Meiri on Shabbat 108 מאירי על שבת ק״ח

כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ואפי' על גבי נבלות וטרפות שלהם ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל לא על גבי עור חיה טמאה ובהמה טמאה ואין צריך לומר על גבי נבלות וטרפות שלהם ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן:

עור של עוף טהור הרי הוא כשר לתפלין ואע"פ שיש בו נקבים נקבים מפני מושב הנוצה הרי אמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אבל דגים אין כותבין על עורם ר"ל אפי' טהורים שבהם מפני שאין זוהמתן פוסקת בעבודן וכן הדין בכל אלו בס"ת ומזוזה:

עולת העוף כבר התבאר שמולק ומבדיל ר"ל שחותך כל הסמנים כמו שכתבנו בראשון של חולין וממצה דם הראש ודם העוף על קיר המזבח למעלה מן החוט וכל שמצה דם הראש ולא מצה דם העוף פסולה הא אם מצה דם העוף ולא מצה דם הראש כשירה ואח"כ מקטיר את הראש בפני עצמו ר"ל שנוטלו ומקיפו בבית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על האש שעל המזבח ואח"כ נוטל את הגוף ומסיר את מוראתו ועור שעליה ונוצתה ובני מעיה ומשליכן לבית הדשן ואח"כ משסע את העוף בידו בכנפיו ר"ל בעוד שכנפיו לשם אלא שאינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר וסופג במלח ומקטיר על האש ואינו צריך להפשיט את עורה כדרך האמור בעולת בהמה שאע"פ שהוא קרוי עור התורה רבתהו להקטרה שנאמר בכנפיו לרבות את העור:

עצמות הדג ועורו אין כלים העשויים מהם מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ומעתה העושה מהם אהל הרי הוא מביא טומאה לכל מה שתחתיו אבל הוא עצמו ר"ל האהל טהור לגמרי כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השניה אין עושין הלמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל אמר ר' יוסי והלא הלמי בין מרובה בין מועטת ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח אמר הר"ם פי' הלמי הוא המים והמלח ואין בין הלמי ומי מלח אלא שהלמי שיעור גדול ומי מלח שיעור קטן ור' יוסי מחמיר ואוסר אפי' מי מלח ואינו מתיר אלא שישפוך על המלח או על המים ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין עושין הילמי בשבת והוא תערובת מים ושמן ומלח שהיו נותנין מלח בתוך הכלי ומים עליהם והיו אותם המים עזים ואח"כ נותנין שם מעט שמן להטעים וענין איסורו מפני שנראה כמי שעושהו לתקון אוכלין הניתנין בתוכן שיתקיימו יפה והרי זה כמולח את הבשר להעמידו לצרך חול שלא יסרח ואע"פ שבפרק כלל גדול אמרו אין עיבוד באוכלים פירושו לענין חיוב כרת וחטאת הא מ"מ איסור חכמים יש בו כמו שכתבנו שם ג"כ במליחת הבשר והוא שאמרו במסכת י"ט שאסור למלוח בשר ביום טוב אא"כ לצורך היום אבל עושין מי מלח ופי' בגמ' מי מלח מועטין פירוש לעשות הילמי מועט ולא בא להפקיע משם את השמן שאף בתערובת שמן הם קרויים מי מלח או הילמי אבל בא להתיר כל זמן שהם מועטין שאדם מרגיש בהם שאינם נעשות אלא לצורך השבת לטבול שם את פתו או ליתן לתוך התבשיל ולא ליתן שם אוכלין מרובין להתקיים שם אחר שעה עד שיהא סבור שהוא עושה כן לצורך חול ור' יוסי מחמיר בזו אף במועט ואמר והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת ומאחר שאף המועטת נקראת הילמי יאמרו מ"מ הילמי מותר ואין חילוק בין רב למעט אלא אלו הן מי מלח המותרין שנותן שמן תחלה לתוך המלח קודם שיבאו המים לשם או למים קודם שיבא המלח לשם וכל שהשמן קודם לעירוב המים והמלח אינו נקרא הילמי שחלקות השמן ומתיקותו מונע חוזק תערובת המים והמלח שאינן נעשות עזים ולא ראויות לקיים שם אוכלין אלא לטבל בהם פת לשעתו או ליתן לתוך קערות תבשיליהן אבל כשנתערבו המים והמלח תחלה כבר נעשו עזים וראויים לכך ואין השמן מוציאן מחזקתן או שהרואה נתינת המלח והמים אינו מרגיש שיהא השמן עתיד לבא לשם ויחשוב שלקיים אוכלין הוא עושה ומ"מ הלכה כתנא קמא כמו שאמרו בראשון של מציעא ובמסכת עירובין אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ר"ל שהיה מצריך ברחבן ועוביין שלשה טפחים ואינו כן אלא גבהן עשרה ורחבן ועוביין כל שהוא ואחר שכן הילמי מותרין בכל ענין ובלבד במועטין שיהא ניכר בהם שלצורך שעה הם עשויים הא כל שלקיים אף לשבת עצמו אסור שנראה כעושה לצורך חול וכ"ש אם עושה אותן בדרך שנראה שלקיים אוכלין הוא עושה כגון על הכבשים ר"ל על הירקות שאדם כובש להתקיים ובתוך גיסטרא והוא כלי חרש הנשבר שאינו ראוי לתשמישו הראשון ומקצין אותו לכך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מי מלח בלא שמן כל שהם עזים הרבה לא היה דרכן לעשותו לטבול בהן פתן לשעתן אלא להצניען לערב מהם כל השבוע במורייסן ואחר שכן אף במועטין אסור לעשותן הא כל שאינן עזים כל כך מותר וא"כ לא אסרו במשנתנו מי מלח בלא שמן אלא בעזים ואיזהו שיעורן לאיסור כל שיש שם שני שלישי מלח ושליש מים והיאך אתה מרגיש בדבר זה כל שהביצה שאדם רוצה לטבל בתוכו צפה ואינה שוקעת הרי הן מי מלח עזים שכח חוזק המלח מונעו מלשקוע על דרך מה שאמרו דרך הפלגה לא טבע איניש בימא דסדום וכל ששוקע' אינה אלא הילמי שהתרנו במשנה:

מותר למלוח את הביצה בשבת לאוכלה אבל צנון אסור למלחו ר"ל עגול על עגול ומלח באמצע כדרך שעושין הרבה בני אדם אבל מותר לטובלו במלח בשעת אכילתו שאין זה אלא כמליחת ביצה:

ימה של סדום היה ידוע אצלם במים שבה שהיו מרפאין את העינים ואע"פ שבמלח היוצא מהם אמרו שמסמא את העינים הפיכא סדום והפיכן מלהא מימיה מרפאין ומלח היוצא מהן מסמא או שמא כח המלח חזק יותר מדאי או שמא מרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה מהדברים הרפואיים מעתה מותר ליתן מאותם המים על גב העין אף במקום שאין שם סכנה שלא גזרו הרפואה למי שאין צריך לה כל כך אלא מגזירת שחיקת סמנים וכל שאין ניכר שיהא לרפואה לא גזרו בו ומ"מ אסור לו להיות מתמיד בפתיחת העין וסגירתו בעוד שהמים על גב העין והוא הנקרא כאן מעמץ ומפתח שנראה בזה כמכוין לרפואה בתחלה אלא נותן על גב העין ואם יכנסו יכנסו ומ"מ נתינה בתחלה בתוך העין אסור וכן הדין והענין ביין שנתינתו בתחלה לתוך העין אסור על גב העין מותר ובלבד שלא יעמוץ ויפתח והוא שאמרו שורה אדם פתו ביין ונותנו על גב העין בשבת וכן שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עינו בשבת אבל רוק תפל אפי' על גב העין אסור שרפואתו ידועה לכל והכל מרגישין בה אבל שאר הדברים אפי' הקילורין אין הדברים ברורים בהם כל כך שהן לרפואה אחר שאין חולי ניכר בעינו כל כך ושאינו נותנם לתוך העין ולא עוד אלא שאמרו טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין בערבית מכל קילורין שבעולם ולא עוד אלא שאף הרואה יאמר שדרך רחיצה היא ואינו מרגיש בו שהוא קילור ולעצמו מיהא הואיל ומזקיקים אותו לשרותם מערב שבת אין כאן גזירה ומ"מ י"מ בקילור זה לא קילור וכחול הידוע לכך אלא ששורה עשבים מערב שבת במים על הדרך שעושים עכשיו בשומר שמימיו יפין לעינים ונותן מאותן המים על גבי עיניו שאין הדבר ניכר: