Ran on Avodah Zarah 28 ר״ן על עבודה זרה כ״ח

ההוא חביתא דאשתקיל ברזא דיליה. דואי"ן בלעז:

אתא עובד כוכבים אנח ידיה עילוה. כך היא הגרסא בגמרא בנוסחאות שלנו והרב אלפסי ז"ל גורס נקטה בידיה. כלומר שהעמיד הברזא שלא תשמט:

אמר רב פפא כל דבהדי ברזא אסור. פירש רש"י קלוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה דקסבר צדדין לאו חבור הוא לאסור כל היין ואמרי' עלה בגמרא אמר רב יימר כתנאי חבית. כלומר של תרומה:

שנקבה בין מפיה בין מצדיה בין משוליה ונגע בה טבול יום טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה. פירוש מפיה הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון הוי חבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חבור אבל נקבה מצדיה טהורה כר"פ ורבנן לית להו דרב פפא הלכך לאו הלכתא כוותיה וכולו אסור בשתיה ומותר בהנאה כך פרש"י ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מאכלות אסורות דמאי דאמרי' אסור היינו אסור בשתיה ודאמרי' שרי היינו שרי לגמרי [כפרש"י] ואינו מחוור שהרי הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בנצוק שהוא חבור ואפילו מוריק אוריקי מן החבית לכלי ונגע עובד כוכבים בחבית מה שבכלי אסור וכ"ש שכל מה שהוא בחבית עצמו שהוא חבור זה לזה ואסור ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה לדבר מדתניא בפרק שני בתוספתא במסכת טבול יום חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצידיה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה אלמא דכמעורב חשבינן ליה ומש"ה קתני הבא מן הצדדין טהורה לפי שנתבטל ועלה באחד ומאה וכיון דכמעורב חשבינן ליה לגבי יי"נ א"א להתירו בשתיה ולפיכך יש לפרש דעד דאתי בברזא אסור אפילו בהנאה ומכאן ואילך שרי בהנאה ואע"ג דקאמר שרי סתמא כלפי שאמר דכל דאתי בברזא אסור והיינו בהנאה אמר נמי ואידך שרי כלומר שאינו אסור מאסור זה וכדתניא לעיל [דף נט:] ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שני דברים כלומר מתירין אותו איסור חמור שאסר ת"ק דהיינו איסור הנאה ולפי שטה זו נ"ל דלאו דוקא שרי בהנאה בפני עצמו [לר' יהודה] דא"א כיון דכמעורב חשבינן ליה אלא ימכר כל החבית חוץ מדמי איסור שבה ולפי פירוש זה יש מכאן ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דמגעו שלא בכוונת נסוך אסור אפילו בהנאה ודוחה ההוא ברייתא דמדדו [ריש דף נז.] בין ביד בין ברגל מהלכה וכמו שכתבנו למעלה דהא הכא דמגעו שלא בכוונת נסוך הוא ואפ"ה כל דאתא בברזא אסור ואפילו בהנאה משום דמגע עצמו היה שאפילו לגרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס נקטה בידיה בהדיה דנקיט לה נקיט לחמרא דידה דהא אישתקילא לה ברזא:

ולענין הלכה כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כר"פ כיון דרבנן דבריי' קיימי דלא כוותיה דאמרי דבין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה ואין דבריו ברורים שאפי' נאמר דקם ליה ר"פ כר' יהודה ראוי לפסוק כמותו דאמורא הוא ובתרא אולי ר"ל ז"ל דרב יימר אתא לאיפלוגי למימר דר"פ כיחידאה והלכתא כרבנן [ודברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כר"פ נראין עיקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב] הרב בעל התרומה ז"ל דהאי דלא אסר ר"פ אלא עד ברזא היינו דוקא כשהעובד כוכבים לא תחב אצבעו עד חלל החבית שאילו נגע עד חלל החבית ה"ל לגבי יין שלמעלה כנגע בשוליה ולגבי יין שלמטה כנגע בפיה דהכל טמא אפילו לר' יהודה אלא הכא בשהניח ידו על עובי הנקב עסקינן וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב בו את הברזא כך הוא דינו שכל היין אסור בשתיה וכן אם נטלו מן החבית שא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית והרמב"ן ז"ל כתב דלענין יין שנשפך כשנטל העובד כוכבים הברזא אפילו היה הנקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך כחו היא כדאמרי' בסנהדרין (דף עז:) האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא וקטליה מיחייב גירי דידיה נינהו וה"מ בכח ראשון. כלומר שכפתו סמוך לשפת המים ופתח להם פתח וקלחו עליו עד שמת אבל בכח שני לא והכא כוליה חמרא כח ראשון הוא הלכך כחו מיקרי וה"ל מוריק אורוקי ואסור בשתיה ומיהו שלא בכוונה מותר דלא גזור רבנן בכחו שלא בכונה:

אמר רב פפא עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא חמרא אסור מ"ט כי קאתי מכח דעובד כוכבים קאתי. הכי איתא בגמרא במקצת נוסחאות והרב אלפסי ז"ל כתב פירש עובד כוכבים שקיל מגו דנא ויהיב ליה לגו כובא וכך הוא רוצה לומר שנוטל את החבית בידו ומערה לתוך הכובא חמרא אסור דה"ל מוריק אורוקי וה"ל כחו בכוונה ומיתסר והאי אסור איכא מ"ד דוקא בשתיה שאין כחו אוסר בהנאה אפילו בכונה ואיכא מ"ד דאוסר אפילו בהנאה וכמו שכתבתי למעלה בעובדא דר' יוחנן בן ארזא ומיהו דוקא דנקיט ליה עובד כוכבים לחודיה אבל אי נקטי ישראל ועובד כוכבים דנא ומוריק חמרא שרי כדאמרי' לקמן בפרק השוכר (דף עב:) דאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע עובד כוכבים בהדייכו דלמא משתליתו ושדיתו עליה וקא אתי מכח עובד כוכבים ואסור כלומר מכח עובד כוכבים לבדו אלמא כי לא שדו ליה עילויה אלא דאיכא כחו וכח ישראל בדיעבד שרי וכן פרש"י ז"ל שם אבל אמרו בתוס' דה"מ כשישראל יכול להריק היין לבדו אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול וכ"ש אם העובד כוכבים יכול וישראל אינו יכול אסור דה"ל ככח עובד כוכבים גרידא והכי מוכח סוגיא דפרק המצניע (דף צג.) גבי טומאה ולבי מגמגם בזה דאפשר לגבי יי"נ אפילו [זה אינו] יכול וזה אינו יכול שרי כמו שאכתוב [בסמוך] בס"ד:

עובד כוכבים אכובא וישראל אדנא חמרא שרי. משום דעובד כוכבים לא מידי קא עביד:

ואי מצדד אצדודי לכובא אסור. פרש"י ז"ל דבכובא מלאה עסקינן ואסרי ליה דלמא נגע ואחרים פירשו דמשום קרקושי נאסר לפי שהוא משכשך בכוונה וא"ת א"כ בסמוך גבי כובא היכי אסיקנא חסיר שרי והא כי דרי לה מקשקש לה איכא למימר דהתם היינו טעמא דשרי משום דלא ניחא ליה בקרקושי דלמא משתפך עילויה והראב"ד ז"ל פירש דהיינו טעמא דאסרינן כי מצדד אצדודי לפי שבצדוד הכובא א"א שלא ירבה בשפיכת היין מפני שהדנא עומדת על שפת הכובא ונמצא שהורק מכח עובד כוכבים ולא נהירא דאכתי כחו וכח ישראל איכא וההיא דפרק השוכר [דף עב:] שהבאתי בסמוך מוכחים דדיעבד שרי וסבור הייתי לחלק ולומר דההיא דוקא כששני הכחות מעורבין וכהנהו שפוכאי אבל הכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אסור דבכי האי גוונא מפליגי לעיל [דף מט.] בזה וזה גורם כמו שכתבתי למעלה אלא שהוקשה לי במאי דאמרי' עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא חמרא אסור מאי קמ"ל פשיטא שהרי מעשה ישראל בכאן לא מעלה ולא מוריד ודוחק הוא לומר דנקטא משום גוונא בתרא דקא מסיים בה ואי מצדד אצדודי אסור:

ונ"ל דהכי פירושו דעובד כוכבים נקיט דנא וישראל נקיט כובא מוגבה מעל הקרקע ועובד כוכבים לא היה יכול לאחוז הדנא ולהריק ממנה אלא מפני שהיא נסמכת על הכובא דנקיט ישראל בידיה וס"ד אמינא דבה"ג כח ישראל וכח עובד כוכבים מיקרי ולשתרי קמ"ל דלא משום דכה"ג גרמא בעלמא הוא וישראל מעשה עץ בעלמא משמש ואין הרקת היין באה מכח ישראל כלל והיינו דמסיים בה מ"ט כי קאתי מכח עובד כוכבים אתי ומשמע דאילו כי האי גוונא מיקרי אתי נמי מכח ישראל שרי ולמדתי ממנה ב' דברים חדא דאפילו זה [אינו] יכול וזה אינו יכול גבי יי"נ שרי ועוד דכל דאיכא כח עובד כוכבים וכח ישראל אע"פ שאין כחותיהן מעורבין שרי ואפ"ה מאי דאמרי' ואי מצדד אצדודי אסור לא קשיא לי מידי מפני שידוע שהמצדד הכובא כשהוא מגביה צדדיה מונע כח העליון המערה עד שכחו נפסק וכשהוא משפילה ממילא היין מתערה ונופל בלא סיוע של עליון כלל וה"ל כח עובד כוכבים גרידא ואסור וזה נראה נכון אפילו אי אמרי' דכל שכת ישראל מעורב בו בדיעבד שרי כדעת רש"י ז"ל ומיהו לראב"ד ז"ל בלאו הכי לא קשיא לי שהוא פירש בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דלמא שדו ליה כוליה עלויה וזו חומרא יתירא אלא שאמרו שיש לזה הוכחה בירושלמי:

גרסינן בגמ' במקצת הנוסחאות אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תיקרו לעובד כוכבים לסיועי בהדיכו דלמא אגב אורחיה רמיתו עליה וה"ל כמאן דאתו מכחו ואסור ואיכא למידק עליה והא רבא גופיה אמר בפ' השוכר (דף עב:) להנהו שפוכאי לא תשבקוה לעובד כוכבים לסייעו בהדיכו דלמא משתליתו וכו' אלמא דוקא בשפיכה הוא דגזרינן אבל בהולכה לא י"ל דאין ה"נ דבהולכה לא גזרינן כל שאין דעתו לשפכה אבל כל שהן מוליכין אותה כדי לשפכה מחמירין שלא יסייע עובד כוכבים אפילו בהולכה שמא יסייע בשעת שפיכה אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה דלא גרסי' הכא להאי מימרא כלל דדוקא בשעת שפיכה הוא דגזרינן אבל לא מחמיר כולי האי למיסר הולכה מפני חששה של שפיכה ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ז"ל:

עובד כוכבים דדרי זיקא. נוד קשור:

וקאתי ישראל לאחוריה. וחזי דלא נגע עובד כוכבים בגויה:

חסרה אסור. משום דקא מקרקש ודומה למשכשך והוי נסוך:

כובא מליא אסירא. דלמא נגע:

חסרה שרי. דאין קרקוש בכלי פתוח ועוד שהוא מתירא שמא יפול היין עליו ולא ניחא ליה בקרקושי:

אין דרך נסוך בכך. ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטור פומיה והר"ם במז"ל כתב בל' הזה אין דרך נסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ולפי זה אני מסתפק בכלי של זכוכית והרמב"ם ז"ל כתב בפ' שנים עשר מהלכות מאכלות אסורות כלי סתום מותר העובד כוכבים לטלטל ממקום למקום ואע"פ שהיין מתנדנד וגם כתב בפרק הנזכר וכן אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אע"פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין [ונראה שהוא מסכים לכך] אבל בתוספות כתבו אין דרך שכשוך בכך אלא ע"י קרקוש שום דבר בידיו בתוך הכלי ולפ"ז אף בכלי זכוכית שרי ואפשר שהם סבורים דקרקוש לא אסר אלא מטעם כמו וא"כ הוא הדין עמהם דהא כחו כל היכא דלא נפק לבראי לא גזרו רבנן כדאיתא בפרק השוכר (דף עב:) אבל אפשר שנדנוד זה של קרקוש דרך נסוך הוא וכך מטין דבריו של רש"י ז"ל ומיהו בכובא מליא מודה רב אשי דאסור מפני חשש נגיעה ואיכא מ"ד דבשתיה בלחוד הוא דאסור אבל בהנאה שרי שאע"פ שכל ספק מגע שבפרק השוכר פירש בהם רש"י ז"ל אסור בהנאה הכא כיון דלמלאכתו מתכוין וישראל אזיל בהו דליכא למיחש אלא למגעו שלא בכונה הלכך לא מתסר אלא בשתיה ורבותינו הצרפתים ז"ל התירו לישא ע"י מוט בין מלא בין חסר לפי שאינו עשוי ליגע בכענין זה ואי משום שנשפך ממנו ה"ל כחו שלא בכונה ואף מה שנשפך מותר:

גרסינן בגמרא [דף ס.] מעצרתא זיירא. כלומר גת שאין דורכין בה ברגלים אלא כובשין בקורה וזיירא מלשון מכבש כמו ויזר [טל] על הגזה:

[רב פפא שרי רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסרי] בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור. כלומר היכא שהענבים נסחטין מכחו כגון שעולה על הנסרים שעל התפוח ומכבידן:

כי פליגי בכח כחו. שמגלגל הגלגל והוא מפיל הקורה:

איכא דאמרי בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו הוה עובדא ואסר רבי עקב מנהר פקוד אפילו בכח כחו. ומשמע דכיון דאסרינן כח כחו ה"ה לכמה כחות וטעמא דרב אשי דשרי בכחו משום דבעידנא דקא עצר ענבים הוא דקא עצר בלא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא ולאו כח כחו היינו טעמיה דרב אשי אבל למסקנא אסרינן ליה כיון דסוף סוף מכח עובד כוכבים נמשך היין וכן פסק רבינו חננאל ז"ל:

[דף ס:] ההיא חביתא דפקעה לארכה. כשהיא יושבת זקופה נסדק מלמעלה למטה וביקש ליפול חציה אילך וחציה אילך:

וחבקה. בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי:

שריה רב פפא לזבונא לעובד כוכבים. משום דה"ל מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת נסוך שהרי להציל היין נתכוין:

אבל לפותיה. הואיל ואין נבדלות זו מזו שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא היין מעט מעט והעובד כוכבים הכביד זו על זו לא הוי נוגע ודוחק יין החבית אלא מעשה לבינה קא עביד כלבינה הנתונה על פי החבית ומכבידתה. וכתבו בתוספות דהני קנקנים דידן כי פקעי לארכייהו כפותיה דחביות [דידהו] דמו לפי שאותן חביות שלהן היו של חרס ולא היו בהם חשוקים צורקליש"א בלע"ז אבל הני דידן שהן מחושקים ומהודקים יפה ואין היין יכול לזוב רק מעט אפילו פקעי לארכייהו שרי להדק אותם ע"י עובד כוכבים דמעשה לבינה קא עביד:

[שם] ההוא עובד כוכבים דאשתכח במעצרתא. דישראל ולח היה בה יין אלא שהיה משקה היין טופח עליה:

נגוב. אפר ומים ואפר כדמפ' בהשוכר (דף עה.):

כללא דנקטינן מהני שמעתתא במגעו של עובד כוכבים בגופו ומגעו ע"י ד"א ובכחו ובמזיגתו. מגעו של עובד כוכבים בכוונה כל היכא דאיכא למיחש שמא נסך אסור בהנאה והיינו ברייתא דאגרדמים [דף נח.] ועובדא דרבא דאיתותב ואיכא מ"ד דבכ"מ שבגופו עובד כוכבים עושה יי"נ אפי' [בפיו] ונ"ל כן וכמו שכתבתי למעלה אלא נסוך [דף נו:] דרגל לא שמיה נסוך:

מגעו בכוונת מגע ולא בכוונת נסוך היינו ברייתא [ריש דף נז.] דמדדו בין ביד בין ברגל וכבר כתבתי למעלה שאפשר לקיים דברי חכמים שאומרים ימכר להלכה ומיהו דוקא בשאין העובד כוכבים נוגע ביין לצורך עצמו וכמו שפירשתי למעלה אבל דעת הרב אלפסי ז"ל וקצת מחכמי הצרפתים ז"ל לדחות ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר לפי שהם סוברים דברייתא דאגרדמים פליגא עליה וכיון דרבא איתותב מברייתא דאגרדמים סמכינן עלה מדקתני זה היה מעשה וקי"ל מעשה רב:

מגעו שלא בכונת מגע יין אע"פ שיש בו כונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו דתניא [דף נח.] חורם כותי שהושיט ידו לתוך החבית וכו' וכן הדין במגעו שלא בכונת מגע כלל דאסור בשתיה ומותר בהנאה וזו היא ששנינו [דף ס:] נפל לבור ועלה ימכר ומוקמינן לה לקמן בשעלה מת. ויש מגע גופו שמותר אפי' בשתיה דהיינו מגען דבני השפחות הקטנים וכדתניא בברייתא דלעיל (דף נז.) וכן הדין לכל תינוק עובד כוכבים לדברי מי שפוסק דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך אבל לדברי מי שפוסק כרב דאמר [דף נז.] עושה יין נסך אין לך מגע עובד כוכבים מותר בשתיה אלא מגע בני השפחות קטנים. אלו הן דיני מגע עצמו. אבל מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין אלא למלאכתו אסור בשתיה ומותר בהנאה וזו היא ששנינו [דף ס:] התיז את הצרעה בקנה ימכר וכן הדין במגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת יין דאסור בשתיה ומותר בהנאה מדמקשינן בעובדא דרבי יוחנן בן ארזא [דף נח:] והא קא נגע ביה בנטלא אבל ר"ת חולק בזה שהוא סובר דמגעו ע"י דבר אחר אינו אלא כחו וכל שלא בכונת יין מותר אפילו בשתיה כדאמרינן לעיל [שם] בכחו ודקא מקשינן והא קא נגע ביה בנטלא כבר פירשנוהו למעלה על דעתן:

מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע כלל לפי גרסת רש"י ז"ל שגורס לעיל [ריש דף נז.] בההוא עובדא דהוה בבירם דהוה נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכונה משמע דמגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונה אסור בשתייה אבל לגרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורם נגע בחמרא ומגע עצמו הוה מסתברא דמגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת מגע כלל מותר אפילו בשתיה מדמוקמינן בסמוך בגמרא מתני' דנטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והתירו [דף סא.] כגון דאזיל מיניה ומשמע דנגיעה ממש הוה ואפ"ה בתמתו שרי וכבר נשמר ממנו רש"י ז"ל וכמו שכתבתי למעלה: