Meiri on Bava Metzia 21 מאירי על בבא מציעא כ״א

אלו מציאות וכו' זה הפרק הכונה בו להשלים עניני החלק הראשון שבספר והוא ענין המציאות ורוב הפרק יסוב על ששה ענינים הראשון שיש מציאות שהמוצא זוכה בהם ואינו חייב להכריז עליהן של מי הן אחר שאינו חייב להחזירן וביאר אלו הן אותם שאינו חייב להחזירן ואלו הן אותן שהוא חייב להחזירן השני שיש מציאות שאע"פ שהן מונחות בדומה לרשות הרבים אינן נקראות אבדה ולא נגדרו בשם מציאה ואסור לו ליטלן אף על דעת הכרזה והחזרה וביאר אלו הן השלישי באותן שהוא חייב להכריז אם הכריז ולא מצא בעלים עד מתי הוא חייב בכך וכשמחזיר על איזה צד מחזירן ר"ל מהו מדקדק בתובע ובסמנין שהוא נותן הרביעי בעוד שאינו מחזירה מה יעשה בה ואיזו טעון למכרה ואיזו להניחה ואותם שבדין מכירה מה יעשה בדמיהם ואיזו משתמש בה ואיזו אינו משתמש בה וכיצד הוא צריך להזהר בקלקולה החמישי שיש צדדין שאינו חייב להטפל באבדה מצד גנות טפולה ומעלת המוצאה ואם מתבטל ממלאכתו מחמת טפולה כיצד דנין בבטולו ואם חייב להטפל באבדה אחת הרבה פעמים אם לאו ונתגלגל מזו לדין פריקה וטעינה על ידי גלגול שאם טען ופרק פעם אחת אף הוא צריך לפרוק ולטעון עמו פעם אחרת וביאר על ידי גלגול זה כל דיני פריקה וטעינה וכן נתגלגל בזה החלק מהו נקרא חזרה לענין זה שיהא נפטר המוצא בכך ומה שאינו נקרא חזרה הששי במצא שתי אבדות על איזו מיטפל תחלה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בענין החלק הראשון ולבאר המציאות שהוא זוכה בהם ואינו טעון להכריז וקודם שנתחיל בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שרוב המציאות שאנו אומרין עליהן שהן שלו אנו נוגעין בה מצד שמן הסתם בעלים מתיאשים מהן אם מצד שאין להם בה סימן שיהו אומרין עליה כך היא וקנאם המוצאם ביאוש בעליהן אם מצד ונפלה לו במקום שרבים גוים מצויים שם והוא מתיאש ממנה אע"פ שיש לו בה סימן חוץ ממקצת אבדות שאנו באים בזכייתם מצד שאע"פ שלא נתיאשו הוא מפקירה מיד שנפלה לו מצד מיאוסה בנפילתה או מצד טרח הלקוט ושאין אותם הדברים חשובים בעיניו אבל רובן של אלו הנזכרות במשנה זו הוא מצד יאוש בעלים וביאוש הבא מצד שאין לו בה סימן וצריך שתדע שנחלקו בגמ' אביי ורבא ביאוש שלא מדעת שלדעת אביי אינו יאוש ולדעת רבא הרי היא יאוש והלכה כאביי וענין יאוש שלא מדעת הוא דבר שאבד מפלוני ובא אחר ומצאה ובעליה לא ידעו ולא הרגישו בחסרונה עד שיתיאשו ממנה אבל יודעים אנו מן הסתם שאלו ידע או הרגיש בחסרונו יתיאש הימנה מיד ומ"מ אין זה נקרא יאוש וכל שבאה ליד המוצא על צד שלא ידעו הבעלים בחסרונה בשעת מציאה לא קנאה לעולם ואפילו נשתהתה הרבה ביד המוצאה לאחר יאוש בעליה הואיל ובשעה שבאה לידו לא נתיאש או שלא הרגיש בחסרונו עד שיתיאש לא קנאה לעולם אף לאחר הרגש בעלים ויאושם וצריך להניחם עד שיבא אליהו ר"ל עד שיתברר הדבר מעתה איזו אבדה זכה בה המוצא ורוב מציאות אין בעליהן מרגישין בהן בשעת מציאה שהמציאה תכופה הרבה לנפילה שעוברים ושבים מצויים הם ושמא עדין לא הרגיש המוצא תדע שלא זכה המוצא אלא במציאה שאנו מכירין מן הסתם שבעליה מרגישין בנפילתה מיד ומתוך שאין להם בה סימן הם מתיאשין ממנה ואנו משערין מ"מ שבשעת מציאתה כבר הרגישו הבעלים ונתיאשו ובהתר זכיית יאוש באה ליד מוצאן ומתוך כך כל שיש בה סימן הואיל ואין מתיאשין מיד שבוטחים הם בסימניהם אע"פ שאפשר שנתיאשו לאחר זמן הואיל ואנו משערין שבשעת מציאה לא נתיאשו לא קנאן לעולם מעתה צריך המוצא לשני דברים ואח"כ יזכה במציאה אחת שלא יהא בה סימן והשניה שתהא מדברים שאדם עשוי להרגיש בו בהם סמוך לנפילתם ומשנה זו אע"פ שיש בה דברים שבתחלת העיון נראות כסותרות את דברינו נתפרשו בגמרא כלם על דעת זה:

ומעתה נתחיל בביאור המשנה והוא שאמר אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבלה ככרות של נחתום מחרוזות של דגים וחתכות של בשר וגיזי צמר הלקוחים ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שנוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות ר' שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז אמר הר"ם ר' יהודה אומר כל מה שיש בו סימן יכריז לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו הסימן ויחזיר לו שלו וכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא נשתמשו בהם הבעלים בענין שיוכלו להכירם שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאבדם ואם הכירן יחזרו אותם לו אם היה האיש נאמן כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזרו לו אבידתו בטביעות עינא ולפי שזה לא נשתמש בהם עד שיהיה לבעליו בהם טביעות עין אינו חייב להכריז וכשימצא מהם שנים או יותר כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהם המנין הוא סימן וחייב להכריז אבל זה כשימצא ברשות היחיד או במקומות שמעטים עוברים בהם אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו ובלבד שיהא המקום רוב גוים אבל אם רוב ישראל יכריז והלכה כר' [יהודה] וכר' שמעון בן אלעזר:

אמר המאירי אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרים ושמא תאמר והרי אפשר שהוא נושא פירותיו על כתפו ושקו מתבקע ואינו מרגיש בנפילתן והיאך זכה בהם לפי מה שביארנו תדע שכך הם הדברים שלא זכה בהם על דרך זה ומתוך כך פרשוה בגמרא בתבואה ובאסיפת הגרנות ומטעם הפקר והוא שאסף כל תבואתו משם ונשארו שם גרגירי תבואה מפוזרים ופירשו בגמ' שיעור הפזור קב בארבע אמות וכל שאינו יותר מקב ושהוא מפזר בארבע אמות מתוך טרח הלקיטה ושאין חשיבות לקב תבואה שיהא אדם טורח בשבילה אדם מפקירן מן הסתם הא פירות שנפלו אם הם בכדי להרגיש מיד ולהתיאש מצד שאין בהם סימן בין מעט בין הרבה זכה מוצאן ואם אינן בדרך זה לא זכה:

מעות מפוזרים ופירשו בגמרא שמתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה אנו משערין שכבר הרגישו בעלים ונתיאשו בשעת מציאה וסימן אין כאן שאין סימן למטבע ושמא תאמר והא המנין סימן מן הסתם אין אדם יודע מנין מעות שבכיסו וכן בפירות:

כריכות ברשות הרבים וענין כריכות הם עמרים קטנים ומתוך שהם ברשות הרבים ועוברין ושבין דורסין בהם אינו בוטח בסימן שלהם ואפילו היה לו סימן בקשר שסבור הוא שהדריסה העבירה את סמניו ונתיאש ולמדת מכאן שכל סימן העשוי לידרס אינו סימן ואין כאן חשש יאוש שלא מדעת שהכריכות אדם עשוי להרגיש בהם סמוך לנפילתם ולענין פסק אתה צריך לפרשה דוקא בכריכות שאין בהם סימן הא אם יש בהם סימן לא שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן וכן התבאר בגמ':

עגולי דבלה אף הם אין בהם סימן וכן מתוך כבדותם אדם עשוי להרגיש בהם ואלו היה בהם סימן כגון שהיה מקום אחד שעושין אותם בתכונה חדשה וזו מהם הרי זה סימן ולא זכה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בהלין עגוליא רברביא אבל בהלין עגוליא דקיקיא דאתיין מבצרא חייב להכריז משום סמני מקום וכן אני אומר במקום שיש שם הרבה מינין של קציעות שהמין סימן להם:

ככרות של נחתום מתוך שהנחתומין משוין למלאת כל אחד מהם את התנור אין צריכין לסמן ככרותיהם כבעלי בתים וכלן שוין בדפוס שלהם ואין בהם סימן ואף הם מדברים שאדם עשוי להרגיש בנפילתם מיד מתוך כבדותם:

מחרוזות של דגים אין כאן סימן כגון שהם קשורים בקשר הדייגים שכלם שוין בקשר אחד ואין כאן סימן מנין שהכל היו רגילים לחרזם במנין אחד חמשה או ששה או כמו שתרצה ואף הם מדברים שאדם עשוי להרגיש בחסרונן מיד:

חתכות בשר והם חתוכות כמנהג הקצבים ואין כאן סימן שאלו מקום הבהמה כגון של צואר או של ירך יתבאר בגמרא שאינו סימן אפשר שראה אותו ביד אחר ואף סימן משקל אין כאן שנוהגים היו לחתכם על משקל אחד ואף הם מן הדברים שאדם עשוי להרגיש בחסרונן מיד:

גיזי צמר הלקוחים ממדינתן כלומר שאין בהם עדין שום שנוי אלא שהם על הדרך שאדם לוקח אותם אילך ואילך במדינות וכפרים ועיירות ואין כאן סימן כאותם שכבר באו לבית האומן והוא מסמנם כדי שלא יטעו זה בזה וכן הם מן הדברים שאדם עשוי להרגיש בנפילתן:

אניצי פשתן והוא פשתן שאמרו עליו דייק ולא נפיץ ואין כאן סימן וכן מתוך כבדותם אדם מרגיש בהם:

לשונות של ארגמן הם לשונות של צמר סרוק וצבוע בארגמן ומתוך שהם משוכים כתכונת הלשון אדם קורא אותם לשונות ואין בהם סימן וכן אע"פ שהן קלות ביותר מתוך חשיבותם אדם עשוי למשמש בהם תמיד והרגיש בנפילתם מיד:

ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שנוי חייב להכריז כלומר שאם נזדמן במקרה שהיה איזה שנוי באותן הדברים שאין בהם סימן כגון עגול שנמצא בתוכו חרש או ככר שנמצאו בתוכו מעות חייב להכריז שמא אותם הבעלים ידעו באותו השנוי ומ"מ לתנא קמא סימן הבא מאיליו אינו סימן שאף הבעלים אין מרגישין בו ונראה שהלכה כר' יהודה:

ר' שמעון אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז והלכה כדבריו ופירשו בגמרא כלים חדשים שלא שבעתן העין כלומר שהם חדשים כל כך שאנו יודעין מן הסתם שלא התמידו בעליהם בראייתם ולשון אנפוריא ר"ל אין פה ראיה ולא לענין סימן נאמרה שאם יש בהם סימן אין כאן צורך לשביעת העין אלא לענין טביעות עינא ואמר שכל שאין בו סימן והוא דבר שאפשר להכירו בטביעות עינא כגון טלית וכלים חייב להכריז שמא מתלמיד חכם הוא שמחזירין לו אבדה בטביעות עינא הא כלים שהם חדשים כל כך שלא שבעתם העין אינו חייב להכריז הא פירות ושאר הדברים שהוזכרו תחלה אין בהם צד טביעות עינא כלל לשום אדם כך כתבוה גדולי המפרשים ואני תמה בה חתיכות בשר מיהא אף לענין איסור והתר יש בהם דין טביעות עינא כמו שביארנו בפרק גיד הנשה אלא שזו אפשר לפרשה בדרכים אחרים כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו במשנה שאם נפלו לו פירות בכדי להרגיש משעת נפילה עד שעת מציאה לפי אומדן הדעת שהם דרך נפילה כגון מפוזרים הואיל ופירות אינן בני סימן אפילו הרבה זכה מוצאן ואין כאן סימן מנין אמור אלא בדרך הנחה שאפשר שבמנין הניחם הא דרך נפילה לא שסתם הדברים אינו יודע מנינם וכן סימן מקום אין כאן שכל שהוא דרך נפילה אין בו סימן מקום שסתם הדברים כל שהוא דרך נפילה אינו יודע מקומו ואם דרך הנחה הם אפילו מועט שבמועט חייב להכריז ואע"פ שאין בהם סימן שהרי מ"מ יש כאן סימן מקום אם הוא במקום שאין עשויות להתגלגל כגון רשות היחיד או מקום שאין רגלי אדם ובהמה מצויים שם ולדעת זה מה שאמרו בכאן אי דרך הנחה אפי' בציר לא פירוש אינן שלו וחייב להכריז וגדולי המחברים כתבו שדרך הנחה לא יגע בהם כלל ומה שאמרו בכאן אי דרך הנחה אפילו בציר נמי לא פירושו לדעת זה שהרי אינו רשאי ליגע בהם ומ"מ כל שאמרו לא יגע בהן אם נטל והוא דבר שבסימן יחזיר ואם אין בו סימן זכה ואבד ממון חברו ומ"מ לא יראה כן כמו שיתבאר למטה בסוגיית הכריכות שלא אמרו דרך הנחה לא יגע בהם אלא במקום המשתמר קצת שאפשר שתשתמר ולא יגע בה מוצאו והיא היתה כונת המניח אבל מקום שמן הסתם תנטל על ידי עובר ושב לא נאמר עליה לא יגע בהן שיש לנו לומר שהונחה ונשתכחה:

לענין תבואה ולענין הפקר בארנו במשנה שכל קב בארבע אמות הרי הוא שלו ודבר זה מצטרפין בו שני דברים אחת שאינו דבר חשוב והשניה שיש טרח גדול בלקוטו הא כל שיש שם אחת מאלו לבד והוא שיש שם טרח גדול בלקוטו אבל מ"מ דבר חשוב הוא כגון קבים בשמנה אמות או קב שומשמין בארבע אמות או שאינו דבר חשוב אלא שמ"מ אין כאן טרח גדול כגון חצי קב בשתי אמות או קב תמרים או רמונים בארבע אמות הדבר בספק ולכתחלה אסור שאין זה הפקר גמור ואם נטל אינו צריך להחזיר:

גדולי המחברים נסתפקו קב משנים ושלשה מינין מהו ונראה שיש להם פירוש אחר בסוגיא ואין דבריהם נראין:

אבדה שיש בה סימן כבר בארנו שאע"פ שנתיאש בה לאחר זמן הואיל ובשעה שהגיעה ליד המוצא לא נתיאש מן הסתם לא קנאה לעולם ואפילו שמענו בפירוש אחר זמן שנתיאש ומ"מ אם נמצאת לאחר שנודע בהדיא שנתיאש כגון ששמעוהו שהיה אומר אוי לו לחסרונו ואח"כ נמצאת זכה בה וכן אם מצאה מתוך זוטו של ים ומשולליתו של נהר זכה בה אע"פ שיש בה סימן כמו שיתבאר למטה וכן המוצא אבדה בעיר שרבה גוים זכה בה אפילו היתה של ישראל שהרי נתיאש הימנה וחשב שגוי מצאה ומ"מ אם נמצאת באחד ממקומות העיר שישראל מצויין שם יותר כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות מכריז אבל סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות שהגוים מצויים שם וכן כל מקום שהרבים מצויים שם הרי היא שלו כמו שיתבאר למטה:

נמצא שאבדה נקנית בשלשה דרכים למוצא אין בה סימן וכן יש בה סימן ונתיאשו הבעלים בודאי בשעת מציאה וכן לא נתיאשו בודאי אלא מן הסתם כגון זוטו של ים ושולליתו של נהר ומקומות שהרבים מצויים שם:

מתנות עניים שבקרקע כגון לקט שכחה ופאה של תבואה ופרט ועוללות של כרם וכיוצא באלו יש שם זמן שמאותו זמן ואילך נתיאשו העניים מהם ומותר כל אחד בהם ואפילו עשירים ומאימתי הוא זמן זה בלקט שכחה ופאה של תבואה משילכו הנמושות והם עניים זקנים הולכים על משענתם ומתוך שהם שחויי קומה והולכים בנחת ואינם הומים לקבוץ משדה לשדה מרבים בעיון ומתיאשים העניים מהם ויתבאר במקומו שבפרט ועוללות משילכו עניים ויחזורו ובזיתים משתרד רביעה שניה ואע"פ שיש עניים בעיר אחרת שלא ידעו ונמצא יאוש שלא מדעת אותם שבעיר אחרת מתיאשים הם מעיקרם על יד אלו שבעיר זו:

מדרכן של ראשונים בתאנים המיוחדות ליבש שהיה בהם מיני תאנים שקוצצים אותם מעט בראשם באיזמל כדי שיהא טוב הלחות זב מהן ושוטחין אותן בשדה ליבש והיו קורין למין זה קציצות ואם מצא מהן בדרך ואפילו בצד השדה שציבור הקציצות בתוכו שהדברים נראין שמשם יצאו הרי אלו שלו וכן אילן תאנה שנוטה לדרך ומצא תחתיה תאנים שהדבר מוכיח שמאותו אילן הם הרי אלו שלו ואין בהם תורת גזל ופטורות מן המעשר כדין הפקר שכל אלו אדם יודע שתאנים נושרות וקציצות מתפזרות ולא סוף דבר שהוא יאוש מדעת אלא שאף מן הסתם הפקר גמור הם מתוך שהתאנים וכיוצא בהן נמאסות עם נפילתם הרי הוא מפקירן אבל זיתים וחרובין וכיוצא בהן אסורין וחייבות במעשר אם שאין דרכן של אלו ליפול ואינו מעלה נפילתם על לבו ונמצא יאוש שלא מדעת אם שאף שהוא מעלה נפילתם על לבו הואיל וגבולן מוכיח של מי הם שאין נופלות ומתגלגלות אלא שנשארות תחת האילן עצמו ושאינן נמאסות בנפילתן אינו מתיאש ולא מפקיר והוא שאמרו בגמרא חזיתייהו מוכיח עליהו ר"ל גבולם מלשון בית אבנים יחזה ועם שאול עשינו חוזה ר"ל גבול שלא יעבור משם והלאה ואע"פ שתירוצין אלו באו בגמרא לדעת רבא שאין הלכה כמותו בזו כמו שיתבאר למטה הכל היא הלכה תדע שהרבה תירוצין עלו בשמועות שבסוגיא זו לדעת רבא שהם כהלכה אע"פ שבעיקר השמועה אין הלכה כמותו כמו שיתבאר בפרטי השמועות:

מה שאמרנו בקציצות אלו שפטורות מן המעשר מתורת הפקר יש שהקשו והלא אין רשאי להפקיר להפקיע למעשר אלא כשלא נגמרה מלאכתו והילכך אלו כבר נגמרה מלאכתן והיאך סתם הפקר מפקיע חיוב מעשר שבו עד שתירצו רבים שהפקר ממש הוא שאמרו שלא יועיל מפני שאפשר שהוא מתכוין להערים אבל הפקר הבא מסתמא ומאליו ואין בו חשש הערמה הרי הוא הפקר ופטור מן המעשר ואין זה כלום שהרי אמרו במסכת מעשרות מצא פירות ממורחין בשדה מכנסים אסורים משום גזל מפוזרים מותרים משום גזל ובין כך ובין כך חייבין במעשר ופטורין מן התרומה ופרשו בתלמוד המערב שפטורין מן התרומה מפני שאי אפשר לגרן שתעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה ואחר שכן כבר נתרמה קודם מריחתן אבל מעשר אינו מפריש אלא בבית ומתוך כך חייבין במעשר ואין סתם הפקר מפקיען אלא עיקר הדברים שהקציצות כיון שעומדין ליבש ולא יבשו הרי הוא כדבר שלא נגמרה מלאכתו ושמא תאמר והלא אמרו בכאן פטורות ממעשר ולא חלק בין נתיבשו ולא נתיבשו אפשר שסתמן לא נתיבשו ורבותי פרשוה מתוך כך שמאחר שעשויין להביא לבית אינן נקבעות עד שיביא וכן היא שנויה במשנת גרן המעשרות:

הגנב שנטל מזה ונתן לזה אם עד שלא נודעה לו גנבתו אין אומרין מה שנתן נתן שאע"פ שכשידע סתמו מתיאש מ"מ עכשו הוא יאוש שלא מדעת הא משנודעה גנבתו סתם גנבה יאוש בעלים הוא וקנאה ביאוש ושנוי רשות:

גזלן שנטל מזה ונתן לזה אע"פ שידע בגזלתו אין אומרין מה שנתן נתן אא"כ נודע שנתיאש שסתם גזלה אינו יאוש אפילו בליסטיס כמו שבארנו בבבא קמא ויתבאר במקום אחר שבליסטיס ישראל סתמו יאוש וחכמי הדורות פוסקין אותה בליסטיס מזויין: