם יין ואם נתן בהם ציר או מוריס וכיוצא בהם בתחלה ואע"פ שלא נתן בהם מים שלשה ימים מעת לעת מותר לתת בו יין אחר כן ומותר לתת בהם שכר לכתחלה וכמו כן אם העביר אותם באש מותר לו שיתן בהם יין ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו ונשתהה אצלו שנה תמימה מותר ליתן בהם יין וכבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים וזגין הקליפה שעל הענב ולחים נקראים כל שנתו ויבשים אחר השנה ומה שאמרו חכמים מותרין ר"ל מותרין באכילה:

אמר המאירי נאדות הגוים פירוש של עור וקנקניהם והם של חרס ויין ישראל כנוס בהם ר"ל שהכניס בהם ישראל את יינו בלא שום הכשר כל אותו היין אסור אף בהנאה כדין יין שנתערב בו גוף יין נסך ולא דברו במשנה זו באיסור נאדות וקנקנים כלל כמו שחשבו רבים שאם כן מה לו לומר ויין ישראל כנוס בתוכן וכן שלמעלה כששאל בחרס הדרייני מהו לסמוך בו כרעי המטה והיו סבורים להביאה ממה שאמרו נאדות של גוים לא יעשה מהם שטיחים לחמור ודחאוה דההיא משום גזרה שמא יבקע נאדו היה לו להביאה ממשנה זו שנחלקו בה בפירוש אלא אין ספק שלא דברו אלא לענין היין הכנוס בהם ומה שאמר אסורין ואיסורן אסור הנאה לשון רבים על חלוק הנאדות והקנקנים נאמר כן כלומר היינות הכנוסין בהם ואין ספק שנאדות וקנקנים אלו מכניסן לקיום הם שהרי שבו בה נאדות דומיא דקנקנים והרי בפרק אחרון נאמר בהדיא על הקנקנים בהדי גת ומחץ ומשפך זה מכניסו לקיום ר"ל קנקנים וזה אין מכניסו לקיום ר"ל גת ומחץ ומשפך אלמא מתניתין במכניסו לקיום היא שאלו אין מכניסין לקיום לא היה נאסר בהנאה אף לר' מאיר שהרי אף הכשרן בהדחה בנאדות אפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי אם אינם מזופפין ואם מזופפין בקליפה והדחה ובקנקנים של חרס אם לא נשתמש בהם גוי תחלה אף הם דיים בהדחה כמו שיתבאר אלא שמכניסן לקיום הם ומתוך כך אוסר ר' מאיר לגמרי אף בהנאה וחכמים אומרים אין איסורן אסור הנאה שכל שלא נתערב גופו של יין לשם אין בו איסור הנאה אלא אסור שתיה ואפילו היה שם פליטה כשיעור פחות מששים כגון שהכניס בהם מעט יין וגלגלו בכל הנאד או בכל הקנקן או אפילו הכניס שם הרבה ולדעת המחמיר לשער בכל הכלי ביין נסך כבשאר האיסורין וכן אפילו יהיו הקנקנים והנאדות מובלעים ביין נסך ודאי והלכה כחכמים הא בשתיה מיהא נאסר אע"פ שאין שם אלא פליטה מועטת שיין ביין במשהו ואע"פ שאינו מתערב בעין אלא על ידי פליטה שאלו נתערב בעין אסור הוא בהנאה ובמשהו ואפילו בסתם יינם אלא שבסתם יינם ימכר כלו חוץ מדמי יין שבו ואחרוני הרבנים כתבו כשנתערב גופו של יין בעין שאין אוסר בהנאה אלא ביין נסך ודאי וכן כתבו שלא נאמר יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי דומיא דמים במים שפירושו כשנתערבו בודאי אבל סתם יינם בששים כשאר אסורין ובפרק אחרון נפרש מה שנראה לנו בסתירת דבריהם ואע"פ שהיין בנאד או בקנקן צונן בצונן הוא ובשאר איסורין כל צונן בצונן יבש ביבש די לו בהדחה או קנוח או גרידה לפי מה שהוא ענין ולח ביבש מדיח את היבש והכל מותר וכן שכל כלי צונן מותר לאכול בו צונן בהדחה בעלמא או בקנוח ואם נשתמש בו בלא הדחה מדיח את היבש או גורר לפי מה שהוא והלח מותר ביין נסך החמירו לאסור אף בדיעבד בכל שמכניסן לקיום מפני חומר שבו שאיסורו במשהו ואף הצונן פולט משהו וכל שכן שיין הנבלע בכלי נותן טעם שהרי אתה רואה כלי המותמד ביין אם נותנין בו מים שיש בהם טעם יין ואין זה באפשר אלא מצד פליטה ואע"פ שזה טעם לפגם הוא ומותרין שכל טעם פוגם מותר אף באיסורי משהו כמו שיתבאר בפרק אחרון לדעתנו כל שבמינו מיהא טעם לשבח הוא שהרי כלי המותמד ביין משביח את היין יותר מן הכלים החדשים:

החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה דברי ר' מאיר ואפילו יבשים מפני שסובר שמאחר שהם מברייתו של יין הרי הם כיין בעין וחכמים אומרים הלחים ופי' בגמ' כל שנים עשר חדש אסורין ופי' בגמ' אף בהנאה כגון להסיקן או לזרוע בהם שמאחר שיש בהם טעם יין הרי הם איסור בעין אבל היבשים ופי' בגמ' אחר שנים עשר חדש מותרין ופי' בגמ' אף באכילה מפני שאינם אלא עץ בעלמא ואפילו היה בהם לחלוחית יין שכבר נשתנה ונעשה כעפר וכן הוא בטל לגבי העץ שהרי הוא מין בשאינו מינו והלכה כחכמים וחרצנים וזגים נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בפירושם במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ד ב' שלדעת ר' יהודה הקליפה החיצונה נקראת חרצן והגרעין הפנימי נקרא זג ולדעת ר' יוסי הפך הדברים והעלוה שם כר' יוסי וכמו שאמרו כמאן מתרגמינן האידנא מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי כלומר שהקליפה החיצונה היא הנעצרת וכן שהקליפה עם הגרעין שבתוכו היא כדמות פעמון עם הענבל שבתוכו ופעמון תרגומו זגה וכן שהוא זוג בלשון תלמוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הכלים שאדם רגיל לתת לתוכם יין או שאדם משמש בהם לענין יין נסך הרבה מינים הם מהם של עץ ומהם של עור ומהם של חרס ושלשה אלו הם הנזכרים יותר בתלמוד ומ"מ יש מהם של מתכת או של זכוכית ויש מהם של נתר והוא שהם מקרקע מחפורת של צריף ושל חרס השועים באבר מעורב בצריף וכן יש בכלי הגת דברים של פשתן ושל שיפה וגמי ושל שער וכיוצא באלו ואין דין הכשרן שוה בכלם ומעתה צריך לבאר פרטי הדברים עד שמתוכם יצא לך בירור הדין על מתכנתו כל אחד ואחד וכיצד הם דינים אלו:

תחלת הדברים צריך אתה לידע שיש כלים שאדם מכניס בהם יין לקיום כגון חביות גדולות וכיוצא באלו וצריכים הכשר גדול והוא מלוי וערוי והדומים לו ויש מהם שאין אדם מכניס בהם לקיום ודי להם בהכשר מועט והוא שכשוך לדעת קצת או הדחה בעלמא לדעת קצת אלא שמחלקת גדולה בין המפרשים איזה כלי נקרא שאין מכניסו לקיום מהם שאמרו שכל כלי שאינו מחזיק שעור שלש סעודות אינו נקרא מכניסו לקיום וכל שמחזיק שלש סעודות נקרא מכניסו לקיום ולמדוה מדין מלוי וערוי הואיל וצריך שלשה ימים להפגת הטעם כמו שיתבאר הדבר מוכיח שאין בו הכנסה לקיום אא"כ עומד שם מן היין שלש סעודות שהם שלשה ימים לקצת בני אדם ומהם שהקלו לומר שכל שאין בו ברזא אלא שאדם צריך לערות ממנו דרך הטיה אינו נקרא מכניסו לקיום ואפילו מחזיק כמה שמתוך שערויו דרך הטיה אי אפשר לעמוד בו היין שלא יחמיץ ולפיכך אין נותנין בו יין לקיום וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה בתשובת שאלה ואף הם כתבו דרך אחרת לומר שכל כלי שהוא סתום מכל צדדיו ר"ל שאדם סותמו כשמניח בו את יינו נקרא מכניסו לקיום ואפי' קטן וכל כלי פתוח ר"ל שאדם מניחו פתוח והאויב שולט בו אינו מכניסו לקיום אפילו גדול הרבה ויש מי שאומר שכל שאדם רגיל להצניע בו יין ואפילו הצנעה מועטת שהוא מכניסו לקיום שאין עיקר הטעם אלא מפני הבליעה וכל שהיין עומד לשם מסעודה לסעודה אין בו ספק שהוא בולע וכל שאין עיקר תשמישו כשאדם נותן בו את היין להצניעו כלל אלא לשתותו לסעודתו אינו מכניסו לקיום וזו ודאי אינו שהרי חצבי שחימי שהם כדים ופתוותא דבי מכסי ודאי עשויים הם להצנעה יותר משתיית הסעודה ודנים בהם שאינם מכניסן לקיום ולשטתם מיהא הבקבוקים שהולכי דרכים מביאים עמם אפילו לא היו מחזיקים אלא שיעור סעודה אחת מ"מ הדבר עשוי להצנעה ודינם כדין מכניסו לקיום ולחכמי קטלוניא ראיתי שהיו קורין אותם שאין מכניסן לקיום אלא שמצריכין בהם הכשר גדול כדין מכניסן לקיום והוא שלדעתם כל שאדם משתמש בו תדיר עד שלאחר שנתערה ממלאין אותו פעם אחרת לצרך מחר וכן תמיד דינו כמכניסו לקיום ומוכיחין אותה משמועת אבטא דטייעי ומ"מ מנהג בידינו לדונן כדין שאין מכניסן לקיום ואבטא דטייעי אנו מפרשים אותה בדרך אחרת ולדעתנו כל שדרך להצניע בו יין לזמן ושלא לשתותו אלא אחר איזה זמן שיהיה הרי זה מכניסו לקיום וכל שאין אדם מכניסו אלא לצורך שלחנו ולהריק ממנו לכוס כגון אשישות וקיתוניות וכדים קטנים אין זה קיום:

וכלי הגת אין בהם הכנסה לקיום אלא שאדם משתמש בהם לשעתם בשפע גדול והיין חם וחריף ומתוך כך אנו מחמירים יותר משאר כלים שאין בהם הכנסה לקיום ומקילין בהם מאותם שאדם מכניס בהם לקיום ונמצא ענינם בהכשר בינוני והוא נגוב ר"ל מים ואפר ומים ואפר ומים כמו שיתבאר בפרק אחרון ע"ה א' ונמצאו הכלים חלוקים על שלשה מינים מכניסו לקיום ושאין מכניסו לקיום וכלי הגת וכן הכשר שלהם הכשר גדול והכשר קטן והכשר בינוני וכל שהוא בהכשר קטן אם היה נגוב אינו צריך כלום ויש חולקים בה לכתחלה ויש חולקים אף בדיעבד כמו שיתבאר וחומרא יתרה היא:

כלים אלו יש מהם שהם של גוים ועיקר תשמישם היה ביד גוים ויש מהם שהם של ישראל ועיקר תשמישם היה בידי ישראל אלא שנשתמש בהם הגוי ומה הפרש בדבר זה אם היה מכניסו לקיום אין בו חלוק אלא אפילו נשתמש בו ישראל תחלה ונתישנו בידו כל שנשתמש בו הגוי פעם אחת הואיל ונכנס יינו לשם כלל הרי הוא כשאר כלים כיוצא בו שהם של גוי לענין הכשר אבל כשאין מכניסו לקיום יש בהם חלוק בקצת כלים כמו שיתבאר וקצת כלים אין בהם חלוק גם כן:

הנאדות הנזכרים בבריתא הנזכרת זו ענינם שמכניסם לקיום כדרך שבארנו באותם שהוזכרו במשנה ומה שאמרו בסוגיא סבור מנה הני מילי נאדות אבל קנקנים לא אין פירושו הני מילי נאדות שאין מכניסן לקיום וכו' כמו שדמו רבים אלא הני מילי נאדות שהם של עור ואין בליעתם מרובה כשל חרס ומעתה מה שפי' גדולי הרבנים במה שאמרו נאדות הגוים חדשים גרודים מותרים שלא חדשים דוקא אלא כל שלא נשתמש בהם הגוי שלשה פעמים אינו כן אלא חדשים דוקא שהרי כל שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בו ועוד שאם בשאין מכניסו לקיום נאמרה היאך אמרו ישנים אסורים והרי כל שאין מכניסו לקיום אפילו של גוי אין צריכין אלא הדחה אא"כ של חרס והרי נאדות של עור הם אלא ודאי במכניס לקיום נאמרה ואחרוני הרבנים מחדשים בסוגיא זו נסחא אחרת עד שאין מחלקים בין כלי הגת לשאר כלים ומפרשים בגרודים שכבר נזפתו ונקלף זפתם ואין הדברים נראין:

עמד הכלי ביד הגוים בלא שומר ובלא חותם אפילו שעה אחת נעשה הכלי כאלו נכנס בו יין של גוי וצריך הכשר הכל לפי מה שהוא אם מכניסו לקיום כדינו ואם שאין מכניסו לקיום כדינו ואם כלי הגת כדינם ומתוך כך המשלחם ביד גוי צריך לחתום כאלו יש בו יין ודיו בחותם אחד לענין זה ומטעם זה הזהירו הגאונים שלא להוליך הבקבוק לבית האומן לתקנו שם ויש מתירין שכל שבאומן במלאכתו הוא עוסק והיא היא המחלוקת בעצמה בהנחת הסכינים לבית הנפח ודבר זה יתבאר בפרק אחרון:

כלי הגת שהזכרנו אין מקום באור הכשר שלהם בפרק זה ובפרק אחרון יתבארו הדברים בריוח בע"ה:

ונבאר בכאן דין הכשר שאר הכלים בע"ה:

הכלים שאין אדם מכניס בהם יין לקיום ושאינם צריכים להכשר גדול אם הם של ישראל ונשתמש בהם הגוי ענינם חלוק לשלשה דרכים הראשון דין כלי חרס בין זפותים בין שאינם זפותים והשני דין שאר כלים שאינם מזופתים והשלישי דין שאר כלים המזופתים כיצד כלי חרס בין שאין זפותין בין שהם זפותין אם היו של גוי וישראל רוצה להשתמש בהם ליין אע"פ שאין מכניסו לקיום אינו רשאי אא"כ הכשירן הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו מפני שאחר שתחלת תשמישן היה ביד גוי טבעם לבלוע הרבה וכן אם היו של ישראל אלא שהיה תחלת תשמישם ביד גוי היו של ישראל או של גוי אלא שנשתמש בהם ישראל תחלת תשמישם הרי הם כשאר כלים שאין מכניסין בהם לקיום ודי להם בהכשר קטן והוא שכשוך יפה בצונן ומותרין ואפילו היו מזופתים ושכשוך זה י"מ אותו בשפשוף ויש שמפרשים אותו בהדחה בעלמא וכן נראה:

מהו תחלת תשמישם לענין כלים אלו כל שנשתמש בהם הגוי פעם ראשונה או שניה ביינו הרי זה תחלת תשמישו ביד גוי שאף בשניה הוא בולע הרבה וזה היא שאמרו כסי פעם ראשונה ושניה אסור ופירושו אי שתי בהו גוי פעם ראשונה ושניה ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא בכוסות שאדם מריקם לשעתו אבל כלי אחר שאין אדם מכניס בו לקיום הואיל והיין משתהה בו קצת דיו שישתמש בו ישראל פעם ראשונה ומ"מ אם נשתמש בו ישראל פעם ראשונה ושניה הן ביין הן במים ונשתמש בהם הגוי אח"כ הרי זה תחלת תשמישן ביד ישראל ודיו בשכשוך והוא הדין אם נשתמש בו הגוי בתחלת תשמישו שתי פעמים במים ואם היה חרס הקשה או האפוי ביותר שאינו בולע כל כך הרי הם כשאר כלים ודיין בשכשוך אע"פ שיש בזו חולקים כך יראה מסוגיית חצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי שאנו גורסין בה כיון דלא בלעי טובא ואין גורסין כיון דאין מכניסין לקיום שהרי לדעתנו כלי חרס סתם אע"פ שאין מכניסן לקיום צריכים הכשר גדול וגדולי המחברים מתירים בכל כלי חרס שאין מכניסו לקיום בשכשוך לבד ואפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי וגורסין בחצבי ופתואתא כיון דאין מכניסן לקיום ומפרשים בשמועת כסי בכוס של ישראל ששתה בו הגוי שצריך הדחה לדעתם שלשה פעמים כמו שיתבאר:

היו כלים אלו שועין באבר והוא הנקרא בלשון תלמוד קוניא אם היו שחורים או לבנים ואין בהם בקעים דינם כשאר כלים ואפילו היו תחלת תשמישם ביד גוי דיים בשכשוך כמו שיתבאר שהקוניא הוא מין של מתכת ומצילן מלבלוע היו ירוקים הרי הם כשאר כלי חרס שאותו חרס מעורב בעפר של צריף וצריכים הכשר גדול וכן הדין אף בשחורים ולבנים אם יש בקעים מגולים שאינם מצופין באבר וגדולי המחברים מתירין בזו בהדחה לבד ולא נאמר דין זה אצלם בסוגיא אלא במכניסם לקיום מפני שסוברים שכלי מתכות אף במכניס לקיום דיים בהדחה ואף גדולי המפרשים כתבו בהדחה אלא שיש מחמירים מיהא בנגוב:

היו כלי חרס אלו חדשים אין צריך לומר שאין צריכים כלום ואם היו זפותים וזפתם גוי אם דרכם ליתן יין בשעת הזפות כדי להפיג טעם הזפת הרי תחלת תשמישן ביד גוי שהרי הבליעם ביין שלו וצריכים הכשר גדול וכל שכן אם היו ישנים ומזופתים ואם אין דרכם ליתן יין בשעת הזפות והדבר נכר שלא נתן שם יין אח"כ וסימן לדבר מפי המפרשים כל שזפתו מצהיב אינו צריך כלום ואע"פ שסימן זה לא הוזכר בגמרא כך הוא מקובל בשטתנו מפי רוב גאונים ואע"פ שבגמרא לא חלקו בין דרכן ליתן בתוכן יין בשעת הזפות לאין דרכם הוא מצד שבאותם הזמנים היה דרכם ידוע בכך אבל בזמנים הללו כתבו הגאונים שרובם אין דרכם בכך:

זפתו גוי ביינו של ישראל אם היה ישראל עומד על גביו שראה שלא נגע בו מותר שאין היין נאסר בלא מגע הואיל והולך לאבוד שכל כחו ההולך לאבוד כשר כמו שיתבאר אע"פ שהוא מתקן בדבר אחר כגון למרירות הזפת הואיל ואינו מתקן לענין אכילה ושתיה וגדולי הרבנים נראה מדבריהם שמתירין אף ביינו של גוי מפני שמרירות הזפת מבטל טעמו והרי הוא כמי שאינו אלא שגדולי המפרשים חלוקים עליהם:

הכשר גדול שהזכרנו בזפתם גוי או בישנים וזפותים אין צריך לקלוף את הזפת וכן אף במכניסן לקיום שאין אחר מלוי וערוי כלום ויש אומרים שאף במלוי ועירוי צריך קליפה ואין הדברים נראין:

ישנים מזופתים של ישראל שנשתמש בהם הגוי שדינם בשכשוך אף הם אין צריכין קליפה אלא שכשוך או הדחה לבד הואיל ותחלת תשמישן ביד ישראל למדת שכלי חרש אין בהם חלוק בין זפותים לשאין זפותים:

שאר כלים שאין מכנסין לקיום הן של עור הן של עץ ואין צריך לומר בשל זכוכית ושל מתכת אם אינם מזופתים אפילו היה תחלת תשמישם ביד גוי דיין בשכשוך ואחרוני הרבנים מצריכים נגוב בשל עץ בכל שיש בו בית קבול ושתחלת תשמישן ביד גוי מצד דברים שנאמרו בפרק אחרון בשמועת כלי הגת ואין מחלקין בין כלי הגת לשאר כלים ולא יראה כן:

היו מזופתים ונשתמש בהם הגוי תחלה אחר זפותם קולף את הזפת ומשכשך ואם רוצה להכשיר במלוי ועירוי אין צריך קליפה היו חדשים ואין שם זפת אין צריך כלום היו חדשים וזפתן גוי אלא שלא נשתמש בהם אחר הזפות אם דרכן ליתן לתוכן יין קולף ומשכשך או ממלא ומערה בלא קליפה ואם אין דרכם לתת יין בזפותה כל שהדבר ידוע שלא ניתן בהם יין אח"כ וסימן לדבר כל שזפתן מצהיב אין צריך כלום וזמנים הללו הסכימו חכמי הדורות שאין דרכם ליתן בהם יין בשעת הזפות ואם זפתן ביינו של ישראל על הדרך שבארנו למעלה מותר היו של ישראל ומזופתים ונשתמש בהם הגוי אין צריך קליפה אלא שכשוך או הדחה ואחרוני הרבנים מצריכים קליפה ולא עוד אלא שיש מצריכים הכשר גדול ככל כלי חרס מזופת אף בשאין מכניסו לקיום ואף בשתחלת תשמישו ביד ישראל ואין הדברים נראין:

כלים שמכניסן לקיום הן של עור הן של עץ הן של חרס הן זפותים הן שאין זפותים הן שתחלת תשמישם ביד גוי הן שתחלת תשמישם ביד ישראל כל שניתן לתוכן יין של גוים צריכים הכשר גדול כמלוי ועירוי וחבריו ואם היו זפותים אין צריכין קליפה שאין הכשר גדול צריך כלום וגדולי המפרשים מצריכים קליפה למלוי ועירוי בכלים המזופתים ואין דבריהם נראין ומ"מ כל שהוכשרו בנגוב והוא מזופת צריך קליפה:

היו של זכוכית או כלי מתכות אפילו מכניסן לקיום גדולי המחברים וגדולי המפרשים מסכימים שדיים בשכשוך שאין בטבעם של אלו לבלוע מן הצונן ויש מצריכים בהם נגוב ויש משוים אותם לשאר כלים וגדולי הדורות שלפנינו הכריעוה בזכוכית כדעת ראשון והביאוה ממה שאמרו באבות דר' נתן בפרק אחרון שלשה דברים בכלי זכוכית ואחת מהם שאינו בולע ולא פולט:

וכלי חרס השועים באבר אם היו שחורים או לבנים ואין בהם בקעים הרי הם ככלי מתכות אלא שגדולי המפרשים מצריכים בהם נגוב אע"פ שמתירים בשאר כלי מתכות בהדחה ואם הם ירוקים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס כמו שביארנו:

כלי מחפורת של צריף בולעים הם הרבה ואפילו היה תחלת תשמישם ביד ישראל צריך להכשירם במלוי ועירוי ואפילו אין מכניסן לקיום ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי אין להם טהרה עולמית ויש אומרים שאף אם תחלת תשמישם ביד ישראל כל שהשתמש בהם הגוי אין להם טהרה עולמית:

היו של חרס ושועים בצריף והם ירוקים אם תחלת תשמישן ביד ישראל הכל מודים שיש להם הכשר במלוי וערוי ואם תחלת תשמישן ביד גוי אין להם טהרה עולמית:

כל כלי שאין מכניסו לקיום שהעביר עליהם את הדרך והכניס בהם יין לכונת קיום הרי הם צריכים מלוי וערוי הא כל שלא כיון הוא להכניס לקיום אע"פ שעמד שם זמן מרובה אינו כלום שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין:

אלו הבקבוקים הנעשים מן הדלועים שמיבשין אותם ומצניעים בהם יין יש אומרים שהם בולעים ביותר ואין להם הכשר אלא בישון ומפרשים שזו היא אבטא דטייעי הנזכרת בגמרא ולא יראה כן ואין ספק באלו שדינם ככלי עץ:

כל הכלים שהזכרנו בהם שאין להם טהרה עולמית פירשוה חכמי האחרונים בטהרה הבאה על ידי אדם אבל מ"מ הוכשרו בישון שאין חומרתם עולה על חומרת חרצנים וזגים וגדולי המפרשים אוסרין לעולם וכדין חרס הדרייני ונראין דברי האחרונים:

מתוך מה שכתבנו למדת שכוסות שלנו ששתה בהם הגוי דיים בשכשוך אפילו של חרס ואין צריך לומר של זכוכית ומתכת ואין שכשוך אלא פעם אחת וגדולי המחברים מצריכים בשכשוך שלשה פעמים מפני צחצוחי היין ונסעדים בה בכאן משמועת כסי שמפרשים אותה שלא כדרך שאר המפרשים כמו שביארנו למעלה ואחרוני הרבנים נמשכים לדעת זו ומביאים ראיה מסדר טהרות מחרסן של זב וזבה שפירשו בו שאין צחצוחי זיבה הולכים עד פעם שלישית וכן במגלת אסתר רבתי אמרו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדני המלך נוגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח את הכוס שלשה פעמים וכן המנהג ומ"מ אין הדברים נראין כלל:

הכשר גדול שכתבנו בשמועה זו כמה פעמים הוא מלוי וערוי והכשר קטן הוא שכשוך או הדחה והכשר בינוני הוא נקרא נגוב ויתבאר ענינו בפרק אחרון ויש בכלל הכשר גדול הרבה מינים מהם שהכל מודים בו ומהם שקצת מפרשים חלוקים עליו וצריך אתה לידע כל אחד מהם עם כל מה שצריך לבאר:

הראשון מלוי וערוי וכיצד הוא דינו ממלא את הכלי מים ומשהה אותם שם מעת לעת ומערן וחוזר וממלא ומשהה מעת לעת ומערן וחוזר וממלא פעם שלישית ומשהה אותם מעת לעת ומערן ואם עמדו שם המים שלשה ימים אינו עולה לו אלא לאחת וכן אם עירה בפחות מעשרים וארבעה שעות אין אותו המלוי מועיל לו כלל אבל משהה אותם יתר כמה שירצה ואין בכך כלום וימים אלו בין רצופים בין מפוזרים ר"ל שמלא וערה מעת לעת והפסיק ולסוף ימים חזר ומלא וערה וכן פעם שלישית ויש חולקים בזו וכן אם אחר העירוי אותם המים ראויות למלוי שני או להכשיר בהם כלי אחר אם לאו ראינו בה מחלוקת ורבותי הכריעו בה לאיסור ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין ע"ד ב' האי חלא דחלטי ביה חדא זימנא לא הדרינן למחלט בה זמנא אחריתי מלוי וערוי זה אינו נעשה בשום משקה אלא במים לבד ואותם המים מותרות בשתיה ואינן נאסרין כלל והכל מותר במלוי ועירוי אפילו אותן חגורות של נעורת הפשתן:

השני הגעלה והכשר זה רמוז בפרק אחרון במה שאמרו שם נעוה ארתחו והיא החבית הגדולה וכן אמרו שם הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין ואף אם לא נזכרה יש לדון בה קל וחומר משאר איסורין הנבלעים בחמין ומ"מ לענין כלי חרס גדולי המפרשים מפקפקין בה הואיל והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו וכל שהכשרו בכלי חרס בנגוב או במלוי ועירוי אין הגעלה מועלת ואין להם הגעלה אצל יין נסך אלא בשל עץ ושל עור אבל של חרס לא ומ"מ מודים הם בכלי חרס שאין מכניסן לקיום ושתחלת תשמישם ביד ישראל הואיל והכשרם בהדחה אין ספק שאין הגעלה פחות מהדחה ומי שמפקפק בו מצד שהחמין מפעפעין הואיל ואין מפליטין אין דבריו נראין ואף בכלים שהנגוב מספיק להם אין לומר שלא תהא הגעלה מועלת שהרי מה שאמרו נעוה ארתחו לדעת רוב מפרשים בשל עץ מזופת הוא דצריך נגוב בין דרך בין לא דרך כמו שיתבאר בפרק אחרון ולדעתי בגת של חרס נאמרה שלא הוצרך רבא ללמד במקום שהנגוב מועיל שההגעלה מועלת אלא ללמד שאף במה שאין הנגוב מועיל שההגעלה מועלת ואף חכמי צרפת מפרשים שבגת של חרס נאמרה וכן חכמי התוספות מתירים בה אף בשל חרס ואף במכניסן לקיום ונותנין טעם לדבר שכל שבלע מן הצונן קל הוא לפלוט ורבותי היו באים בהתר זה מצד שאין אנו צריכים ביין נסך להפלטה אלא להפגת הטעם שהרי מלוי וערוי אינו מפליט אלא שמפיג טעם היין ואף הגעלה מפיגה הטעם לשעתה ולשטה זו אי אתה צריך בהגעלתה לשטיפת צונן וכל שמלוי ועירוי מכשיר בה הגעלה מכשרת:

תלמוד המערב שבמסכת תרומות יעיד לנו שאף בשאר איסורין כל שהיא נבלעת מאיסור סופרים דיה בהגעלה אלא שהוא מחזר בה להגעלה שלשה פעמים הגעלה זו יש מי שמצריך להתיר אגדות שבאותן הצידקלי"ש עד שיכנסו המים בין דופן לדופן ואין הדברים נראין שהרי אם מצד פליטה כבולעו כך פולטו ואם מצד הפגה לחות המים מתפשט בכל מתוך חומם וכן הגעלה זו יש מי שמחמיר בה להיותה בכלי ראשון וכלי ראשון הוא כל שהאור מהלך תחתיו ואפילו סלקו מעל האור נקרא מ"מ כלי ראשון כל עוד שהוא רותח אבל ערה מכלי ראשון אין זה כלי ראשון ואע"פ שבתלמוד המערב מעיד לנו במסכת שבת על ערוי של כלי ראשון שהוא בדין כלי ראשון כבר נדחה במקומו והדברים נראין להתיר על ידי ערוי של כלי ראשון שהרי בדרך זה משתמשין בו וכן כתבוה גדולי הצרפתים ומ"מ אף לדבריהם כלים שאין צריכים מלוי וערוי אע"פ שצריכים נגוב ככלי הגת מותרין על ידי ערוי של כלי ראשון הגעלה זו יש מי שאומר שאינה מועלת לאותן חגורות של נעורת הפשתן ויש מתירין ונראין דבריהם ובפרק אחרון יתבאר:

השלישי הכנסת ציר או מוריס והוא שאם הכניס ציר או מוריס לתוך הכלי האסור ועמד קצת הוכשר והציר והמורייס מותרים ולא נתפרש זמן עמידתו אלא שמאחר שמדמין אותו להכשר חזרה לכבשונות יראה לחכמי האחרונים ששיעורם שוה והוא עד שיעמדו בתוכו בכדי שאם יחמו באש כשיעור זה תהא זפתן נושרת ויש אומרים יום אחד וטעם הכשר זה צד שחוזק הציר או המורייס עם כח המלח שבתוכו שורף ומיבש לחות היין הנבלע בדפני הכלי ומעתה מים במלח אינו מועיל ויש מתירין אף במים ומלח מפני שהם באים בהתר זה מכח המלח לבד וממה שגדולי הרבנים פי' ציר שורף מפני מלח שבו ומ"מ דוקא במים חמים ויש מתירין אף בצונן עד שמתפשטים להתיר במי הים המלוחים ואף לדעת הראשונים דברים חדים עם המלח כגון במי בוסר או חומץ מכשירין כציר או מורייס ויש אומרים כך אף בשכר ולדעתנו לא הוזכר בגמרא שכר אלא להתיר נתינתו לשם ושתיתו אף לאחר שנתן לשם אבל להכשיר הכלי לא:

הרביעי חמום הכלי על ידי האור והוא בשל אבן ובשל חרס וכל שהסיקו מבחוץ עד שרפתה הזפת או עד כדי שאם היה בו זפת היה הזפת כלו רפוי מחמת האש ומתחיל לינשך הוכשר שכל שהסיקו מבחוץ ושלט חומו בפנים כל כך כבר נתיבש וכלה לחות היין מכל וכל אבל אם הסיקו מבפנים אפילו נשרה הזפת לא הוכשר שבחום מועט זפתו נישר הואיל וגחלים נוגעות בו וחכמי התוספות פי' שאם שלט חומו בחוץ כל כך עד שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ הוכשר ומ"מ בשאר כלים מתוך שהוא חס עליהם אין הכשר זה מועיל להם כלל הכשר זה פירושו שנישר הזפת או נתרפה ע"י האור אבל נקלף מעצמו אינו כלום אלא כל שאמרו מזופתים אסורים שנקלף זפתם צריכים הכשר כאותו הכשר שהיו צריכים אלו לא היו מזופתים אם בהכשר גדול אם בבינוני אם בקטן ואין הקליפה מכשירתם אע"פ שאחרוני הרבנים סוברים כן לפי מה שפרשו בגרודים בכל כלי שאין מכניסו לקיום ואין הדברים נראין שעל כל פנים להכשיר הכלי אנו צריכים והרי הדבר מצוי להיות היין נכנסת תחת הזפת:

החמישי הנחת הכלי תחת הצנור שמימיו מקלחים או מעין שמימיו רודפין או תחת גלגל הטחנה וכיוצא באלו והכשר זה יתבאר בפרק אחרון וענינו שהוא מעמיד הכלי תחת הצנור או סמוך למעין על צד שקלוח הצנור או שטף המעין עובר עליו ומעביר טעם היין ושיעור זה יום או לילה בזמן שהימים והלילות שוין או קרוב לשוים ובזמן שאין הימים והלילות שוים חצי יום וחצי לילה שהכונה היא לשתים עשרה שעות ויראה לי ענין זה כשהם רחוקים מן השווי חצי שעה או יותר והכשר זה הוא בכלים פשוטים שאין המים מתעכבים בו הא אם מתעכבים בו אף הוא חוזר ובולע וכן כתבו גדולי המפרשים ובקבוקים שלנו היו מצריכים להסיר השולים משני הצדדים שיעברו המים ולא יתעכבו שם כלל ואפשר שחוזק הקלוח מפיג טעמו בשיעור זה ואף בשאר כלים כן:

הששי ישון והוא הכשר הבא מאליו והוא שיתישן הכלי מעמידת יין בתוכו שנים עשר חדש מיום ליום בין שיקדם הגת הבאה בתוך שנים עשר חדש בין שיתאחר לאחר שנים עשר חדש ויש פוסקין בה מגת לגת כדברי רשב"ג שאמרה כן בפרק אחרון ואע"פ שלא אמרו הלכה כרשב"ג בבריתא אלא במשנה בזו נראין דבריו ולזה דעתי נוטה להלכה אלא שלענין הוראה יש לפקפק בה מפני שלפעמים קצת בני אדם מקדימין בכך קודם זמן הגת הכללי לכל ונמצאו נכשלים בה ובימי קדמונינו אירע מעשה באחד ששמע מפי הגוי משיח לפי תמו שלא הכניס יין בבקבוק זה כבר עברו יותר משנים עשר חדש וסמך עליו ונתן בו יין והתירוהו בדיעבד אחר שמשיח לפי תמו היה ואין בהכשר זה צורך להתר קשרים ולהתרת דפי החביות ולא להסרת נעורת הפשתן שאין אחר ישון כלום ויש מצריכים התרה לפשתן ואין דבריהם כלום ומ"מ משמרת של גוים שהיא של פשתן אם יש בה קשרים מתוך שהיין בעצמו כנוס לשם צריך להתיר הקשרים ולישנה אח"כ ודבר זה יתבאר בפרק אחרון:

השביעי הוא הכשר שאינו נזכר בתלמוד אלא שחכמי התוספות הביאוהו בחבוריהם והוא שאף קלף דפי החבית מן הצד הפנימי שבהם ברהיטני הוכשר שבליעת היין אף במכניסן לקיום אינה נכנסת ביתר מכדי קליפה והרבה חולקים בהכשר זה וודאי קולא יתרה היא שהרי אנו רואים להדיא פנימיות הדף צבוע באדמימות היין ביותר משיעור זה כמה:

הנגוב כבר ביארנו שאינו בכלל הכשר גדול ושאינו אלא בכלי הגת אבל לא בשאר כלים שהכנסתם לקיום וגיגיות שלנו איני דן אותם ככלי הגת ואיני מצריך בהם הכשר גדול ואף בסוגיא זו י"מ באבטא דטייעי שהוא גיגית של ערבים שרגילים לשהות יין בהם הרבה ומ"מ בערוך גורסין אכטא דטייעי באות הכ"ף ומפרשים שהוא מאכל של קמח נילוש עם מיץ של עשבים ומזלפים עליו יין ויראה לי סעד לדבריו שהרי לא שנאוה עם הכלים שבסוגיא אלא עם הדברים שהם בעצמם האיסור כגון חרצנים וזגים ודורדיא דחמרא אלמא שאף היא אסור מחמת עצמו ומ"מ גיגיות יראה מדבריהם שמכלי הגת הם ודיים בנגוב וכל שכן לדעת האומרים שכל כלי שאינו סתום והאויר שולט בו אין מכניסו לקיום ואלמלא שהם כלי הגת היה דיה בהדחה ואלו הגיגיות הקטנות העשויות לדרוך בהם נהגו בנרבונה להכשירם בהדחה מצד שאין דנים אותם כיין נסך גמור שהרי אינו יוצא משם צלול כמו שיוצא מן הגת אלא חרצנים מעורבים בהם וכן שתחלת תשמישם במים הרבה פעמים ומפרשים בשמועת כסי שאם נשתמשו בו במים שני פעמים מותר אף בשל חרס ומ"מ אנו נוהגים להצריך בהם נגוב ככלי הגת שיש לחוש שמא לא לדריכה בלבד נשתמש בה הגוי אלא אף לעכבה עד שתגמר רתיחתו כגיגיות הגדולות אלא שבדיעבד יש להקל אחר שאין סתמן אלא לדריכה ובפרק אחרון יתבארו עניני כלי הגת ודין הנגוב בשלמות בע"ה:

כלים האסורים שנשתמש בהם קודם הכשרן אם הוא מן הכלים שמכניסן לקיום כבר בארנו במשנה שאסור בשתיה ומותר בהנאה אבל בכלי הגת וכן בשאר כלים שאין מכניסן לקיום לא נתפרש בהדיא ומ"מ בכלי הגת הואיל והכשר שלהם במים ואפר ומים ואפר ומים הסכימו רוב המפרשים שנאסר היין אף בדיעבד וכן יראה בהדיא בפרק אחרון במשנה שביעית שבו והיא משנת נטל את המשפך ופירושו לפי מה שבארנו בה לשטתנו כמו שיתבאר שם אבל שאר הכלים שאין מכניסן לקיום יראה שאע"פ שצריכים הדחה בדיעבד מיהא כל שנשתמש בהם בלא הדחה אם היו נגובים בלא שום טפיחת יין מותר אף בשתיה ואם הוציא יין על אלו אפילו לא היו נגובים לגמרי הואיל ודי להם בהדחה ואין שם יין בעין יין שבחבית מותר וכן כתבו גדולי המפרשים ואע"פ שגדולי קדמונינו חולקים בה ממה שאמרו במשנה נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ומפרשים בעכבת יין שנשאר שם מעט יין ונתיבש לשם שאם בלח אף בלא עכבת יין בעי הדחה בטופח להטפיח לבד כדאיתא בההוא גוי דאשתכח במעצרתא אלא אף ביבש וקאמר אסור ומשמע אף בדיעבד מ"מ אנו מפרשים עכבת יין גומא שיש בה יין עדין בעין ויש גורסין עקבת יין מלשון עקובה מדם ור"ל ענין לכלוך ר"ל שיש בו טפיחת יין בכדי להטפיח הא כל שנגב לגמרי או שאינו טופח להטפיח מותר וכן יצאה הוראה למעשה בזה לקצת רבותי על פי קבלתם אלא שהיינו מחזרים לפניהם לאסור ממה שאמרו באין מכניסן לקיום משכשכו במים ומותרים אלמא דוקא בשכשוך אלא שהשיבו שלכתחלה נאמרה או בטופח להטפיח:

כל הכלים שלא הוכשרו משתמשין בהם במים ובשכר אף לכתחלה ולשתותם ואע"פ שאין מבטלין איסור לכתחלה הואיל והיין הנבלע מועט והקנקן הוא כלי שאין דרכו להשתמש בו בדבר מועט אלא במרובה הואיל ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחלה ומ"מ צריך להדיח תחלה לכלוכי היין שעליו ומ"מ אין נותנין בתוכן חומץ ואע"פ שחומץ ביין מין בשאינו מינו כמו שיתבאר ואין בו דין משהו ושאינו ראוי לנסוך מפני שיש לחוש אם נתיר באלו שיפשע ויניח בהם יין ואין צריך לומר ביין מבושל שהרי יש לדון בו מין במינו:

נשתמש בתוכם יין כלו אסור כמו שבארנו ואם היה בו מים אם היה שם מהם עד כדי שתתבטל קליפת הכלי בשיעור ששים יש מתירין בשתיה רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו והם סוברים שאין בליעת היין נכנסת ביתר מכדי קליפה כמו שכתבנו בהכשר שביעי ויש חולקין בזו כמו שחולקין על גוף ההכשר ויש מתירין אף בשיעור אחד לששה על דרך מחלקת בטול תערובת היין הנזכר למעלה וזו מיהא נראה לי שאף לדעת התוספות שהתירו עירוב יין במים דוקא יין במים ומפני שהוא פוגם לדעתי אבל יין בחבית של נכרי אפילו היה במים כדי לבטל הקליפה מ"מ הואיל והיין עקר הרי הכלי כל שהוא מובלע ביין ומותמד בו משביח היין הבא בתוכה כמו שביארנו במשנה ולא התירו בטעם לפגם אלא בפוגם בתחלה וסוף:

ענבים שנדרכו בגת עד שלא הוכשר מותר בדיעבד קודם שימשך שהרי חרצנים וזגים אינם ממין היין וכמו שאמרו חמרא חדתא בענבי בנותן טעם והרי נתערבה פליטה זו במינו ובשאינו מינו ונסתלק מינו כמי שאינו ונמצאו חרצנים וזגים מבטלים אותם וכן בגיגיות שלנו ואע"פ שלא הוציאוהו עד שנצלל למטה שהרי נתבטל בעוד שהוא מעורב וכן התירו קצת חכמי צרפת ולא עוד אלא שאף ערוב הבא לשם משנצלל היין תחת החרצנים הם מתירין מטעם סלוק מינו מפני שאף הם היו נאסרות מחמת האיסור וכל שנאסר מחמת האיסור מצטרף לבטל את האיסור ואע"פ שהם עומדות נד אחד לעצמן שאלו נפל איסור בקדרה לתוך מינו והיו שם חתכות שאינן מינו הן הם מבטלות אע"פ שהם נכרות ועומדות לצד אחד בפני עצמן ויש אומרים כן בגת אף משנמשך הואיל והוא עדין בגת אלא שיש אומרים שאין החרצנים נאסרים באיסור הנמשך כמו שיתבאר אלא שאף הם נסכמו בהתר זה שמ"מ מין במינו ובשאינו מינו הוא וקצת חכמי הדור מערערין בה מפני שחרצנים וזגים בדילים לעצמם ואינו דומה לחתכות שהרוטב נבלע בהם ונפלט מהם בערבוב ומ"מ אף לדעת המתירים חכמי האחרונים מזהירים שלא להוציאו דרך הברזא שהרי יוצא משם צלול בלא שום ערוב ונאסר שם אלא עושה לו נקב חדש או מחליף הברזא בכשר או יוציאהו דרך פתחו ואין נראה לי כן שהברזא עם הבקבוק כלי אחד והכל מצטרף לבטול ואע"פ שלענין נצוק בר נצוק דנוהו גדולי המפרשים ככלי שני כל כיוצא בזה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

כל יין האסור בשתיה אם כנסו לקנקנים נעשו הקנקנים כיין פינהו וכנס לתוכן יין כשר נעשה היין כקנקנים:

כבר בארנו למעלה שכל כחו ההולך לאבוד מותר אל תלמוד מזו לומר שאם זרק גוי יין בקרקע שהוא מותר כמו שכתבו בו מקצת תלמידים שהרי דרך נסוך כך הוא אלא שאם זרקו לטיט או למקום האבוד במקום שאין דרכו לנסך מותר ומ"מ אם זרקו על המלח הואיל והמלח מתמתק בכך אין זה אבוד ונאסר היין והמלח אחר שנתן בו טעם ר"ל שנתמתק המלח על ידו שהרי בלעה מיין אסור וכן כל כיוצא בזה הא יין שלהם אפילו הלך לאבוד במה שנבלע בו אסור הואיל ונתן בו טעם ויש מתירין הנבלע בו אף ביין של גוים ואינו נראה שהרי זפיתת הנאדות לאבוד הוא הולך וכן בחמץ בפסח וערלה אתה מוצא שהנאתם דרך אבוד ואסורה כגון הסקת התנור:

כתבו המפרשים שהכלים המזופתים שיש בהם משקה טופח ונגע בו הגוי שהם אסורין לפי שהיין שנגע בו הגוי נבלע בתוך הזפת וצריך מלוי וערוי וחכמי הצרפתים מפרשים זו דוקא בשל עור הא בשל עץ לא שאין זפת שעל העץ בולע כזפת שעל העור: