Meiri on Avodah Zarah 47 מאירי על עבודה זרה מ״ז

כבר התבאר לנו בסדר מועד במקומו על לולב של ע"ז שבדיעבד יצא בע"ז של גוי אפילו קודם בטול שהמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שהתבאר שם בלולב ואתרוג ובשופר ולא נפסלו בדיעבד אלא בע"ז של ישראל שאין לה בטלה ולשריפה עומדת ואין לה שיעור והוא שאמרו באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורה מעתה כל שנאסר להדיוט משום ע"ז בדיעבד לקיום מצוה יצא אם היה ע"ז של גוי ולכתחלה אסור מעתה המשתחווה לדקל אם נטעו מתחלה לכך אם של ישראל הוא לא יצא ואם של גוי כל לגבוה פסול לעולם אף לאחר בטול אבל להדיוט אע"פ שלכתחלה נאסר לו למצוה יצא בדיעבד וכן בנטעו ולבסוף עבדו ובגדוליו הא לכתחלה אסור לא סוף דבר ליאסר לכתחלה למצוה בזמן שאסור להדיוט אלא אף בזמן שמותר להדיוט כגון משתחוה לדקל שלא נטעו מתחלה לע"ז ושהיה הלולב שם בשעת עבודה שאין בו שום איסור להדיוט לא יטול לולב לכתחלה מאחר שהוא מאוס לקרבן ולמכשיריו אף בדיעבד אף למצוה מאוס מיהא לכתחלה וכן הדין באשרה שנתבטלה אע"פ שהותרה להדיוט לגמרי ואע"פ שבכסוי הדם אמרו כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכן אם כסתו הרוח אלא שאם כסתו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות שאע"פ שנדחית מצות כיסוי בעוד שהכסוי לשם אין דחוי אצל מצות וחזר חיובו למקומו אחר שלא נתכסה בידי אדם מ"מ דוקא לחומרא אבל כל שלקולא יש דיחוי ולהחמיר ואשרה שנתבטלה אסור לכתחלה שהרי אף במחובר שלא היה בו דין ע"ז להדיוט דנין כן ומ"מ למכשירי קרבן וכל שלגבוה אף לאחר בטול פסול אף בדיעבד והוא שהתבאר במקום אחר שאשרה אין מביאין ממנה גזירין לעבדה ויש פוסקין שאין דיחוי אף לקולא וכל שנתבטלה על ידי גוי הלך מיאוסה ומותר לצאת בה להדיוט לכתחלה אלא שלקרבן פסול ואין נראה לי ומ"מ לשטתם הם מפרשים אשרה שנתבטלה מבעיא ליה דאלו במחובר דבעיא דריש לקיש היא פשיטא ליה דמותר לכתחלה:

יש שואלין בלולב של גוי הנאסר להדיוט היאך יוצא בו אף בדיעבד והלא משהגביהו קנאו והרי הוא ע"ז ביד ישראל פירשוה גדולי המפרשים בשאין גוף הלולב ע"ז אלא ממשמשיה ואע"פ שזכה ישראל בלולב הואיל ועיקר ע"ז ביד גוי יש בטילה וכן אתה יכול לפרשה בשלא הגביהו לזכות בו אלא לצאת בו או שבתנו לו הגוי על מנת להחזיר:

במסכת יבמות ק"ג ב' התבאר שסנדל של ע"ז לא החלוץ ואם חלצה כשרה פירוש שהרי יש לה בטול של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה פסולה שהתקרובת אין לה בטול כמו שיתבאר ושמא תאמר והלא אין קרוי תקרובת אלא בכעין פנים פי' בה בשקצעוה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה כמו שביארנו למעלה:

בגדי כהונה אף הם מכשירי קרבן הם לפיכך המשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה ואין צבעה נקרא שנוי כדי להתירה שאין זה נקרא שנוי גמור לענין זה כמחטים לקמח וכן קרניה פסולים לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לכנורות ושלשתן נאמרו לשיר של קרבן שהיו מנגנים בנבלים וחלילין וכנורות וחצוצרות וצלצל ואע"פ שעיקר שירה המעכבת את הקרבן בפה היא ואין אלו באים אלא לבשם כמו שהתבאר במקומו ולא היו לנו לכללם בכלל מכשירי קרבן אעפ"כ אסור ותכלת ציצית לא יעשה מצמרה לכתחלה ובדיעבד מיהא יצא כמו שביארנו למעלה:

המשתחוה למים שבספל אסורים שלמים הוא משתחוה ולא לבבואה שלו וכן אם תפש מהם בידו והשתחוה ואפילו היו של רבים ותלשם או שתפש מהם בידו נאסרו להדיוט שהרי זכה בהם משנתלשו וכן אם השתחוה לנהר או למעין אם של רבים הם אע"פ שיש לו חלק בהם לא נאסרו אף לגבוה ואם נובעים מתוך שלו נפסלו לנסכים ואין אומרים אותם שהשתחוה להם כבר הלכו להם ואחרות הם שבאו שסתם הדברים לפי הלוך הנהר הם משתחוים הא של רבים מיהא אע"פ שבבעל חיים נאסר אף שאינו שלו לגבוה בזו מיהא מועיל בו זה שהמים הולכים וניגרים שלא ליאסר אלו הבאים אפילו לגבוה הא להדיוט מותרות מפני שהם מחובר:

נתברר לנו שלבבואה שלו השתחוה אף שבכלי הותרו שלא השתחוה למים אלא לצורת דמות שלו:

יש מי ששואל בסוגיא זו על מה שנאמר בענין קרניה לחצוצרות ופרשנוה בחצוצרות של קרבן ובפסול גמור אף בדיעבד כשאר כלי הנגון שהתבאר במקומו שהיו מנגנים בשני נבלים ושני חלילים ובתשע כנורות ובשתי חצוצרות ובצלצל אחד ואין פוחתין משיעור זה ומוסיפין בהם כשיעור מפורש במקומו ומעתה שאלו והלא חצוצרות משל כסף היו ובשאר מיני מתכות פסולה כמו שהתבאר בפרק הקומץ רבה וכן שאותן חצוצרות לא לבסם את הקול היו באות אלא חובת עצמן שהרי בין פרק לפרק היו תוקעין בהם ומה שאלה להם בקרנים ומתוך כך פירשו חכמי הצרפתים שבחצוצרות של ראש השנה נאמרה ולכתחלה כשאר המצות על דרך שאלת לולב ותכלת של ציצית ושמא תאמר א"כ בעייא דריש לקיש והיאך אמר תלת מילי אית לי למבעי תדע שבתוספות אין גורסין בכאן משום דאית לי למבעי תלת מילי עלה אלא משום דאית לי למבעי מילי אחרנייתא עלה וי"מ אותה בשל קרבן וחצוצרות פירושן שופרות וכמו שאמרו אשתני שמיהו מחצוצרתא לשיפורא והענין שאע"פ שהוזכרו כלי הנגון שכתבנו רשאים היו להוסיף עליהם אף במינין אחרים והיו באים שם שופרות לבסם את הקול וכן י"מ חצוצרות ממש ולא אותם שבין פרק לפרק אלא אחרות שהיו באות בשעות הזמר עם שאר כלי הנגון ואותן החצוצרות היו כשרות מכל דבר:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה על איזה צד אסור לבנות סמוך לע"ז וטומאת הע"ז היאך הוא דינה ואמר על זה מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה היה שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ר' עקיבא אומ' כנדה שנא' תזרם כמו דוה צא תאמר מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר הר"ם אע"פ שהוא כונס לתוך שלו אסור להניח אותו מקום הפנוי לע"ז לפי שהיה מהנה אותה אבל ממלא אותו בדברים מאוסים ויתן שם קוצים וכיוצא בהם ודע שטומאת ע"ז דרבנן ולפיכך הם מקילים בה מכל צד ואומ' שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית לא בפחות מזה ואין הלכה כר' עקיבא ואפילו בע"ז עצמה וכל שכן משמשיה:

אמר המאירי מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכותל אחד מפסיק בין ביתו לבית ע"ז ומשתמשין בה שניהם ונפל אותו הכותל אסור לבנותו ומ"מ עד עכשו מותר היה שאנו עסוקים בשכל הכותל לישראל כגון שהיה ביתו בנוי תחלה בארבעה כותליו ובנה הגוי סמוך לו בית לע"ז ר"ל להיות הבית עצמו נעבד ולא בנה שם אלא שלשה כותלים ונסמך על הרביעי בכותל ישראל ועכשו נפל הכותל אסור לבנותו שהרי בונה בית לע"ז אלא כונס ארבע אמות לתוך שלו עם עובי הכותל ובונה וכדי שלא יניח ריוח לע"ז פי' בגמ' שצריך למלאת מקום הריוח בהיזמי והיגי או שיעשנו בית הכסא של תינוקות הא של גדולים לא שהרי לצניעות הם צריכים ושמא תאמר בלילה הרי אף בלילה אמרו איזהו צנוע כל הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום ואע"פ שפרשנוה במקומה שלא במקום ממש שאין צריך להתרחק בלילה כביום אלא כדרך כלומר באותו צניעות בעצמו ולא יקל בו מפני הלילה כמו שביארנו במסכת ברכות מ"מ לצניעות הוא צריך והרי בני ע"ז רואין אותו אף בלילה:

היה הכותל שלו ושל ע"ז כגון שבנאוה שניהם לשם בית ואח"כ עבד הגוי את הבית שלו והשתחוה לו שאע"פ שהוא מחובר הרי לענין ע"ז תלוש ולבסוף חברו הרי הוא כתלוש ידון מחצה על מחצה ואינו כולל ברחוק הארבע אמות אלא חצי עובי הכותל ומ"מ אם לא היה בית זה גופו נעבד אלא שיש בתוכו ע"ז אין מחמירין בו כל כך כמו שיתבאר בסמוך:

אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ שאינו מטמא במשא ואין צריך לומר שאסורין בהנאה ופירשו גדולי הרבנים אפילו חלקו של ישראל וגדולי המחברים חולקין בזו בשהוא מכיר חלקו מפני שהם מפרשים נדון מחצה על מחצה שהמחצה שכנגד ישראל מותר והשאר אסור וכן שאם לא נפל יכול ישראל לחפור עד חציה וליטול ומתוך כך הם מפרשים אבניו ועציו ועפריו מטמאין על אותו מחצה של ע"ז הא אם אין ישראל מכיר את שבצדו הכל מודים באיסורן ומתוך כך אנו מפרשים זו של אבניו ועציו מטמאין על כל הכותל וכגון שאין חלק ישראל נכר:

ר' עקיבא אומר כנדה שהיא מטמאה במשא והלכה כחכמים וכבר ביארנו על שיעור הטומאה שהוא בכזית ופי' בתלמוד המערב דוקא בע"ז שבורה אבל בשלמה אף כל שהוא ומ"מ פירוש שבורה על צד שלא נתבטלה בכך שאם נתבטלה פרחה טומאתה כמו שיתבאר ואף זו יראה כמתנגדת לתלמוד שלנו שהרי אמרו שאינה מטמאה לאיברים וא"כ אפילו בשבר שלא נתבטלה בו אין טומאה באותו השבר כלל ואף בחליות שההדיוט יכול להחזירן וא"כ אתה צריך לפרש בפחות מכזית שאינו מטמא אף בצורה שלימה וכן כתבנוה בפרק רביעי ויש מי שכתב שזו באה לדעת האומר עובדין לשברים שאלמלא כן למה יטמאו והעמידוה בשל ישראל או של גוי והשתחוה לו ישראל שאין לה בטלה וכל זה בשהבית בעצמו נעבד שהיא ע"ז גמורה אבל אינו נעבד אלא שהכניס ע"ז בתוכו מותר הבית בהנאה ואין טומאה באבניו ועציו:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה בבית או אבן או אשרה שהוכנו לע"ז על איזה צד מותרת ועל איזה צד אסורה ואמר על זה שלשה בתים הם בית שבנאו מתחלה לע"ז הרי זה אסור סיידו וכיירו לע"ז וחדש נוטל מה שחדש הכניס לתוכו ע"ז והוציאה הרי זה מותר שלשה אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לע"ז הרי זו אסורה סיידה וכיירה לע"ז וחידש נוטל מה שחדש העמיד עליה ע"ז וסלקה הרי זו מותרת שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לע"ז הרי זה אסור גדעו ופסלו לע"ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיו ע"ז וביטלה הרי זה מותר אמר הר"ם סיוד הלבון שמלבנין בסיד וכיור הפיתוח והציור ואמרו וחדש הראוי בו או שחדש וחליפין נקראין הענפים שצמחו במקום אותם שחתכו והוא מה שאמר והחליף:

אמר המאירי שלשה בתים הם ר"ל שלשה דינין חלוקין הם לענין איסור ע"ז שכל דין מהם חלוק מחברו ועל הדרך שהוזכרו במשנה כל אחד קל משלפניו בית שבנאו מתחלה לע"ז ר"ל להיות הבית עצמו נעבד אסור מיד אם הוא של גוי שעבודה זרה של נכרי אסורה מיד ואיסורו עד שיבטלנו בנתיצת מקצתו או אפילו מיעוטו ואע"פ שבמזבח של ע"ז הצרכנו בפרק רביעי נתיצת רבו ההיא בפגם הבא מאליו אבל כל שבטלו גוי בידים אף במיעוט כן ודין זה שביארנו בבית שבנאו לע"ז הוא הדין בבית שנבנה לדירה והשתחוה לו שתלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא כמו שיתבאר שאם היה של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ומשנעבדה אין לה בטלה עולמית הא אם לא בנאו לעבוד גופו של בית אלא להעמיד בו ע"ז אין בו אסור עד שיעמיד שאין משמשי ע"ז נאסרין עד שיעבדו ר"ל שישמשו בהם לע"ז בין בנכרי בין בישראל ויחוד אינו אוסר שאין הקדש לע"ז סיידו וכיירו לשם ע"ז ר"ל שהיה הבית בנוי לדירה וטחו בסיד וציירו בציורין לעבוד אותו ציור וכיור וחדש ר"ל אם חדש בה איזה דבר לשם כך נוטל מה שחדש ואפילו ישראל ובית עצמו מותר בלא בטול שהרי לא נאסר גופו של בית אלא הסיוד והכיור ואם בטלו גוי דיו בנטילה מעט מן הסיוד ואם מפני שהבית נעשה בסיס לע"ז בעוד שהסיוד לשם אין משמשין אסורין עד שישמשו לע"ז הנעבדת והרי סיוד זה לא נעבד עדין או שמא אין קרוי משמש אלא מה שמטלטל אם למקום מושב הע"ז אם לכל המשמש לפניה אבל קרקע עולם אין קרוי משמש וי"מ שהוא סייד על דעת לעבוד כל הבית ואעפ"כ לא נאסר כל הבית הואיל ולא עשה מעשה בגוף הבית ומעתה לא יאסר משום משמשין הואיל ולא נעשה לתשמיש אלא לע"ז עצמה ואינו נאסר משום ע"ז עצמה לא יאסר משום משמשי ע"ז אלא שיש חולקין לומר שאם בסייד על דעת לעבוד כל הבית הרי היא כשלפניה לאסור כל הבית וכן כתבוה בתוספות ומטעם שכל שעשה מעשה אף בקרקע עולם נאסר וכמו שאמרו בפרק רביעי אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע לא אסרו חפר בה בורות שיחין ומערות אסרו ומ"מ בפרק נגמר הדין נראה דמתניתין דגדעו ופסלו פירושה לעבוד כל האילן וכדתני עלה גידעו ופסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה עיקר אילן אסור ואם לא כיון לעבוד אלא התוספת למה יאסר כל האילן ואינה הכרח שמשתחוה לקרקע פירושו שהשתחוה לכל הקרקע ועשה בו מעשה אבל גדעו ופסלו בלא השתחואה נאסר ומתוך כך לא נאסר אלא מה שהועילה עשייתו:

העמיד לתוכו ע"ז ר"ל דרך עראי והוציאה אפילו ישראל מותר מיד הואיל ולא נתכון לעבוד את הבית ולא ייחדו להכניסה שם בקבע הא מתורת קבע אסור עד שיבטלנה הגוי ויש אומרים שהוצאת הגוי נקרא בטול הא כל שדרך עראי דיו בהוצאת ישראל ואף זו לא הוצרכה מן הדין שכל לפי שעה אין בו אלא איסור סופרים מגזרת שאר בתי ע"ז ואע"פ שבספרי הביאוה מן המקרא ומדכתוב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא כלומר שיוציאה משם אסמכתא בעלמא הוא זו היא שטת גדולי הרבנים וכן הענין בשלש אבנים שאם חצבה מתחלה לעבוד היא גופה נאסרה מיד ויש גורסין לבימוס והוא מושב לע"ז ואיסורו מפני שהם עובדים אף לבימוס והרי הוא כאלו חצבה לעבוד גופה אלא שיש שואלין בה גם כן מאי איריא חצבה הא משזקפה נאסרה שהרי אמרו זקף לבנה להשתחוות לה אסורה ואינה קושיא דההיא זקפה על דעת להשתחוות לה מיד אבל כל שחצבה לבימוס אין דרכם לעבוד הבימוס עד שיניחו עליו הע"ז שעובדין אותו אגב הע"ז וכן בסיידה וכיירה והעמיד עליה ע"ז הכל כמו שביארנו בבית ובשלש אשרות נטעה מתחלה לעבוד האילן עצמו אסור מיד בשל נכרי וצריכה בטול ובישראל עד שתעבד ומשנעבדו אין לה בטלה גדעו ופסלו י"מ לעבוד את האילן כלו וכשהחליף נוטל מה שהחליף אלא שגדולי הרבנים פרשו גדעו ופסלו על דעת לעבוד את הגדולין לבד העמיד תחתיה ע"ז ונטלה מותר פירוש אפילו נטלה ישראל ואין גורסין וביטלה שלשון זה משמעו בטול גוי וזו אינה צריכה בטול הא בעוד שהיא תחתיה אסור ואע"פ שאינו משתמש בגוף האילן הואיל ועשאו כאשרה הרי הוא כמשתמש בו:

וגדולי המפרשים פירשו משנה זו בדרך אחרת לומר שבית שבנאו מתחלה לשם ע"ז פירושו להעמיד לתוכו ע"ז ולא להיות הוא עצמו נעבד ונאסר מיד ביחוד זה אף קודם הכנסתו כמעכשו נעשה כתוספת ע"ז וכן באבן לבימוס אבל הכניס לתוכו ע"ז הוא שהבית היה בנוי לדירה ואפילו הכניסה בתורת קבע מוציאה אפילו ישראל ומותרת ולא נאסרה מתורת משמשין הואיל וקבועה בארץ ואינו מטלטלה ואינו עושה בה מעשה כלל לתשמיש ע"ז וכן באבן ואין אסורין בהזמנה לבד שאין הקדש לע"ז והכנסת ע"ז אינו קרוי מעשה שלא יעשה מעשה תשמיש בגוף הבית והאבן כשאר משמשין אלא שמ"מ כל שהע"ז לשם נאסרה מתורת בית של ע"ז ובימוס של ע"ז ומ"מ באשרה פירשו הם בעצמם שנטעה מתחלה להיות האילן עצמו נעבד כפירוש גדולי הרבנים ומפני שלא נראה להם לפרשה להעמיד תחתיה ע"ז כבראשונות שאין ראוי לומר בזו שיהא בתוספת שהרי אינה עומדת בגופה של אשרה אלא תחתיה ובהעמיד תחתיה דיו בנטילה כחברותיה ויש להקשות בדבריהם מדבריהם עצמם שהרי הם פי' למעלה במרחץ של אפרודיטי במה שאמרו נהי דאתסורי לא מיתסר נוי מיהא איכא נהי דבאמירה בעלמא לא מיתסר נוי מיהא איכא כלומר כשהכניסו לשם מיהא נעשה לה נוי ותאסר ואף כאן ראוי לומר שכל שהכניס לתוכו ע"ז אע"פ שאינו מעשה נוי מיהא הוי ותאסר ואפשר שהכניסה שלא לכונת ע"ז אלא לגנזה לשם ואין נראה כן ואף מה שפירשו בבית שבנאו ובאבן שחצבה דהוו להו כתוספת ע"ז אינו נראה שאין איסורן אלא משום משמשין ואין אסורין עד שישתמשו בהם והרי בפרק ראשון אמרו בכיפה שמעמידין בה ע"ז שאם בנה שכרו מותר דמשמשין נינהו ואין אסורין עד שיעבדו ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי דברים שקצתן מוכיחין כדבריהם וקצתם כדברי גדולי הרבנים והוא שאמרו שם בית שבנאו מתחלה וכו' ר' הילא בשם ר' אלעזר והוא שהכניס לתוכה ע"ז כלומר שבנאו להכניס והכניס על דעתיה דרב שני בתים הם כלומר שאף סופא בהכניס והא תני שלש כאן לשעה כאן לשהות כלומר רישא שבנאו להעמיד שם ע"ז לכונת השהאה וזו באה כדבריהם וסופה כשהכניסה לשעה הא בקבע אסור וזו באה כדברי גדולי הרבנים אלא שיש לדחוק ולפרשה בדרך אחרת:

זהו ביאור המשנה וכולה על צד שביארנוה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בית שהוא בנוי לדירה וקבלו עליו באלוה והשתחוה לו אסור אע"פ שבאותה שעה מחובר הוא תלוש ולבסוף חברו בענין זה כתלוש הוא נחשב והרי הוא כאלו בנאו מתחלה לכך:

סיידה וכיירה האמור במשנתנו הן בבית הן באבן אין הפרש בין סייד וכייר בגופה של בית ואבן כגון בבית בית הלבנים ובאבן שחקק בה וסייד ובין שלא סייד בגופה אלא טח פניה לבד לא לענין איסור ולא לענין בטול ר"ל שאף אם לא סייד בגופה אלא שטח פניה לבד אסור עד שיטול מה שסייד ושאף אם סייד בגופה הותר בנטילתו ואין מדמין אותה לעשאו מתחלה לכך: