Meiri on Avodah Zarah 46 מאירי על עבודה זרה מ״ו

עובדי האלילים והאשרות ודומיהם שהיו קורין לע"ז שלהם בשם נאה כדי ליתן חנה על לב שומעיה ראוי לישראל המזכירה לכנות לה שם לגנאי כדי להסיר לב עובדיה מעליה ולהפוך עבודתו לשם ית' היו קורין לה פני מלך קורא לה פני כלב עין כל עין קוץ וכיוצא באלו:

גוי העובד את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ועובדיהן בסייף שהרי כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בסייף ואם ישראל הוא נידון בסקילה כדינו:

עבד את האילנות או את הזרעים והירקות אם נטעו לכך הם אסורין ועובדיהם נדונין ואם נטעו או נזרעו לשם פירות או לדבר אחר ואח"כ נעבדו גופן מותר וגדולין הבאים לאחר מכן אסורין ועובדיהם נדונין:

אבני הר שנדלדלו והרי הן תלושות והשתחוה גוי להם אע"פ שנדלדלו מאליהן בלא שום תפיסת אדם או בהמה אסורות הואיל ומ"מ תלושות הן ואין צריך לומר בדברים התלושים מעיקרא כגון אבנים וכיוצא בהם ומגדולי המחברים חולקים באבני הר שנדלדלו הואיל ועבדן במקומן:

עבד את הבהמה ובלא מעשה אלא שהשתחוה לה אע"פ שאסורה לגבוה כמו שיתבאר במקומו להדיוט מותר באכילה שאין בעלי חיים נאסרים ודינם לענין זה כמחובר וכל שכן אם לא עבדה אלא שהקצה את הבהמה לכך הן שהקצה לעבודה הן שהקצה לתקרובת הא אם עשה בה מעשה כגון ששחט בה סימן אחד אסורה אם היא שלו כמו שיתבאר:

אע"פ שבארנו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהשתחואה לבד אם גלה ישראל דעתו שנוח לו באותה עבודה נאסרה מעתה ישראל שזקף ביצה או לבינה או שום דבר שלו כדי להשתחוות לה ונמנע ולא השתחוה ובא גוי והשתחוה אסרה והרי היא ע"ז של ישראל שלא להתבטל לעולם שזהו כעין שליחותו הא אם לא השתחוה לה לא נאסרה בזקיפתה שע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד כמו שיתבאר:

אע"פ שבארנו שהמשתחוה להר לא נאסר בהנאה וכל המשתחוה לדבר של חברו דוקא להדיוט אבל לגבוה כל שנעבד בין שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין במזיד בין בשוגג אסור ולא סוף דבר לקרבן עצמו אלא אף למכשירי קרבן מעתה המשתחוה להר אבניו פסולות למזבח ויש מתירין בשאין ההר שלו שכל שאינו שלו למכשירי קרבן מיהא מותר:

היה לו הר או קרקע ונתנו לזונה באתננה אבניו פסולות למזבח כתלוש עצמו ואע"פ שנתדלדלו האבנים אין זה נקרא שנוי גמור להתירו בשנוי כדין אתנן על הדרך שיתבאר בסמוך הואיל ולא נשתנית צורתן כגון מחטין לקמחין והדומה לזה:

אתנן זונה כל שנשתנה מותר מעתה אין אסור אתנן אלא כשנתן לה דבר שגופו ראוי למזבח כגון בהמה טהורה ויינות וסלתות וכיוצא בזה הא אם נתן לה דמים ולקחה מהם קרבן מותר וכן חטים ועשאתן סולת וכיוצא בזה וכשר לבדק הבית שהרי משתנה ומ"מ להשתמש בו בגופו כגון לעשות ממנו רקועים אסור ופרה אדמה אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית אם נתן פרה אדמה באתננה פסולה חטאת קראה הכתוב:

כבר ידעת על קרבן פסח שהוא נשחט בארבעה עשר אחר תמיד של בין הערבים כמו שהתבאר במקומו חל ארבעה עשר להיות בשבת דוחין את השבת מלפניו ומ"מ יש בו מלאכות שאינן דוחות את השבת הא כיצד שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו דוחין שהרי אי אפשר לעשותם קודם השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת והתבאר במקומו בענין יבלתו שני דברים אחד שאם יכול להעבירה בידו עושה אפילו בשבת אפילו לחה ואם היתה יבשה חותכה בכלי שאין זה חתיכה גמורה והרי היא שבות ואין שבות במקדש וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שאפשר לעשותן אחר השבת:

כבר ידעת ביום טוב שכל אוכל נפש הותר בו אפילו במלאכה גמורה ושאר דברים אפילו אותם שאין אסורים אלא משום שבות נאסרו וכמו שבארנו במסכת יום טוב ויש מהם שאף מצוה נאסר דבר שאינו אלא משום שבות כגון פקוח הגל לשופר והדומה לזה כמו שהתבאר במקומו:

הזאה אינו דוחה שבת ואף לצורך עשיית הפסח ואע"פ שלא היה אפשר לו לעשותה מערב שבת וכיצד אתה מפרש דבר זה התבאר במקומו בטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח בחול אע"פ שטבל והוזה ושהוא ראוי לאכול קדשים בערב שאין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני הואיל ונטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן ואם נטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו אחר טבילה והזאה מעתה אינך צריך לומר בטמא מת שטומאתו מאותם שהנזיר מגלח עליהם שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח שאין הזאתו דוחה שבת שהרי אינה מועלת לו אלא אף אם חל שביעי שלו בשבת והוא שלשה עשר בניסן בזמן שמקדשין על פי הראיה אינה דוחה שבת וידחה למחרתו ולא ישחטו עליו וכן אם נטמא בטמאות שאין הנזיר מגלח עליהן וחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח אע"פ שהיתה הזאתו מועלת אינה דוחה שבת:

המשתחוה לקמה אם היא תלושה נאסרה אף להדיוט ואפילו נעשית קמח שאין שנוי מועיל בה שכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו ואין לה תקון אלא בשל גוי ובבטולה ואם היא מחוברת נאסרה לגבוה אף לאחר בטול ומ"מ אחר שאינה ע"ז גמורה קמחה מותר למנחות הואיל ונשתנית נשתנית והוא הדין לבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שמותרת למזבח:

כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרין למזבח ומ"מ יצאו מכלל זה ולד הנעבד והמוקצה והנרבעת ושהמיתה את האדם כמו שהתבאר במסכת תמורה ודוקא בשעברו ואח"כ נפסלו שהולד היה עמה בשעת הפסול אבל נפסלו ולבסוף עברו אף באלו ולדותיהן מותרין ובביצת ע"ז שנעשית אפרוח נחלקו בה בתלמוד המערב כמו שכתבנו בפרק שני ויראה שמותר: