Meiri on Shabbat 107 מאירי על שבת ק״ז

מי שנכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך ומותר לכתחלה כל פטור האמור במסכתא זו פירושו פטור אבל אסור חוץ משלשה והם צידת צבי כמו שכתבנו וצידת נחש ושאר המזיקין שאפי' לא היה צד סכנה בנשיכתם כל שמתכוין שלא ישכוהו מותר לצודם ר"ל שיהא כופה עליהם קערה או מקיף עליהם או קושרן וכן מפיס מורסא שאם לעשות לה פה לרפואה אסור שהרי הוא מתקן המכה והרי הוא כתקון כלי שעושה לה פה להכניס האויר לתוכה שלא תחזור לסורה וזה הוא צרך גופו שקפיד הוא על אותו הפתח שיעמוד פתוח אבל אם לא נתכון אלא להוציא ליחה שיש שם עכשיו ועוקצתו ואינו חושש אם תחזור ליסתם מותר וכבר ביארנו ענינם בפרק ראשון וכן מחט של יד נטלת לכתחילה ליטול בה את הקוץ שהוא מצערו וזהו תקון המורסא שהרי אינו חושש אחר שתצא אם יחזור הנקב ויסתם:

כופין לכתחילה את הקערה של חרס על הנר שלא תאחוז בקורה אע"פ שאפשר שתכבה לסיבה זו וכן על צואה של קטן שלא יוחלקו בה רגליו ויכשל וכן על עקרב שלא ישוך אפי' במקום שאין סכנה בנשיכתו כמו שביארנו:

דברים אלו כלם יתבארו בפרק שרצים שכלם לדעת ר' שמעון הם שנויות שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולמדנו מהם שהלכה כר' שמעון כמו שביארנו בפרק שני ומ"מ יש טורחים להעמידם אף לר' יהודה וסוגית פרק שרצים סוגיא בעלמא הוא וכן יראה מדברי גדולי המחברים שפסקו כר' יהודה ופסקו באלו שפטור ומותר על הדרך שביארנום בפ' ראשון וכן ראיה שהרי שמואל הוא בעל שמועה זו של פטורים אלו שהם בדין פטור ומותר והוא בעצמו נאמר עליו בפרק שלישי שסובר כר' יהודה ואע"פ שיש טורחים לתרץ שלא אמר שמואל שמועת פטור ומותר אלא לדעת הסובר כר' שמעון שנויא דחיקא היא ואין לסמוך עליו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק ארבעה עשר בעזר הצור:

שמנה שרצים וכו' זה הפרק הכונה בו להשלים מה שכבר הותחל לבאר למעלה מעניני מלאכת הצידה ולהתחיל בו בביאור החלק השני שבמסכתא זו במלאכות האסורות מדברי סופרים ובפרט במה שנאסר מחמת שנראות כמלאכה לצרך חול ובמה שנאסר מחמת סרך רפואה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים ביאור עניני מלאכת הצידה והשני בקצת מלאכות נאסרו מדברי סופרים מחמת שנראית כמלאכה הנעשית לצרך חול והשלישי בקצת מלאכות נאסרו מדברי סופרים מחמת סרך רפואה:

והמשנה הראשונה שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב ורמשים החובל בהם פטור הצדן לצרך חייב ושלא לצורך פטור חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהם חייב אמר הר"ם פי' דע כי החובל והעושה חבורה אינו חייב אלא בשני תנאים האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לה עור ויצא ממנו דם או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שיארע מהכאת האבן וכיוצא בו והתנאי השני הוא שיתכוין באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה אבל אם לא נתכוון אלא להיזק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל וכבר קדם להם העקר באמרם כל המקלקלין פטורין וזהו ענין אמרם החובל בצריך לכלבו והבעיר בצריך לאפרו אז יהיה חייב והשורף דבר מן הדברים ומתכוין לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות והחובל ונתכוון למה שזכרנו הוא תולדת לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו ואמר בכאן כי אלו השמנה מינים הנזכרים בתורה לענין הטומאה והם החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת הם כלם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ונקבה וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשנחבל לא ישוב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר שמנה שרצים האמורים בתורה והם החלד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחמט והצב והלטאה הצדן חייב שכלם מחוסרי צידה הם והחובל בהם חייב מפני שיש להם עור לענין שבת להיות חבורה שלהם נקראת חבורה שעורן קשה ליקרא עור כבהמה וחיה ועוף אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור שיהא קרוי עור לענין זה ולפיכך החובל בהם פטור ולענין צידה אין חלוק ביניהם לשמנה שרצים ולא הפליג ביניהם אלא לענין חבלה והצדן לצורך כגון לצורך רפואה חייב הואיל ומחוסרי צידה הם ושלא לצורך פטור מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף בשמנה שרצים כן ומשנתנו כר' שמעון ומ"מ גדולי המחברים פסקו כשיטתם בכלם שבין לצורך בין שלא לצורך כגון לשחק בהם חייב שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ומ"מ חיה ועוף שברשותו שאין מחוסרים צידה הצדן פטור והחובל בהן חייב וצריך שתדע שחבלה הנזכרת במשנה זו לחייב בשמנה שרצים ולפטור בשאר שרצים הוא שנצרר הדם ולא יצא שמתוך קושי העור הדם נשאר נצרר במקומו והרי הדם נעקר לגמרי אלא שהעור מעכבו והרי היא חבורה שאינה חוזרת ואע"פ שלא יצא חבורה היא אבל שאר שרצים ושקצים ורמשים מתוך רכות העור אלו היה הדם נעקר לגמרי לא היה הדם עומד נצרר אלא יוצא היה שאין כאן עור שיעכבנו אלא שלא נעקר הדם לגמרי ואין כאן חבלה ומתוך כך כל שלא יצא הדם פטור הא מ"מ אם יצא הדם אף באלו חייב שמאחר שאם הרגן חייב מה לי קטלא כלה מה לי קטלא פלגא שאיסור חבלה משום נטילת נשמה הוא וכל הוצאת דם נטילת נשמה הוא כמו שיתבאר בגמרא וכן הלכה ושמא תאמר לר' יוחנן שפירש חובל חייב בצריך לכלבו נצרר הדם מה תקון יש בו כבר ביארנו למעלה שכך המנהג להכותם כדי שיצא הדם והרי נעשית מקצת כונתו והוא כשם משמעון שהוא חייב וגדולי הרבנים פירשו בחובל שנצרר הדם שחיובו משום צובע ואין נראה כן אלא משום נטילת נשמה שבאותו מקום ומ"מ בתלמוד המערב שבפרק כלל גדול נראה לכאורה כדבריהם והוא שאמרו שם מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועושים עורות אלים מאדמים א"ר יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם בשפה חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום אלא שיש מפרשו שכל שרוצה בצביעתו חייב אף משום צובע:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חובל אינו בכלל אבות מלאכות וחיובו יראה שהוא משום שוחט וכן הסכימו רוב מפרשים שהרי קצת נטילת נשמה הוא וכן יראה ממ"ש מה לי קטלה כלה וכו' ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהיא תולדה של מפרק והוא תמה:

זה שביארנו במשנה בחיה ועוף שברשותו שהצדן פטור מ"מ לכתחילה אסור כדין כל פטורי דשבת ומכאן יש שמתמיהין היאך צדין אותן לכתחלה ביום טוב והרי היה אפשר מבערב ופירשו שמאחר שבשבת פטור ביום טוב ולצורך אוכל נפש מותר לכתחילה ואף בחצר גדולה שלא הצריכו לקטן אלא בביבר ומ"מ כתבו בנמוקי קצת רבנים שאם יצאו תרנגוליו בחוץ בשבת אסור להשיבם בבית דרך צידה אלא קורא להם ואם יבאו יבאו או עומד בפניהם שלא ירחיקו ללכת אבל בחצרו מותר ויש אומרים שלא נאמרה משנה זו אלא בעוף וחיה המדבריים שגדלו ברשותו אבל תרנגולים ואווזים ושאר הבייתיים אף מרה"ר לבית מותר:

שמנה שרצים כבר ביארנו במסכת חולין פ' העור והרוטב שבארבעה מהם והם האנקה והכח והחומט והלטאה אין להם עור חלוק בפני עצמו אלא עורותיהן כבשרן לטמא בכעדשה אבל החלד והעכבר והצב והתנשמת עורן חלוק מבשרן ואינו מטמא ולמדת שאין הלכה כר' יהודה שאמר הלטאה כחולדה כמו שביארנו שם:

שאר שרצים כבר ביארנו במשנה שהחובל בהם פטור בנצרר הדם מפני שאין עור שלהם קרוי עור הא כל שהוציא מהם דם חייב וכן ההורגן אף בלא הוצאת דם חייב ומכאן אמרו ההורג פרעוש בשבת חייב אבל הצדו ממקום שאינו ניצוד ועומד אלא שהפרעוש קופץ על בגדיו או על הקרקע והוא צדו משם פטור אבל אסור אבל כינה הואיל ואינה פרה ורבה אלא זיעה בעלמא מותר להרגה לכתחלה ואין זה בכלל נטילת נשמה כלל ויש מקילין אף בפרעוש ממה שאמרו בשאר מזיקים שאם היו רצים אחריו מותר ופרעושים כרצים אחריו הם ואין נראה כן שאין היזק פרעושים דומה להיזק שאר מזיקים שיהא נכלל בשם מזיק בנשיכתו:

כבר ביארנו במשנה שזה שאמר הצדן שלא לצורך פטור לדעת ר' שמעון היא שנויה שסובר במלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה אבל צידת נחש ומפיס מורסא שאמרו בסוגיא זו שאף הם לדעת ר' שמעון נאמרו נראה לדעת הפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכן שפסקו במפיס מורסא וצידת נחש פטור ומותר שסוגיא זו אינה נשנית בדיוק כאמרו איכא דמתני לה וטורחים להעמידם אף לדעת ר' יהודה שהם פוסקים כמותו:

השולה דגים מן הים אפי' ניצודו מערב שבת בתוך הים שאין שם איסור צידה משיבש בו כסלע חייב משום נטילת נשמה ודוקא בין סנפיריו ולא סוף דבר יבש ממש אלא שכשנוגע שם באצבעו רירין נמשכין משם ואם לא היה ניצוד חייב שתים:

הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה ר"ל שעקרו ממקומו אע"פ שלא הוציאו חייב משום עוקר דבר מגדולו ואפי' לא מת שאלו מת הרי חייב משום נטילת נשמה ומ"מ גדולי הדורות מפרשים אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה:

והתולש כשות שבין היזמי והיגי ועומד שם בלחותו משום יניקת הארץ הרי הוא כתולש מעציץ נקוב וחייב משום עוקר דבר מגדולו אפילו תולש כמהין ופטריות מאזן הכד או מן הקורה חייב משום עוקר דבר מגדולו שכך היא דרך גדילתן משא"כ בעציץ שאינו נקוב שהתולש ממנו פטור אבל אסור: