Meiri on Bava Metzia 22 מאירי על בבא מציעא כ״ב

ירדן ושאר נהרות ששטפו קורות ועצים ואבנים ושאר דברים והוא מקום שיכולין להציל והצילן אחד אם נתיאשו הבעלים הרי הוא שלו ואם לא נודע שנתיאשו הבעלים יחזיר ואע"פ שלא ראינו הבעלים רודפים להציל הואיל ויכולים להציל לא נתיאשו:

היו יכולים להציל על ידי הדחק אבל לא בריוח אם הבעלים רדופים להציל יחזיר ואם אין הבעלים רדופים להציל הרי אלו שלו ואין דברים אלו דומים לזוטו של ים ושלוליתו של נהר שזוטו של ים ושלוליתו של נהר אינן מקום הצלה אף על ידי הדחק וכשזה מסכן בעצמו ואירע במקרה או סבה שניצול והציל אפילו היו בעלים מרדפים וצווחים הרי אלו שלו שהרי אבדה לכל אדם הוא ואינה בכלל תאבד ממנו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו כדברינו בהלכות אבדה אבל בהלכות גזלה כתבו שהמציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר צריך יאוש ולא הבנתי דבריהם ואף גדולי הצרפתים יש להם פירוש אחר בשמועה זו שאין הדברים נראין:

יראה מסוגיא זו שהתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים ושליחותן אינה תרומה כלל אף בגלוי הדעת של בעלים והוא מה שאמרו דשווייה שליח הכי נמי מסתברא וכו' ומ"מ גדולי המחברים פסקו כסתמה של שמועה זו שאם תרם שלא ברשות אין תרומתו תרומה אלא בגלוי הדעת כיצד בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה שלא אמרה אלא על דרך כעס ואם הוסיפו הבעלים עליהם בין כך ובין כך תרומתו תרומה שתוספת שלו מגלה דעתו שנוח לו במה שעשה ושמא תאמר הואיל ונפטרו כבר במה שתרם השליח היאך רשאי להוסיף אחר כן והלא אמרו במקומה תרם ועלה בידו אחת מששים תרומתו תרומה חזר והוסיף עליהם חייבות במעשר אלמא שלא חל שם תרומה על התוספת ונמצאת שאין זו תרומה אלא טבל וחייב במעשרות כשאר הטבלים תרצו חכמי הצרפתים שכל שתרם בעל הבית ונפטר כל מה שמוסיף טבל הוא שהרי לא היה דעתו תחלה אלא למה שתרם בעין רעה והוא אחד מששים אבל כל שנתרם על ידי אחר ודעת בעל הבית לעין יפה אין תוספתו מפקעת ואין דעתי נוטה כדבריהם שהרי אמרו בה תרם ועלה בידו אחת מששים כלומר שהיה דעתו ליתר מכן ומתוך כך יש שפירשוה שלא גמר השליח עדין לתרום הא אם גמר אין תוספתו כלום ורבותי פרשוה בשגמר אלא שלא אמרו תרומתו תרומה אלא על מה שתרם האחר אבל לא התוספת ואם כן מה שאמר כאן תרומתו תרומה פירושו על העיקר ומה שאמר שם אין תרומתו תרומה פירושו על התוספת ומפני שהפקפוק שבכאן הוא על העיקר מפני שנתרם על ידי שליח הוצרך להשמיענו על העיקר שהוא תרומה אבל בסדר זרעים שהפקפוק היה על התוספת שהרי העיקר לא היה בו שום פקפוק ולא הוצרך לדבר אלא על התוספת לומר בו שאינו תרומה וכן נראה לי:

האומר לשלוחו צא ותרום תורם בדעתו של בעל הבית אם יודע בו שעינו יפה תורם ביפה אחד מארבעים ואם יודע בו שעינו רעה תורם ברעה אחת מששים ואם אין יודע דעתו כלל תורם בבינונית אחת מחמשים שסתמן של בעלי בתים כך היא וכן אין לו לתרום אלא מן הפירות הבינוניות ואם הלך שליח ותרם מיפות הרי הוא כתורם שלא ברשות ודינו כמו שהזכרנו:

גלוי הדעת זה לא נאמר אלא בתרומה שמן הסתם הואיל ומצוה היא ראוי לתפוש גלוי הדעת שלו בבירור הגמור אבל לענין אחר כגון שנכנס זה בכרם חברו או גינתו ושלוחו של בעל הבית או אריסו נותן לו מן הפירות שאסור לאכול מהם על הדרך האמור בהגוזל בתרא שאין לוקחין פירות וכו' ולא משומרי פירות אפילו בא בעל הבית ואמר כלך אצל יפות לא הותרו שמא לא מלבו אומר כן אא"כ אמרה בפירוש ויש מתירין באריס ומ"מ אם היו תלמידי חכמים ובטוחים בבעלים שנוח לו ליהנות תלמיד חכם מנכסיו אף בלא גלוי הדעת מותר ואין זה דומה ליאוש שלא מדעת שיאוש שלא מדעת כשיתיאשו לא יתיאשו אלא מתוך שאין להם בה סימן אבל זו בידוע שרוצה בכך ואין כאן לומר באיסורא אתא לידיהו וכל שכן אם היה זה אריס שיש לו חלק בהם שאף בעל הבית מוותר חלקו כמהו:

כבר ידעת שאין האוכלין מקבלין טומאה עד שיוכשרו במשקין וברצון הבעלים כמו שיתבאר במקומו המעלה פירותיו לגג וירד עליהם הטל אם ידעו בעלים בעוד שהטל עליהם ושמחו הוכשרו ואם ניגבו קודם ידיעת הבעלים אע"פ שאם ידעו שמחו לא הוכשרו יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף יותן לדעת:

כל מקום שנחלקו בו אביי ורבא הלכה בכל התלמוד כרבא חוץ מששה מקומות סימן להם יע"ל קג"ם והם סימני שמועות מפורשות במקומן וכבר כתבנו מקומן של כל אחת מהן בגמרא בבא קמא:

תמרים שנשרו מן האילן לרוב בשולן אם היה מקומן מוכיח עליהם אסורין כמו שביארנו למעלה בזיתים וחרובין הואיל ואין דרכן לינשר ושאין נמאסין עם נפילתן אבל כל שנשרו מצד שהשירן הרוח הותרו מתורת יאוש שכל שנישרין ברוח קלקול הוא שמצוי בהם מצד שקצים ורמשים שמכים בעוקציהם וגורמין להם שמרקיבין ומתוך קלותם רוח קימעא שוברתם ונפילתם עולה על לב ומתיאשים ונמצא יאוש מדעת ויש מפרשים ששקצים ורמשים אוכלים אותם כשנשרו ומפקירן ולא יראה כן:

כל שזכה בו אדם מצד יאוש אם היה של יתומים לא זכה שהיאוש ממין מחילה הוא ויתומים אינן בני מחילה ומתוך כך אם היה שדה זה מוחזק ליתומים תמרים אלו אסורין הא כל שלא הוחזק בכך אין חוששין שמא של יתומים הוא כלל גדול אמרו למיעוטא דמיעוטא לא חיישינן:

הקיף בעל הבית גינתו וגדרה והוא הנקרא בלשון תלמוד כריכאתא גלה בדעתו שאע"פ שנשירתן עולה על לבו אינו מתיאש ולא מפקיר שהרי מתכוין לשמרן וכן כל שתקן להם מקום להיות נשמרות שם כדי ללקטם הרי הוא מגלה את דעתו שאינו מתיאש ולא מפקיר ויש שפירשו בכריכאתא שנשרו עם ענף שלהם וכל כיוצא בזה אין נשירתן עולה על לב ואין זה יאוש מדעת ונאסרו:

כריכות ברשות הרבים והם העמרים הקטנים אם אין בהם סימן אפילו דרך הנחה הרי אלו שלו כמו שביארנו במשנה וסימן מקום אין כאן שהרי עשויה להתגלגל ממקום למקום ואם יש בהם סימן אף דרך נפילה נוטל ומכריז שהסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן ואם מצאן ברשות היחיד או במקום המשתמר קצת עד שאין בני אדם מצויים לשם כגון חצרות חרבות ואינו חצר משתמרת שנאמר עליה שבעל החצר זכה בה ולא מוצא ואין בהם סימן אם דרך נפילה הרי אלו שלו שכל שהוא דרך נפילה אף ברשות היחיד אין בו סימן מקום שסתם הדברים כל שדרך נפילה אינו יודע מקומו ואם דרך הנחה מכריז מטעם סימן מקום והאלומות אם דרך הנחה אע"פ שאין בהם סימן נוטל ומכריז אף ברשות הרבים מתוך שהן גדולות אינן מתגלגלות ונמצא מקומם סימן ונמצא למד שהמקום סימן ובלבד בדרך הנחה ובדבר שאינו מתגלגל ממקום למקום שמא תאמר והלא אבדה מדעת היא שלא היה לו להניחה ברשות הרבים וכל המאבד ממונו לדעתו אע"פ שאסור לרואה ליטול לעצמו מ"מ אינו זקוק להחזיר שנא' אשר תאבד ממנו פרט למאבד ממונו לדעת אין זה כלום שדרך בני אדם תמיד להניח כריכות ואלומות ברשות הרבים בשעת הקציר: