Meiri on Avodah Zarah 34 מאירי על עבודה זרה ל״ד

אע"פ שפירשנו לענין יין נסך שכלי חרס השועים באבר אם היו שחורים או לבנים ושאין בהם בקעים דינם כשאר כלים להתירם בהדחה או שכשוך לענין הפסח אין בהם הכשר כלל ר"ל שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בשאר ימות השנה אפילו שוע באבר ואפילו שחור או לבן שאין בו צריף ואפילו לא היו שם בקעים אין להם שום תקון להשתמש בהם במצה אלא מניחם לאחר הפסח הואיל ורוב תשמישו של חמץ בחמין אף אלו בולעים הרבה ואין להם תקון ואין ספק שאם נשתמשו בהם ביין נסך גם כן בחמין כגון שבשלו בהם יין נסך ברתוח שאין לאלו תקון וכן אף בכלי מתכות שהרי שאר כלים אין ראויין לבשול על האש הא בשל מתכת וחרס אסור אף בחצבי שחימי אלא שמ"מ הכשרן במלוי ועירוי שהרי דיינו בהפגת הטעם וכן באחד ממיני הכשר גדול:

תענית שעות הרי הוא תענית ומתפללין בו עננו ובלבד שלא יאכל כל אותו היום כלום וכיצד הוא תענית שעות הרי שלא קבל תענית מאתמול ואמר בשחרית הריני בתענית מחצות ולמעלה הואיל וקבלו מקודם שיחול התענית ולא אכל אף קודם חצות שמו תענית אע"פ שלא היתה הקבלה אלא עד חצי היום וכן אם אמר מבערב הריני בתענית למחר עד חצי היום והתענה ולא אכל מחצות ולמעלה אע"פ שלא היתה הקבלה אלא עד חצי היום וכבר בארנו ענין זה על השלמות במסכת תענית:

שמרים של יין של גוים והם הנקראים בלשון תלמוד דורדיא דחמרא כל שנים עשר חדש אסורין בהנאה ואפילו יבשם בחמה ושרפם לעשות אפר לכבס כדרך שעושין במקומות הרבה וכן במקומות שנהגו ליבשם בחמה או בתנור לחמץ בהם את העיסה אסור ואם עשה כן כל הפת אסורה שהטעם אינו בלול לעולם והמחמץ נותן הוא טעם בכל שיש בו כדי לחמץ הא לאחר שנים עשר חדש מותרין לכל דבר פי' אחרוני הרבנים שלא הותרו לאחר שנים עשר חדש אלא בשתמד בהם ויצא כל יינם באותו התמוד אבל לא תמד אף לאחר שנים עשר חדש נאסרו ולא יראה לי כן שכל שנתיבש כלה יינו ונשרף ואע"פ שהם נסעדים בדבריהם ממה שאמרו בתוספת תרומות פרק אחרון שמרי גוים שיבשו אסורין בהנאה והם מפרשים שלא נאמר עליהם שיבשו אלא לאחר שנים עשר חדש אינה ראיה שכל שנתיבש אף על ידי סבה הוא נקרא יבש ואף בתוך שנים עשר חדש ומ"מ אלו התמציות הנדבקות בדפני החביות נהגו בו התר הנאה אף בתוך שנים עשר חדש אחר שנתיבש וקנקנים של גוים המוכשרים בידינו אין אנו מצריכים קליפה מהם אלא שהוכשר הכל בהכשר הכלי אף בתוך שנים עשר חדש מקצת חכמי ספרד הקלו לומר שכל שזמנו לשנים עשר חדש אם נתיבשו בחמה או על ידי האור עד שיראה בהם כשיעור שהיית שנים עשר חדש מותר ואין הדברים נראים שאם כן הרי נתת דבריך לשיעורין ומ"מ כל ששרפן ועשאן אפר מותר בהנאה לאלתר לדעתם והדברים נראין:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי בדברים שלהם האסורים לנו באכילה ואמר על זה המורייס וגבנת בית אוניאקי אסורין ואסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה אמ' ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמ' לו מפני מה אסרו גבנת הגוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין אמ' לו מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז ור' אמ' לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך מיין אמ' לו כי טובים דודיך אמ' לו אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים אמר הר"ם היה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס ותכונתו שלא נתנו בו יין שהוא מותר באכילה ובית אוניאקי מקום שרוב העגלים הנמצאים לשם היו קרבים לע"ז והיה רוב אותם העגלים לעומת שאר כל הבהמות הם מיעוט ור' מאיר חייש למיעוט ולפיכך אומר גבינת אותה העיר אסורה בהנאה בשביל קיבת עגלי ע"ז ורבנן לא חיישי למיעוט ולפיכך אומר אסור באכילה ואין הלכה כר' מאיר בכל דבריו מה שהביאם שלא יודיעו בטעם איסורו לקרוב אותה גזרה דלמא אתי לזלזולי בה ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרין שום דבר בגזרה לא היו מודיעים טעם אותה גזרה על אותה שנה עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ויודע אצל הנשים ועמי הארץ ובאותה שעה מודיעים הטעם וסיבת איסור גבנת הגוים שמא יעמידנה בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד גם כן וכבר נודע ששחיטת נכרי נבלה וכשהעמיד בעור הקיבה נאסרה אותה הגבנה לא מטעם בשר בחלב לפי שבשר בחלב אינו אסור אלא בנותן טעם כמו שנבאר בחולין אבל הוא אסור משום שחיטת נכרי ולא נאמר בזה אחד מששים לפי שהוא המעמיד ומעשה הנבלה הוא נראה וכאלו הגבנה כלה נבלה לפי שהדבר האסור כשנתערב עם המותר והיה אותו מעשה האיסור נגלה ונראה אינו בטל במיעוטו ואפילו הוא נעלם הנה הוא אוסר הכל ואפילו היה אותו הדבר האסור כל שהו ולא נאמר עליו לא אחד מששים ולא אחד ממאה כמו שבארנו בשני מערלה באמרם כל המחמץ והמתבל והמעמיד גדול יותר ממתבל וכן אמרו הכל הולך אחר המעמיד ואמנם קיבת הנבלה עצמה היא מותרת לפי שהיא פרשא בעלמא ר"ל כעין הצואה והלחות ואינה כגוף הבהמה ולפיכך מותר לנו ליקח קיבת הגוים ונעמיד בהם הגבינים וכמו כן כשאנו רואים הגוי כשהעמיד החלב בקיבה עצמה מותר לנו לאכול אותה גבנה ולא תועיל בזה הפרסום ולא מה שהדעת נותן על הרוב אלא ראיית העין ואשר הביא שלא תאסר הגבינה משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו לפי שאיסור זה כדי שלא יערב חלב בהמה טמאה עם אותו החלב ועקר הוא בידינו החלב בהמה טמאה אינו מעמיד הנה לא נשאר איסור אלא איסור נבלה כמו שזכרנו:

אמר המאירי המורייס וגבינת בית אוניקי אסורין בהנאה פירוש מורייס הוא ציר של דגים והוא שהיו לוקחים דגים קטנים ושוחטין אותם בכלי ואותה זיעה היוצאת מהם מערבין בה מים ומלח ושאר דברים ועושין ממנו כותח וקורין אותה מורייס ואינו נעשה אלא בדגים טהורים ולפעמים כשאותו הציר אינו שמן כל כך מערבין בו יין ויש לחוש שמא ערב בזה ומתוך כך אוסרו ר' מאיר בהנאה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שיש בה מראה יין וטעם יין והביאוה ממה שנאמר למטה בענין כבשים שדרכן ליתן בתוכם יין וחומץ שמתירין בהנאה מאי שנא ממורייס לר' מאיר ותירץ התם ידיע ממשיה אלמא טעמא וחזותא איכא ויש מקשין בה שהרי בגמרא נראה שלא אסרוהו אלא מחשש שעירבו בו יין ואם יש טעם ומראה ודאי הוא ולא היה להם לחלק בין ראשון ושני לשלישי כמו שיתבאר בגמרא אלא כל שנכר מצד המראה והטעם שיש בו יין אלא ודאי אין כאן לא טעם ולא מראה וענין ידיע ממשיה פירושו שהוא נאכל דרך טבול בשריית פתו כדרך שאדם שורהו ביין ואחר שהוא מתחשב מצד היין הרי הוא כשורהו ביין אבל כבשים הירק בעצמו נאכל ולא שיהא לחות הירק נסחט ושיהא אדם מטבל בו וחכמים מתירין בהנאה ופי' הטעם בגמ' דליתיה לאיסורא בעיניה ופירוש הדבר שיין נסך המתערב בשאינו מינו אינו אוסר אלא בטעם אלא בשתיה אא"כ עשוי למתק כמו שיתבאר למטה בכבשים שדרכן ליתן בתוכם יין אבל זה אין היין בא אלא להעביר את הזוהמא ואע"פ שמ"מ מתחשב הוא בכך אחר שאינו בא לגוף טעם אינו אוסר בהנאה הא טיבולו מיהא נאסר שמאחר שנתחשב בכך הרי הוא כעין נותן טעם אע"פ שאינו נותן טעם גמור להיותו אוסר בהנאה:

וגבנת בית אונייקי פירוש בית אונייקי הוא שם עיר ורוב עגלים שבה נשחטים לשם ע"ז ומעמידים בקיבותיה ואע"פ ששחיטת נכרי אע"פ שסתמה נבלה ומטמאה במשא מ"מ אינה אסורה בהנאה שאין אומרין סתם מחשבת נכרי לע"ז מ"מ דוקא סתמה אבל פירושה כל שהוא שוחטו בפירוש לשם ע"ז או תקרובת שלה ודאי אסורה בהנאה ואע"פ שהקיבה פרשא בעלמא הוא כל שבע"ז אפילו פרשא אסור ואע"פ שרוב עגלים מעוט הם אצל שאר בהמות שאינם נשחטות לשם ע"ז והרי אף הם מעמידים בשל שאר בהמות מ"מ ר' מאיר חושש למיעוט ומפני זה הוא אוסרם בהנאה וחכמים לא חששו למעוט והתירוהו בהנאה וכן ר' מאיר בשאר מקומות ומ"מ באכילה אסרוהו וטעם האיסור יתבאר בגמרא:

שאל ר' ישמעאל וכו' מפני מה אסרו גבנת הגוים פירוש אם לר' מאיר בשאר מקומות חוץ מבית אונייקי אחר שאין שם חשש ע"ז ואם לרבנן אף בשל בית אונייקי אחר שאף באלו אין בהם חשש ע"ז שהרי אין חוששין למיעוט והשיבו שהטעם מפני שמעמידין אותם בקיבת נבלה פירוש אותו חלב שינק שהוא כנוס בתוך הקיבה והוא נמצא בטלאים היונקים אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה ואעפ"כ כהן שדעתו יפה ואינו אסטניס אע"פ שאסור לאכלה מדברי סופרים אם בלעה אפילו לחה ר"ל קודם שיקרוש כשהיא חיה לא מעל מפני שהוא פרשא בעלמא ואחר שכן אף לענין העמדה כל שהעמיד בו לא יאסר וחיה לאו דוקא אלא שאין דרך לאכלה מבושלת או שמא מפני שאין כלי חלב במקדש ואמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ועגלי ע"ז פרשם אסור ושנוח לו באותו נפח כדי שיראה קרבנו מהודר והשיב לו א"כ יאסר בהנאה שכל שיש בו חשש ע"ז איסור הנאה הוא השיאו לדבר אחר כלומר שלא רצה לגלות לו הטעם מפני שגזרה חדשה היתה וחשש שלא יקבלוהו ומ"מ יתבאר טעם האיסור היאך אתה קורא וכו' דודיך בלשון זכר ושהוא מאמר החשוקה לחושק או דודיך בלשון נקבה והוא מאמר החשוק לחשוקה ואע"פ שתחלת המקרא על כל פנים מאמר החשוקה לחושק כדכתיב ישקני מנשיקות פיהו אפשר שכך פירושו ישקני מנשיקות פיהו שהרי כך התנה לי אהבים ואמר לי כי טובים דודיך מיין ואמר לו דודייך בלשון נקבה והשיב לו אין הדבר כן שהרי חברו מעיד עליו לריח שמניך טובים ואי אפשר לקרות בו לשון נקבה שהרי בהדיא כתוב ביה על כן עלמות אהבוך ואין זה אלא מאמר חשוקה לחושק כך פי' רוב מפרשים ומ"מ יש לתמוה היאך נסתפק בקריאת המקרא בדבר שהתינוקות יודעים בו מתוך כך נראה לי בפירושו ענין אחר שלא על המקרא היה שואלו אלא על הנקוד אם בסגול והוא שם מוסב על דברי החשק ושאר מיני אהבים אם בצרי והוא תואר ומוסב על החכמים והשיב לו בצירי והביא לו משמניך שהוא שם על כל פנים:

זהו ביאור המשנה ולא נשלם בה ביאור פסק שלה ומה שבא עליה בגמרא להשלמת ביאור פסק זה כך הוא:

מוריס זה האמור במשנה שאסרנוהו מחשש תערובת יין דוקא בשל בעלי בתים שאין דרכם לחזר אחר דגים שמנים אלא לוקח מאיזה מין שיזדמן וכן שדרכם לאכלו מיד ואין היין מקלקלו ולפעמים נותן בו יין להחשיבו אבל אומן העושהו להצניעו למכור על יד על יד היה דרכן לחזר אחר השמנים שבמין וכשהיו סוחטין לא היו סוחטין את הדגים מכל וכל בפעם ראשונה אלא בראשונה סוחטין אותם מעט עד שיצא השומן לבד והוא המעולה ופעם שניה סוחטין אותם בכלי אחר עד שיצא השומן הנבלע בהם וגם זה שמן הרבה ופעם שלישית סוחטין אותם הרבה עד שכלה כל לחלוחו ואין זה שמן כל כך ושלישי זה היה דרכם לתת בו יין כשמזמינים אותו למכרו על יד על יד להחשיבו אבל ראשון ושני אין דרכם לתת בתוכו יין שהרבה הוא מעולה מצד עצמו ואינו צריך יין ובשעת ההצנעה אינו נותן בו יין שאע"פ שמשביחו בשעתו מקלקלו הוא לזמן ומתוך כך מי שהוא בקי להכיר בין ראשון ושני לשלישי ראשון ושני מותר אף שלישי זה לא נאסר בכל זמן ובכל מקום אלא כל מקום שהיין ביוקר יתר על המורייס חזקה אין מערב שם יין ומותר ומ"מ היו דמיהם שוים אפשר שהוא מערב להשביח מקחו הביאוהו ממקום שהיין ביוקר למקום שהיין בזול אסור מחמת מקום זה ואם נשמר משבא בכאן מותר למדנו מכאן שכל שאר מיני מורייס שאין דרכם ליתן לתוכם יין מותר ליקחן מן הגוי וכל שכן שמפקידין את שלנו ושולחין אותו ביד גוי:

אף חילק והוא שיתבאר ענינו במשנה השביעית אע"פ שאסור ליקחו מן ההדיוט שמא עירב בו דבר טמא שמתוך דקותם אינם נכרים אעפ"כ מן האומן מותר מכיר הוא בהם ואינו מפחית במקחו וכן שהדג טמא מקלקלו ונזהר ממנו:

ישראל ששחט בהמה לשם ע"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים ואפילו לא כיון בזה אלא בגמר שחיטה אע"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה וכל שכן בשעת השחיטה שהרי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שחטה שלא לשם ע"ז אבל כיון בה בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז אף זו פסולה ואסורה בהנאה וכן גוי אע"פ שבסתם אין שחיטתו אוסרת בהנאה שאין אומרים שסתם מחשבתו לע"ז כל שפירש בשחיטתו כן או שנודעה לנו מחשבתו בכך פסולה ואסורה בהנאה וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת חולין פרק שני:

כבר ידעת שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת כגון ע"ז ובשר בחלב וחמץ בפסח ואפילו אסורי הנאה של סופרים כגון חמץ בשעה ששית וכולן אין תופסין דמיהם חוץ מע"ז שאפילו עבר ומכר וקדש בדמיה אינה מקודשת קדש בפרש של עגלי ע"ז אינה מקודשת שכל מע"ז אסור אפילו הפרש שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל שור הנסקל אע"פ שהוא אסור בהנאה המקדש בפרשו מקודשת שאין הפרש כלום לענין השור: