Meiri on Shabbat 135 מאירי על שבת קל״ה

נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית שמא יש שם ערלה כבושה ר"ל מעט עור דק דבוק בבשר שמתוך דקותו ודבקותו ומיעוטו אינו ניכר ולאחר זמן תתפרק ותתכסה העטרה ואע"פ שלדעת רב ואליבא דבית הלל אינו צריך הואיל ונחלקו בה אחרוניהם ר"ל רבה ורב יוסף (ור' אלעזר הקפר) וכלם מודים שצריך אלא שזה אומר מחשש ספק ערלה וזה אומר מודאי ערלה הלכה כדבריהם ולענין מחלקתם הלכה כרבה שבא בחיוב הטפתו מספק ערלה כבושה ומעתה צריך למולו מעט כעין קלפה להטיף ממנו דם ברית ומ"מ אחר שהטפה זו אינה אלא מספק ערלה כבושה אינה דוחה שבת והטפה זו הנעשית מספק ערלה כבושה הזהירו הגאונים לעשותה בנחת ובעיון דק וביד ולא בברזל ואם נראה לו בודאי שיש שם ערלה כבושה הטפתו דוחה שבת ומ"מ ראוי להתבונן בה הרבה ואם רואה שיצטרך להמתין לה ימתינו ולא יעשו בה אלא על פי בקי:

גר שנתגייר כשהוא מהול ואין בו שום ספק ערלה כבושה והוא שנמול בגיותו אם לסבת חולי או כגון ערבי מהול וגבעוני מהול שנתגיירו נראה לכאורה שאין צריך להטיף ממנו דם ברית שהרי כשמתגייר הוא כקטן שנולד ונולד כשהוא מהול אלמלא ספק ערלה כבושה אינו צריך הטפה או שזה כמי שנימול שלא בשעת חיוב כגון ששכחו ומלוהו בשביעי שאין צריך הטפה וכן נראה מסוגיא זו שפסקנו כר' שמעון בן אלעזר והרי הוא אומר שבגר שנתגייר נחלקו ואמרו בית הלל שאין צריך להטיף ממנו דם ברית ומ"מ רוב גאונים מסכימים שצריך הטפה להכנסה תחת כנפי שכינה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק הערל אין לי שאינו נימול אלא ביום אלא נימול לשמנה אבל לתשעה ועשרה לאחד עשר לשנים עשר וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין ת"ל וביום ומ"מ אפשר לדחותה שמא בגר שלא נימול בידי אדם הוא אומר כן ובספק ערלה כבושה וכן מה שהביאו ראיה ממה שפסקנו שם אינו גר עד שימול ויטבול ונאמרה סתם אף בישמעאלים (אי) אפשר שלא אמרוה אלא על רוב גרים שהם ערלים אבל מ"מ יש להם ראיה ממה שאמרו שם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי ר' יהודה אומר מטבילין אותו ור' יוסי אומר אין מטבילין אותו והלכה כר' יוסי ופרשו הגאונים מפני שר' יוסי חושש שמא ערבי מהול הוא וכן פירשו שם גדולי הרבנים ומ"מ יראה לי לדחותה שאף זו אפשר לפרשה לדעת ר' יוסי שמא נולד כשהוא מהול ונמצא שצריך הטפה מספק ערלה כבושה אבל כל שנימולו בודאי אין צריכין הטפה כלל:

ומ"מ לשטתם שהם מצריכים בהם הטפה אף הם כתבו שמברך עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו להטיף דם ברית ומפני שאין הטפה זו מספק אלא מתורת הכנסתם תחת כנפי השכינה אבל קטן שנולד כשהוא מהול לדעתם אחר שהטפתו מספק ערלה אין מברכין עליה וכן אין האב מברך עליה להכניסו שאין זה ערלה גמורה שתהא הסרתה קרויה הכנסה וכן דעתם במילת אנדרוגינוס הואיל ואין חיוב מילתו ודאי וכן כתבוה מקצת גאונים ואף גדולי המחברים בכללם שכל ספק דבריהם אין מברכין עליו לדעתם אף בספק הבא מחשש תורה ואף לדעת המפרשים שבספק הבא מחשש תורה מברכים הם סוברים שזו אינה בכלל זה אחר שכמה חכמים נחלקו לומר שאין צריך להטפת דם ברית כלל ואף רב בכללם אבל כל שהוא ספק תורה הן שהדבר בעצמו ספק הן שהדבר ודאי אלא שספק יצא ספק לא יצא חוזר ומברך כמו שאמרוה בברכות בספק קרא קרית שמע ספק לא קרא ומ"מ גדולי הדורות חולקים לומר שאין חוזר ומברך אלא כשהספק בעצמו של דבר כגון זו שבפרק שני בדמאי אבל כל שספק נטל לולב או תקע שופר שיש בחזרתו ספק ברכה לבטלה חוזר ואינו מברך ולא אמרוה בקרית שמע אלא מפני שהוא כקורא בתורה שזמנו בכל שעה וכמו שאמרו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וחכמי נארבונאה כתבו שצריך בה לברך כדין כל ספקי תורה על הדרך שביארנו בפרק שני לשטתנו וכן עשו בה מעשה ונסח הברכה אשר קדשנו וכו' להטיף דם ברית וגדולי הדורות כתבו בה על המילה שאף הטפת ברית בספק ערלה מילה היא אלא שגדולי הפוסקים השיבו תשובת שאלה בשם גאוני הראשונים שאין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה ונראה שהם מודים שמברכים עליה להטיף ממנו דם ברית וזהו עקר הדברים ולשיטת הגאונים שכתבנו אני תמה שהם מצריכים ברכת הטפה במי שאין בו ספק ערלה כלל כגון גר שכבר נימול לאיזו סבה מטעם כניסה תחת כנפי שכינה והרי הקטן אף הוא נכנס תחת כנפי שכינה בברית ואם מפני שכבר הוא מזרע ישראל הרי אמרו בשלשה דברים נכנסו ישראל תחת כנפי שכינה במילה ובטבילה ובקרבן וכי מפני שנתוסף עליו חיוב ספק ערלה מיגרע גרע אלא ודאי דברים שאינן הם ועקר הדברים שכתבנו:

ומ"מ מילת הגר אין צריך לומר שאינה דוחה שבת אף בשאינו מהול כלל שכל שאינו נימול לשמנה אינו דוחה שבת ולא עוד אלא אף טבילתו אינה דוחה שבת שהרי מתקן גברא הוא והסכימו הגאונים שישראל שנשתמד וילדה אשתו בן בשבת שמותר למולו בשבת שזרעו של אברהם הוא וכל שכן שאמו ישראלית והולך אחריה ואין בנו פקפוק:

בן שבעה מחללין עליו את השבת אבל בן שמנה אין מחללין עליו את השבת ובן שמנה הוא שנולד בשמיני בודאי כגון שבא על אשתו ופירש ונולד אח"כ בשמיני ושראו שערו לקוי ואין צפרניו שלמים שזהו בן שמנה בודאי שלא היה ראוי לצאת אלא בתשיעי ועל זה נאמר שהוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ר"ל סכנת האם מצער החלב ואין צריך לומר שאין מחללין עליו את השבת ספק בן שבעה ספק בן שמנה כגון שלא נודע אימתי נתעברה או שנולד בתשיעי למקטעי' או שנולד בשמיני בודאי ושערו וצפרניו שלמים שאפשר בכיוצא בזה שיהא בן שבעה ונשתהא אע"פ שלא יצא מכלל נפל עד עשרים כמו שיתבאר ביבמות י"א שמלין אותו בשבת ויש פוסקים שאין מילתו דוחה שבת וראשון עקר כמו שכתבנו למעלה ומ"מ בשאר דברים לדברי הכל מחללין עליו את השבת ואף בבן שמנה גמור אם שהה שלשים יום על דרך הזרות מטלטלין אותו ודינו בסימניו מוכיחין עליו מפני שתולין את הענין בחסרון הכרתנו בסימנין אלו ודנין אותו כבן שמנה שגמרו סימניו שאע"פ שלא יצא מכלל נפל עד עשרים לענין אבלות ולענין כמה דברים כמו שיתבאר במסכת יבמות מחללין עליו את השבת ויש מי שכתב שעכשו אין אדם בקי בסימני שערו וצפרניו ואין לנו בן שמנה ודאי וכלם מלים אותם בשבת ומחללין עליהם את השבת:

יוצא דופן ונכרית שילדה ונתגיירה מיד יראה מסוגיא זו הואיל ונתלה במחלקת תנא קמא ורב חמא בענין יליד בית ומקנת כסף ולא נפסקה הלכה כמי שהולכין בו להחמיר להצריכה מילה בשמנה ולא למולם תכף שנולדו ושלא לחלל עליהן את השבת וכן פסקוה רבותי' הצרפתים אבל גדולי הדורות שלפנינו פסקו מה שאמרו כאן הא בהא תליא ומאחר שנמולי' לשמנה מחללין עליהם את השבת ומלין אותן בשבת ואין הלכה כדברי האומר שכל שאין אמו טמאה לידה אינו תלוי בשמנה וגדולי המחברים כתבו כדעת ראשון:

מי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת אלא נדחה את מילתו עד למחר ושתי ערלות אלו י"מ שני גידי' ואין ידוע איזה עקר בריאתו וי"מ שני עורות של ערלה זה על גב זה ומ"מ יש שמוחים בפי' זה שכל שיש לו שתי ערלות חייב הוא לכרות את שתיהן וודאי כריתת שתיהן דוחה שבת:

יליד בית ומקנת כסף כתובים בהם שני מקראות שבאחד מראה שמילתם בשמנה ואחד מראה שאין הדבר תלוי בשמנה הראשון המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והרי שלא תלה ענין בשמנה והשני ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומכאן אמרו יש יליד בית נימול לאחד ויש יליד בית נימול לשמנה יש מקנת כסף נימול לאחד ויש מקנת כסף נימול לשמנה והענין הוא שכל שהוא דומה לישראל ר"ל שנולד ברשותו נימול לשמנה שזהו לכם וכל שאינו נולד ברשותו נימול לאחד כיצד לקח שפחה ונתעברה ברשותו שהרי אין עובר זה בדין מקנת כסף שהרי כשקנה את האם לא היה העובר נוצר והרי זה יליד בית גמור וילדה אצלו נימול לשמנה ואפי' ילדה קודם שהטבילה שאין אמו טמאה לידה הדין כן שאין הדבר תלוי בטומאת לידה כמו שכתבנו לקח שפחה לעוברה הרי שזה קנין פירות וכבר ידעת שאינו כקנין הגוף וכשנתעברה אצלו וילדה אצלו נימול לאחד שכיון שאין לו חלק באם אין זה לכם ובמקרא שתלה יליד בית לשמנה כתיב לכם או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה והואיל ואין בה שייכות מצוות כלל אין זה דומיא דלכם הא אם התנה שלא להטביל אף הולד אינו נימול לא לאחד ולא לשמנה כמו שיתבאר ביבמות:

לקח שפחה ועוברה עמה אלא שלא ילדה עדין והרי שאף העובר בכלל מקנת כסף זהו מקנת כסף הנמול לשמנה ואפי' ילדה קודם שהטבילה כמו שכתבנו לקח שפחה וולדה עמה שכבר נולד בשעה שלקחו זהו מקנת כסף הנימול לאחד כלומר תכף שלקחו לקח זה שפחה וזה עובר אפי' הטבילה תחלה נימול לאחד שהרי אין לו חלק באם ואין כאן לכם ויש חולקים בקצת דברים שכתבנו וזו עקר:

כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וכל שמת תוך שלשים הרי זה נפל ואין מתאבלין עליו ודבר זה אינו נאמר אלא בשאין ידוע אם הוא בן שמנה אם לאו שכל שנתברר זמנו אינו תלוי בשלשים ותכלית הענין הוא שכל שנודע שכלו לו חדשיו בודאי כגון שנולד לתשעה שלמים או לשבעה אפי' מקטעים אפי' מת ביום שנולד מתאבל עליו אפי' יצא ראשו חי וכן כל שנודע שהוא בן שמנה וגמרו סימניו אף לאחר שלשים אינו מתאבל עליו עד שיהא בן עשרים שאם לא גמרו סימניו הרי אסור לטלטלו ומ"מ אף בלא גמרו סימניו משלשים ולהלן מטלטלין אותו ומחללין עליו את השבת לרפואתו ואע"פ שחכמים אמרו שאי אפשר לו לחיות אם היה כן על דרך הזרות תולין את הדבר בחסרון בקיאותנו כמו שכתבנו למעלה ודנין אותו כגמרו סימניו ומ"מ אינו יוצא מכלל נפל עד עשרים אבל כל שהוא ספק בן שבעה ספק בן תשעה כגון שאינה יודעת זמן עבורה או שנכנסה לתשיעי וילדה למקטעים הרי זה תלוי בזמן שלשים שאם מת בתוך שלשים הרי הוא בחזקת נפל ואין מתאבלין עליו ואם עבר שלשים יצא מכלל נפל ומתאבל עליו ויום שישים כשלפניו ויש חולקים לומר שאף בבן שמנה שגמרו סימניו מתאבל לאחר שלשים וכן אף בלא גמרו אחר שחיה שלשים שהרי תולין את הענין בחסרון בקיאותנו ודנין אותו כגמרו סימניו ותלו ראייתם ממה שאמרו כאן כל ששהה וכו' כלומר אף בבן שמנה ומ"מ אנו מפרשים כל ששהה לצדדין שספק בן תשעה ספק בן שמנה שהוא בתוך שלשים ספק נפל בא זמן שלשים ומוציאו מחזקת ספק נפל ומעמידו בחזקת בן קיימא ובן שמנה שגמרו סימניו שהוא בתוך שלשים בודאי נפל בא זמן שלשים ומוציאו מכלל ודאי נפל ומעמידו בחזקת ספק נפל ואין מתאבלין עליו עד שיהא בן עשרים ואף לשטתנו יש אומרים ובבן שבעה תלוי בזמן שלשים וסוגיא של יבמות בפרק הערל מעידה על שטתנו אלא שבעלי שיטה שניה טרחו ופירשוה על פי דרכם לומר שלא נאמרה אלא לענין עונשין כסריס ואילונית הנזכרים שם אבל לענין אבלות אף בן שמנה תלוי בזמן שלשים ונמצא לשטתנו שלש מדות בקטן הראשונה כלו חדשיו ואין מדקדקין עוד בגמר סימנים השניה לא כלו חדשיו אבל גמרו סימניו השלישית לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו וכבר הארכנו בפרטי ראיות אלו בחבור התשובה בהלכות אבלות שבו ומ"מ לענין פדיון אפי' נודע שכלו חדשיו אינו בר פדיה עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שכן זה שהביאו ראיה לתוך שלשי' שהוא בחזקת נפל מדכתו' ופדויו מבן חדש תפדה כלומר שכל תוך שלשים אינו בר פדיה אסמכתא בעלמא הוא שהרי לנדון שלפנינו כל שנתברר שכלו חדשיו דנין אותו בבר קיימא ואלו לענין פדיה אפי' נתברר שכלו חדשיו אינו בר פדייה עד שלשים יום כמו שביארנו:

כל ששהה שבעה ימים בבהמה אינו נפל וראוי להקרבה ופחות מכאן אע"פ שנודע שכלו חדשיו אינו ראוי להקרבה עד שיעברו שמנה ולענין אכילה כל שנודע שכלו חדשיו מותר לאלתר ובספק הדבר תלוי בשבעה וכשעברו שבעה מותר לאכלו בתחלת שמיני אבל בתוך שבעה אסור ומנשיאי בארצא"לונאה כתבו שאין הגוי נאמן עליו וכן הדין שאין הגוי נאמן באיסורין אלא שיש מקילין לומר שאינו כן אלא כשהדברים מוכיחים שאינו בן שבעה אבל בשאין שם שום הוכח מותר מכח תרי ספקי שמא בן שבעה הוא ואם תמצא לומר שאינו בן שבעה שמא כלו חדשיו ואם משום דבר שיש לו מתירין ספק ספיקא אינו נאסר מכח דבר שיש לו מתירין אלא שגדולי המפרשים חולקים בסברא זו במסכת יום טוב וכבר שמענו מי שנותן בזה סימן שכל זמן שתולה טבורו אינו בן שבעה וכן שכל שיש לו שבע שנים יש לו שבעה ימים שכל יום מיתוספת לו שן אחת: