Ran on Avodah Zarah 30 ר״ן על עבודה זרה ל׳

ההוא כרכא. כרך:

אם נתפס עליו כגנב. אם עובד כוכבים חלש הוא דיש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב:

חמרא שרי. בשתיה:

ואי לא אסיר. אפילו בהנאה דודאי נגע כך פרש"י ז"ל ואחרים פי' דאם נתפס כגנב על הכניסה חמרא שרי דמירתת ולא נגע אבל אי לא חייש אכניסה אע"פ שהוא נתפס כגנב על הנגיעה אסור שהרי יכול ליגע בו מהרה קודם שיבא שם ישראל:

הדרן עלך ר' ישמעאל

השוכר את הפועל. עובד כוכבים ששכר את ישראל:

לעשות עמו מלאכה ביין נסך. להריקו מכלי אל כלי או להעביר חביות ממקום למקום וביי"נ ממש קאמר שנתנסך לעבודת כוכבים וסתם יינן מיבעיא בעי לה בגמרא:

שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' שכרו מותר. דאגרא דיהיב ליה משום מלאכה אחרת היא ובגמרא מפרש לה שפיר:

אע"פ שהניח לגינו עליה שכרו מותר. לגינו כלי של יין ומשום דעיקר שכירות משום רכיבתו הוא ולגין אינו מוסיף בשכירתו כלל שרי:

גרסי' בגמרא [דף סב.] מאי טעמא אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור בהנאה והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים והרי שביעית דתופס את דמיה ותנן האומר לפועל הא לך דינר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר הא לך דינר זה לקוט לי בו ירק היום שכרו אסור א"ר אבהו אר"י קנס הוא שקנסו חכמים בחמרים וביין נסך יי"נ הא דאמרן חמרים מאי היא דתניא החמרים שעושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית ומפרש רבא [דף סב:] דמאי שכרן שביעית דקדוש שכרן בקדושת שביעית ודקא קשיא לך פועל פועל דלא נפיש אגריה לא קנסו רבנן חמרים דנפיש אגרייהו קנסו רבנן ומתני' חומרא דיין נסך שאני. וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ק אילימא הואיל ויין נסך אסור וכו' שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה אע"פ שאינה דמים לו לא מצית אמרת הכי דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ואפילו הכי ממון שבא בגרמא שלהן מותר כדתנן (קדושין דף נו:) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וסבור הייתי לפרש לפי זה דבעינן למימר דמדאורייתא מיתסר (בשאר אסורי הנאה חוץ מעבודת כוכבים ושביעית) בכל איסורי הנאה למחליפין או למשתכר בהן ממון גרמא שלהם אע"פ שאינן חליפין ממש ולא דמים אבל לא מצינן למימר דלאחרים נמי אסור שאפילו בדמים ממש [שלהם] אין הדין כך שאין לך תופס דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית אלא כי קתני [שכרו דהוי הנאת גרמתו] אסור לפועל בלבד ולא ניחא לי בהאי פירושא דמתני' שכרו אסור קתני דמשמע לכל אדם דומיא דברייתא דחמרים דקתני שכרן שביעית ואם איתא דסבירא לן השתא דממון הבא בגרמת איסורי הנאה אסור לכל אדם מן התורה מצינו כל איסורי הנאה תופסין דמיהן וא"א ובודאי דלא בעינן למימר שיהו כולן תופסין דמיהן ולא מטעם תפיסת דמים אתינן לה מעיקרא אלא על כרחין הדין פירושא אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אע"ג דלא מיקרי חליפיו אסור בהנאה מדרבנן גזרה שלא יהנה מאיסור הנאה עצמו דהיינו יין ליתא דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אפילו דמי מכר לא גזרינן משום פרי עצמו כ"ש דליכא למיגזר שכירות שאינו דמים ממש אטו יין והדרינן ואמרינן אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים דכיון דנתנסך לעבודת כוכבים הרי הוא כעבודת כוכבים דדמיה אסורין כדאמרינן כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ולפיכך גזרו אף בדמי שכירות אע"פ שאינן דמי חליפין משום דמחלפי בדמי מכר שהם חליפין ממש אבל בערלה וכלאי הכרם כיון שאין תופסין דמיהן ולא מצינו להן דמים שיהו אסורין מן התורה לא גזרינן [נמי] דמים אטו פרי עצמו דדמים בפירות לא מיחלפי וזה פירוש הגון וכך פירשו בתוספות:

גרסי' בירושלמי עלה דמתניתין דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת רבי חגי בשם רבי זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם שאילו היה כן אף דמים הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמים ומה לי הן ומה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין דדוקא בעבודת כוכבים הוא שחדש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהיו חליפי' נתפסין באיסור שלה אבל בשאר איסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מעבודת כוכבים ושביעית לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין (דף ד:) גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין וליתא וכדאמרן:

ופרכינן והרי שביעית דתופסת דמיה ותנן האומר לפועל הילך דינר זה לקט לי ירק היום שכרו מותר אלמא לא גזרינן דמי שכירות אטו דמי מכר מש"ה לקט לי ירק לשון שכירות היא שרי אבל לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שוויו ירק ומש"ה אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית ואסיקנא דקנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ בחמרין דנפיש אגרייהו אפילו בשביעית ופועל דלא נפיש אגריה ביי"נ דוקא משום חומרא דיי"נ. ואיכא למידק בשלמא ביין נסך קנסינהו משום דעבוד איסורא דרוצין בקיומה אלא בפירות שביעית מאי עבוד דקנסינהו רבנן יש לומר דפירות שביעית נמי כגון דעבוד איסורא וכך אמרו בירושלמי בפירות עבירה היא מתנית' וכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שמיטה החמרין העושין בפירות שביעית מלאכות שביעית אסורה כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם וכו' ומסתברא ליה דכי מסקינן קנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ אטעמא דתופס דמיו סמכינן דכיון דשכרן אסור לכל דלישנא הכי משמע דאם איתא דלא סמכינן אטעמא דתפיסת דמים לא היה ראוי לקנוס ולאסור אלא לדידהו בלחוד דעבד איסורא אלא ודאי אטעמא דתפיסת דמים סמכינן ומשום הכי אסרינן ליה אכולי עלמא ולפיכך אין ללמוד מזה לפועלים שעשו מלאכת איסור בשאר איסורי הנאה כגון צביעה בערלה וכלאי הכרם שיהא שכרן אסור אפילו להם דדוקא הכא דשייך למיגזר [שכירות] אטו חליפין גזרינן וקנסינן משום דעבוד איסורא אבל בשאר איסורי הנאה אין לנו ואע"פ שיש לחלוק ולומר דבשאר איסורי הנאה שכר פעולה אסור לפועלים בלבד משום קנסא גרידא אע"ג דליכא למיגזר משום דמים ובשביעית ויי"נ משום קנסא גרידא אסרו אלא שלא רצו לחלק בין פועל לאחרים כדי שלא יאמרו כן בדמים אע"פ כן כיון דמדרבנן בעלמא הוא אין לנו לחזור אחר חומרות ואין לך אלא מה שמנו חכמים:

שכרו לסתם יינן מהו כיון דאיסורו חמור כיין נסך אסור בהנאה כיין נסך ממש:

הואיל וטומאתו קלה. כדאמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין (דף ל:) ג' יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית [דף לא.] סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאה קלה אוכלים ומשקים ברביעית:

ארביה. ספינתו:

בי קברי. בית הקברות ופרכינן בגמרא וליקלינהו וליבדרינהו דלמא מזבלי מיניה. ואיכא למידק וכי מזבלי מיניה מאי הוי והא קי"ל [דף מט.] כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ולכתחלה נמי אמר הכי דתנן [דף מג:] שוחק וזורה לרוח י"ל דר' יוסי דיעבד שרי אבל לא לכתחלה דאיהו גופיה אמר אין נוטעין אגוז של ערלה והא דאמר שוחק וזורה לרוח היינו טעמא משום דקא אזיל לאבוד וספק מזבל ספק לא מזבל ואת"ל מזבל ה"ל זו"ז גורם ומותר אבל הכא דודאי מזבל לא שרינן למעבד הכי לכתחלה:

גרסינן בגמרא (דף סב:) דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית. כלומר קודם זמן הביעור:

ופרעי להו בשמינית אתו לקמיה דר' יוחנן. לפי שהיו חוששין בדבר משום דאכלי עניי בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית:

ואמר להו יאות הן עבדין. דכיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו:

וכנגדן באתנן מותר. כלומר דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר להקריבו דכיון דלאו בשעת ביאה יהביה ניהלה כי הדר יהיב לה ההוא טלה מתנה בעלמא הוא:

כדתניא נתן לה ולא בא עליה בא עליה ולא נתן לה אתננה מותר ופרכינן נתן לה ולא בא עליה פשיטא כיון דלא בא עליה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ותו בא עליה ולא נתן לה הא לא יהיב לה ולא מידי אלא ה"ק נתן לה ואח"כ בא עליה בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר. כלומר ומאי לא בא עליה ולא נתן לה לא בא עליה ולא נתן לה עכשיו אלא לאחר זמן:

ופרכינן נתן לה ואח"כ בא עליה כיון דבא עליה [דף סג.] ניחול עליה איסור אתנן למפרע. שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה:

ומשנינן אמר ר"א בשקדמה והקריבתו היכי דמי אי דאמר לה קני מעכשיו מתנה הוא דיהיב לה. כלומר ופשיטא דשרי דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהבה לאו שכר ביאה הוא ובמקצת הנוסחאות כתוב פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה. אי דלא אמר קני מעכשיו מי מצי מקרבא ליה איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר לה לא ליקני ליך עד שעת ביאה ואם מיצטריך ליך קני מעכשיו. כלומר ומש"ה איצטריך לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא תיקני ליך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אם מיצטריך ליך שקליה הויא ליה מתנת חנם כי שקליתיה ואקרבתיה והדר פרכינן בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ואח"כ נתן לה אפילו מכאן ועד שלש שנים אתננה אסור אמר ר"נ בר רב חסדא לא קשיא הא דאמר הבעלי לי בטלה זה והא דאמר לה הבעלי לי בטלה סתם. כלומר דבטלה זה כל אימת דיהביה לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה אבל בטלה סתם כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן דהא לא קניתיה עד ההיא שעתא ופרכינן וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא מיחסרא משיכה ומפרקינן כגון דקאי בחצרה. כך היא הצעה של שמועה:

ומדאמרינן יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דקדקו רבותינו הצרפתים ז"ל שאם היה יי"נ ועבודת כוכבים ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה הדמים מותרין דעובד כוכבים משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שיעבודיה לא מיתסר כדמוכחא הא דבי רבי ינאי וכי פרע ליה בתר הכי לא מתפסי דמי ולא מיבעי אי ליתיה ליין נסך בעולם דהיינו פירי דבי ר' ינאי אלא אפי' איתיה ברשות עובד כוכבים מותר כיון דבשעתא דיהיב ליה דמי לאו דישראל הוא וראיה לדבר מדמקשינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מיחסרא משיכה אלמא אע"פ שישנו לטלה זה בעולם כיון דבשעת ביאה ליתיה ברשות זונה לא מיתפס באתנן ויין נסך נמי אע"פ שישנו בעולם כיון שבשעה שהעובד כוכבים פורע דמיו לישראל ליתיה. ברשות ישראל לא מתפסי דמיו באיסור דידיה והרמב"ן ז"ל השיב דהא מ"מ דמי עבודת כוכבים הם אצלו [וא"כ] מצינו דמים לעבודת כוכבים והא ודאי לא קשיא לי דאם איתא תיקשי ליה במכרן (קידושין דף נו:) וקדש בדמיהן דקי"ל מקודשת מצינו דמים לאיסורי הנאה ותנן (פסחים דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים אלא ודאי היינו טעמא דאף על גב דדיעבד שרו לכתחלה מיהא אסור והכא נמי דכותה ועוד השיב דמקנסא דפועל משמע דכל הנאה דאתא ליה בסרך עבודת כוכבים אסורה ועוד דדמי יי"נ אסורין הן כל היכא דרוצה בקיומו כדאמרי' לקמן (דף סד.) בעובד כוכבים שאמר לו לישראל המתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יי"נ [ואביא לך] אסור ואע"פ שאין דמיה נתפסין ביד עובד כוכבים כדמסקינן לקמן [שם] דעבודת כוכבים לא תפסה דמי ביד עובד כוכבים וכאן נמי בשעת מכירה רוצה בקיומו שאלמלא יאבד קודם שיבא לרשות עובד כוכבים לא יתחייב לו עובד כוכבים כלל ולבי מפקפק הרבה בתשובות הללו לפי שכבר כתבתי דקנסא דפועל היינו טעמא משום דגזרו דמי שכירות אטו דמי מכר וכיון שאנו גוזרין כן הרי דמי שכירות כדמי מכר שוין דפועל נמי בעידנא דקני מקני כמכר גמור ואע"ג דקושטא דמילתא דכל שכירות אשראי הוא דישנה לשכירות [דף יט:] מתחלה ועד סוף ואינה משתלמת (ב"מ דף סה.) אלא בסוף מ"מ לא משמע להו לאינשי הכי ודמי למכר הנפרע לאלתר אבל הכא במכר גמור כל שהוא בהקפה שרי [כי מנין לנו לחדש גזרה] זו וההיא דהמתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך דכותיה נמי היא [כלומר כאילו הוי עבודת כוכבים ויי"נ בעין] משום דישראל ניחא בהכי ורוצה בקיומו אנן מחמרינן ורואין הישראל כאילו הוא מחליף אבל בנדון זה כיון שאין כאן חליפין דיי"נ ליתיה בעולם א"כ המקנה ליה לעובד כוכבים מעיקרא אין לנו והרב ז"ל חוכך עוד במה שהם אומרים לפי דעתם דאפילו איתיה ליי"נ בעולם שרי כיון דקנייה מעיקרא ומוכחי לה מדפרכינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מיחסרא משיכה אומר ז"ל דכל דאיתיה בעולם בשעת פרעון נתפס הוא וטלה שאני שאע"פ שישנו בעולם בשעת ביאה מ"מ בשעה שנתן לה הטלה הביאה ליתא בעולם אבל הכא בשעה שהעובד כוכבים פורע דמי יי"נ הרי יי"נ ודמיו בעולם ושמא תופס הוא ונראה [כדבריו] שההתפסה לדעתו תלויה שבשעה שיהו המתפיס והנתפס בעולם יהא כל אחד מן החליפין ברשות או בהנאת כל אחד ואע"פ שזכה בהן מכבר לא איכפת לן ואע"פ שחלוק זה אינו נראה נכון לפי שההתפסה בשעת יציאת כ"ד מרשות חבירו ראוי שתחול וכיון שכבר קנה עובד כוכבים יי"נ קודם שיתן דמים לא היה ראוי שיהא נתפס כשם שאין הטלה נתפס משום דמחסרא משיכה אע"ג דאיתיה בעולם ואעפ"כ חוששני לכך מדאמרי' גבי נתן לה ואח"כ בא עליה וקדמה והקריבתו ה"ד אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה כך כתוב במקצת הנוסחאות ומשמע דטעמא דליתיה בשעת ביאה הא לאו הכי אסור אע"פ שנתנו לה וקנאתו קודם ביאה וכ"ת אין ה"נ דאפילו איתיה בעולם שרי אלא דכי ליתיה בשעת ביאה איכא לאקשויי פשיטא ואי איתיה נהי דמותר לח מפשיט כוליה האי א"ה לוקמה ר"א כגון דאמר לה קני מעכשיו והקריבתו לאחר מכאן דשרי ולא מצינא לאקשויי פשיטא דאפילו לנסחי דגרסי מתנה הוא דיהיב לה ולא גרסינן דהא ליתיה בשעת ביאה לא משמע דמפשיט כולי האי אלא משום דליתיה בשעת ביאה ולפיכך יש לחוש בדבר ואף דעת רש"י ז"ל נראה כן שכתב יאות הן עבדין דכיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחלפו הני בהני לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו:

ומדמקשינן והא קא מחסרא משיכה שמעינן שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מיחסר משיכה וכדאמרי' הכא גבי טלה זה והא מחסרא משיכה ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ואע"פ ששנינו בפרק הבית והעלייה (דף קיח.) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שוויין התם הוא דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין ואין צורך לזה התנאי אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשוויו ששיוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מספק בדבר:

גרסי' בגמרא [דף סג:] שכרו לשבור יי"נ מהו. כלומר שכרו לשבור חביות ולאבד היין:

מהו. שיהא שכרו מותר:

מי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומן של יין ושל חביות הללו שלא ישתברו עכשיו מאיליהן עד שישברם הוא ויטול שכרו אסור או דלמא כל למעוטי את התיפלה שפיר דמי אמר להו רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה:

איבעיא להו [דף סד.] דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים. כלומר עובד כוכבים שמכר עבודת כוכבים מי תפסה דמיה להיות אסורין בהנאה או לא: