Ran on Avodah Zarah 31 ר״ן על עבודה זרה ל״א

מכר עבודת כוכבים והביא לו מותר. אלמא דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותר:

מ"ש רישא מ"ש סיפא. בעיין איפשיטא מיהו מתני' היכי מיתרצא:

משום דרוצה ישראל בקיומה. עד שימכרנה עובד כוכבים ופרש"י ז"ל דטעמא דאסור לו לישראל להיות רוצה בקיומן של עבודת כוכבים ויי"נ היינו משום דכיון דישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים אסור לו להיות רוצה בקיומה וכתב הרמב"ן ז"ל דאפילו בחנם נמי כגון שאמר לו שמור לי חבית זו של יין נסך אסור דרוצה בקיומו הוא שמא תאבד בפשיעתו ויהא חייב בתשלומין ואפילו פטרו מן התשלומין אסור דכיון שקבל עליו לשמור בטובה רוצה הוא בקיומו כדי שיחזיק לו עובד כוכבים טובה והיינו דתנא בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין למקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר והא לעתותי ערב טובה בעלמא הוא ובחנם עביד גביה דהא איחייב ליה בעל הבית באגריה ואפילו הכי קתני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן:

ובירושלמי שאלו בפועל היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו ומשמע נמי דסתם יינן רוצה בקיומו אסור דקנס דפועל משום רוצה בקיומו הוא ולפיכך אסור לישראל להיות מוזג כוס של יין נסך או סתם יינן לעובד כוכבים. הרמב"ן ז"ל:

ודאמרינן אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יי"נ ואביא לך יש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו אבל בדלא שוייה ניהליה אפותיקי לא מיקרי רוצה בקיומו וראיה לדבר מדתנן בפירקין [דף עא.] אומנין ישראל ששלח להם עובד כוכבים חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ואין מחוור דא"כ ל"ל למתני התירא במכר והביא לפלוג וליתני בהמתין גופיה דבדלא שויה אפותיקי שרי אלא ודאי כל היכא דא"ל המתן אסור ומתני' שאני דאינהו לא אמרי ליה מכור אותה ותן לנו דמיה ואיהו נמי לא אמר להו המתינו עד שאמכור אלא הכי אמרי ליה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה תן לנו עשרה דינרין שהן דמיה הלכך אין כאן רוצה בקיומו כלל והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דדוקא כשהיה בידו לנגשו ולהפרע ממנו מיד ומדעתו המתין לו עד שמכרן [אסור] אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן אע"פ שאמר לו העובד כוכבים אינו יכול לפרעך עד שאמכור את ייני ואפרע לך שרי וכבר כתבנו למעלה בפרק ר' ישמעאל שבזמן הזה יש להקל ולומר דסתם יינן מותר בהנאה וכ"ש דאיכא למימר דרוצה בקיומו שרי:

גרסינן בגמרא [דף סד.] גר ועובד כוכבים שירשו את אביהן עובד כוכבים [גר] יכול לומר לו טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות אם משבאו לרשות גר אסור ומקשינן ארישא אמאי מותר דהרי גר רוצה בקיומו שלא יגנבו ולא יאבדו שאילו כן לא היה יכול ליטול מעות ופירות ומשני רב פפא ירושת גר קאמרת שאני ירושת גר דאקילו רבנן שמא יחזור לסורו תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור:

תניא בגמרא [דף סד:] אי זהו גר תושב. כלומר שאנו מצווין להחיותו:

כל שקבל עליו בפני ג' שלא לעבוד עבודת כוכבים דברי ר"מ וחכ"א כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב. כלומר שיהיו ישראל מצווין להחיותן שהרי אף עובדי כוכבים גמורים נצטוו על עבודת כוכבים ועל שאר שש המצות:

אלא אי זהו גר תושב ר"י אומר זה גר אוכל נבילות. כלומר אבל מקיים כל שאר המצות:

ומייחדין אצלו יין. אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל. שמנו כיינו. ושמנו כיינו ס"ד. כלומר דמשמע דשמנו אסור כיינו ולהחמיר בו והיכי אפשר וכי שמנו הוי נסך:

אלא אימא יינו כשמנו. כלומר דיינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה קאי אבל בשתיה אסור:

ובשאר כל דבריו הרי הוא כעובד כוכבים. דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה ומפרשינן בגמרא לישנא דהרי הוא כעובד כוכבים ליתן רשות ולבטל רשות בחצר בשבת:

רבי שמעון בן גמליאל אומר יינו יין נסך. כלומר לפי שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים ואמרי לה מותר בשתיה וקי"ל כרבנן דאי זהו גר תושב כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח:

ודאמרי' בהך ברייתא מייחדין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל פרש"י ז"ל דהכי קאמר מייחדין שישראל יכול להניחו בחנותו אף על פי שהודיעו שהוא מפליג משום דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך ולא חיישינן שמא יבא עובד כוכבים אחר ויגע בו משום דבזמן מועט לא חיישינן להכי ועוד שאין העובדי כוכבים מצויין [בחנותו] של ישראל אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו משום דבזמן מרובה איכא למיחש שמא יבוא עובד כוכבים אחר [ויגע] בו ועוד שהעובדי כוכבים מצויין בביתו והוא אינו מקפיד על מגע עובדי כוכבים ומ"מ ממה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך משמע דס"ל דאי נגע אסור והקשו עליו בתוס' דאם איתא דאין גר תושב מקפיד על מגע עובד כוכבים היכי אמרי' דיינו כשמנו ולא מיתסר בהנאה ניחוש למגעו של עובד כוכבים שהוא אוסר בהנאה כדאמרי' בפ' אין מעמידין [דף לא.] יין של עין כושי אסור מפני (ביאת) [בירת] סריקה. כלומר מפני שהכותים לא היו מקפידין על מגע עובדי כוכבים לפיכך פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר אין מפקידין אצלו לזמן מרובה דאע"ג דאמגע עובד כוכבים קפיד איכא למיחש שמא יאמרו שאותו ישראל שותה מיינו של גר תושב כשיראהו שהוא מביא יין מביתו ויינו אסור הוא בשתיה דמסקינן דיינו כשמנו אבל מיחדין אצלו יין לזמן מועט משום דבזמן מועט ליכא למיחש לחשדא דלמגעו ליכא למיחש כלל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים אינו אוסר אפי' בשתיה אע"פ שסתם יינו אסור וכתבו בתוספות שמעשה היה בגר שמל ולא טבל והיה בבית ישראל ימים רבים ונגע ביין והתירו רש"י ז"ל בשתיה דהא אפי' גר תושב דליכא לא מילה ולא טבילה שרינן מגע וכ"ש זה שמל ואע"ג דאמרי' לעיל בפ' ר' ישמעאל בברייתא [דף נז.] דעבדים שמלו ולא טבלו עושין יין נסך היינו משום דאין מתגיירים בלב שלם מרצון נפשם לא בעל כרחן מאימת רבן והיינו דאמרי' לעיל בפ' ר' ישמעאל בגמרא (דף נט.) גבי בנות ישראל דמעברין מגרים שמלו ולא טבלו צא והכריז על בניהם שהם ממזרים ואילו על יינם לא הקפיד ולפיכך אמרו לפי שטה זו דגר תושב אינו אוסר היין אפי' בשתיה ועוד סמכו דבריהם משום דאיכא לישנא בהך ברייתא דשרי בשתייה אפילו סתם יינם דקאמר ואמרי לה מותר בשתייה ולדידי' כ"ש דמגעו מותר ומאן דאמר ייט נסך היינו לפי שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים אבל מגעו יש להתיר. מכל מקום אמרו שלא רצה ר"י ז"ל להתיר לכתחלה זו היא שטתם אבל כבר כתבתי למעלה דליכא לדמויה מל ולא טבל לגר תושב משום דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה ומה שלא הקפיד על יינם משום יין נסך אפשר דאע"ג דמעברן מינייהו מקפידים היו על מגען ואף בגר תושב אין ראיה מכאן להתיר מגעו שאפילו נאמר דמאי דאמר אין מפקידין היינו משום חשדא וכדברי ר"ת ז"ל אפשר דטעמא דמייחדין כדברי רש"י ז"ל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים אין לנו לחוש שמא נגע [ומ"מ] לדעת הרמב"ם ז"ל שדמה אלו הישמעאלים לגר תושב נ"ל להלכה שמייחדין אצלן יין ואין חוששין לספק מגען אבל ודאי מגען מיהא אסור:

גרסינן תו בגמרא רב יהודה שדר ליה קורבנא. כלומר תשורה:

[דף סה. ע"ש] לאבדרנא ביום אידם אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים אמר ליה רב יוסף והא תניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' שלא לעבוד עבודת כוכבים כי תניא ההיא להחיותו והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים התם שקבל עליו למול ולא מל ומצאתי שכתבו בתוספות דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דחששא דאזל ומודה לא שייכא כי אם בהני דפלחי לעבודת כוכבים ע"כ נראה שדעתם לומר דכי אמרי' צריך מנין אחר להתירו הני מילי להתיר אותם שיהיה בהם טעם האיסור מתחלה אע"פ שבטל עכשיו אבל אותם שלא היה בהם טעם איסור מעולם שרו בלא מנין אחר ואם הם רוצים לומר כך ודאי שזו קולא יתירא דאפשר דהוה קים להו לרבנן שלא נאסר מעיקרא (התקנה) לתת ולשאת עם העובדי כוכבים דלא פלחי לעבודת כוכבים אבל בסתם אין לנו והדבר צריך עיון:

אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה. ומשום הכי שכר שאר חביות שרי ומההיא לא שקיל מידי וקא משמע לן דלא תימא איהו לא אגריה אלא אדעתא דלעברינהו לכולהו דליתא אלא דכיון דכל חדא אגרא באפיה נפשה הוא אגרא דחביות דהתירא שרי אבל אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות כיון דכמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי כוליה אגרא שייך ביה וכי תימא אפילו הכי יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו לדידן דקיימא לן כר' אליעזר דסבירא ליה דחבית יין נסך שנתערבה בחביות יוליך דמי אחת לים המלח כדאיתא בפרק כל הצלמים [דף מט: ע"ש בר"ן ד"ה רא"א] יש לומר לא דמי דאילו בההיא דר' אליעזר חבית דאיסורא לא גרמא הנאת חבית של היתר אבל הכא אפשר דהך חבית דאסורא גרמא כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' מאכלות אסורות דכוליה אגריה אסור אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר דלדידן דקי"ל כר"א יוליך הנאה לים המלח ולא נתחורו דבריו מן הטעם שכתבתי והקשה הרשב"א ז"ל אם כן היכי אמרי' בפרק קמא [דף יט:] דאם בנה אפילו עבודת כוכבים עצמו שכרו מותר משום דעבודת כוכבים מאן דקא גרים לה מכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה משום דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף נימא דכוליה אגרא במכוש אחרון פתיך דאי לאו מכוש אחרון לא הוה מיגר ליה כלל וכיון שכן כוליה אגרא שכר עבודת כוכבים הוא כדאמרי' הכא ותירץ דכיון דמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה ליכא למימר דכוליה אגריה מתפיס במאי דלית ביה שוה פרוטה אבל הכא דשכר חביתא דאיסורא פרוטה הוא איכא למימר דכוליה אגריה מתפיס בה ולפי זה אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר:

מתני' ידיחם והם מותרות. דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי:

ואם היו מבוקעות אסורות. דהשתא מתערב יין נסך לתוכן ובירושלמי מוכח שאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל כמבוקעות דמו ואסורות:

גרוגרות. תאנים יבשים:

גמ' מעשה לסתור. בתמיה יש אדם שמביא מעשה לסתור את דבריו דהא גרוגרות לענבים מבוקעות דמו דהא עייל בהו חמרא:

ואם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס בן זונין. דיין נותן טעם לפגם הוא בגרוגרות:

ולזבוני לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל. דתו לא זבין ישראל מעובדי כוכבים דפתן אסור ומיהו דוקא שלא בפני ישראל [אבל בפני ישראל] אסור דדלמא ההוא ישראל דחזי זבין ליה מעובדי כוכבים דסבר פת של היתר הוא שישראל אפאה. ומוכחינן בגמ' שאסור למכור לעובדי כוכבים כל דבר אסור שאין איסורו ניכר וניקח מן העובדי כוכבים מדתניא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובדי כוכבים. כלומר דלמא אתי לזבוני לישראל ומכאן יש ליזהר שלא למכור תרנגולת טרפה חיה לעובדי כוכבים שמא ימכרנה לישראל שלא יכיר בטרפותה אלא ישחטנה או יהרגנה ואחר כך ימכרנה ומ"מ בהא דבגד שאבד בה כלאים איכא למידק ליבטל כלאים ברובא כדאמרי' בתמורה (דף לד.) גבי שער נזיר שארגו בבגד דכל הבגד אסור ופרכינן וליבטל ברובא ומשני בציפורתא פירוש דחשוב ולא בטיל משמע הא לאו הכי בטל וה"נ נימא הכי י"ל דדוקא גבי שער נזיר דהוי איסורא לבד שייך בטול ברוב כדין כל איסור המעורב בהיתר אבל גבי כלאים דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי גזרת הכתוב לאוסרן הלכך לא שייך שום בטול וא"ת והרי בשר בחלב דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ואפילו הכי בטיל כדאמרי' בפרק כל הבשר (דף קח.) טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסורה ואם לאו מותרת יש לומר דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרי' התם דרך בשול אסרה תורה פירש דאיכא נתינת טעם. ומדאמרי' הכא דבפני ישראל אסור משום דאיכא למיחש דלמא זבין לה ישראל מעובד כוכבים יש ללמוד שמותר ליקח מבעל הבית עובד כוכבים פת של פלטר דבתר תחלתו אזלינן ומינה לפת של בעל הבית שבא לידו של פלטר שאסור ללקחו מן הפלטר וכבר כתבתי זה למעלה:

שאני חיטי דאגב צירייהו. סדק שלהם ומינה דשעורים כיון דלית בהו צירא הרי הן כענבים שאינן מבוקעות ושרי ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דהני מילי כשהדיחם מיד או לזמן מועט אבל אם עמד היין עליהן זמן מרובה אנן סהדי דודאי בלעי דאפי' בלתיתה חיישינן להו לענין חמץ דתניא (פסחים דף מ.) אין לותתין את השעורים וכ"ש אם נשורו השעורים ביין זמן מרובה שהן בולעין בודאי ואין להם תקנה בהדחה:

חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם. לפי שטעמו ניכר בענבים הלכך כל היכא דהוו מבוקעות אזלינן בהו בתר נותן טעם:

חלא דחמרא וחלא דשכרא. חד דאיסור וחד דהיתר:

חמירא דחיטי וחמירא דשערי. חד דחולין וחד דתרומה או טבל והקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפ"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו וכו' כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא שאור ועיסה מין במינו הוא ואע"ג דלא הוו ליה חד שמא ולא חד טעמא וקשיא בין לאביי בין לרבא ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי [שאור] משום הכי הוה ליה מין במינו מהשתא:

חלא לגו חמרא. חלא דאסור דנפל לגו חמרא דהיתר דברי הכל בנותן טעם. דכי נפל לגויה לא דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא שאין היין מבטל את ריח החומץ עד שנתערב לתוכו ולא החומץ את ריח היין משום דרובא חמרא כך כתב רש"י ז"ל ולאו [דוקא] חלא [דאיסורא] לגו חמרא [דהתירא] אלא אפי' חלא דהיתר לגו חמרא דאיסור משמע דלא אסר חמרא [כדין] משהו לחלא לפי שאין היין שהוא בשולי הכלי משתנה בריחו מחמת החומץ לפי שאינו עומד באויר אבל חמרא לגו חלא משהגיע לאויר הכלי נהפך היין מריחו לריח החומץ וקודם שנתערבו היו שוים בריחם: