Ran on Chullin 4 ר״ן על חולין ד׳

גמ' בין בראש הגג בין בראש הספינה. ואע"ג דתנן בהשוחט [דף מא.] אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות כי היכי דלא לימרו לשרו של ים הוא שוחט. ולא לתוך כלים כי היכי דלא לימרו שהוא מקבל את הדם לזרקו לעבודת כוכבים. אפ"ה בראש הגג שוחטין ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט. ובראש הספינה נמי לא חיישינן לחשדא שמא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט. ומיהו דווקא בההוא גוונא דאמרינן בסוף פ' השוחט [דף מא:] מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה:

מתני' השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו. בשבת סקילה וביוה"כ כרת. ודייקינן בגמ' [דף טו.] דמדקתני שבת דומיא דיוה"כ משמע דכי היכי דביוה"כ אסורה באכילה ליומיה שהרי אסור לאכול ביוה"כ ה"נ השוחט בשבת אפילו בשוגג אסורה באכילה ליומיה ומוקמינן נמי מתני' בשוגג ור' יהודה היא דס"ל הכי דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל אבל במזיד לא יאכל דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו. במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. וה"פ המבשל בשבת בשוגג יאכל. אפילו המבשל עצמו ואפילו בו ביום. במזיד לא יאכל. כלומר בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין. ור' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דר"מ. כללו של דבר מזיד דר' מאיר היינו שוגג דרבי יהודה. ומזיד דרבי יהודה היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר. ומוכח האי פירושא ממאי דאיתמר הכא בגמ' ובדוכתין טובא בתלמודא. ואמרינן בגמרא [שם] דכי מורה להו רב לתלמידיה מורה להו כר' מאיר וכי דריש בפירקי' דריש כר' יהודה משום עמי הארץ. הילכך לענין פסק הלכה במבשל בשבת איכא מ"ד דכרבי מאיר קי"ל כיון דרב מורי להו לתלמידיה כותיה וקי"ל כרב באיסורי הלכך במבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלים. ומיהו כי אמר רבי מאיר דמבשל בשבת דבשוגג יאכל ואפילו בו ביום דוקא במבשל הוא דאמר הכי דלית ביה משום מוקצה דהא הוה חזי מערב שבת לאומצא אבל שוחט בשבת אפילו בשוגג מודה רבי מאיר דלא יאכל דהא הו"ל מוקצה מערב שבת אא"כ היה לו חולה מבעוד יום דבכה"ג כיון דליכא משום מוקצה דהא הוה דעתיה עילויה אע"פ שהבריא בשבת ושחטו באיסור בשוגג יאכל הוא עצמו ואפי' בו ביום. אבל רב אחא משבחא והרב אלפסי ז"ל פסקו כרבי יהודה דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיה כר' מאיר אלא משום דס"ל דלא איתמר (הלכה) בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין [דף מז.]. אבל אנן כר' יהודה נקיטינן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר התם [דף מו:] הלכה איתמר. ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי ע"ה גבן. וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק ו' מהלכות שבת הילכך במבשל בשבת במזיד יאכל לאחרים במוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם (ואם שחט בשוגג מותר למוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם) ואם בישל בשוגג מותר במוצאי שבת בין לו בין לאחרים:

מיהו כתב בעל הלכות ז"ל דדוקא בכדי שיעשו. וכן דעת רש"י ז"ל וטעמא דמילתא דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו. ויש מי שפירש דלמוצאי שבת מותר מיד דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה ע"י עובד כוכבים כגון שהביא דורון לישראל (ביצה סוף דף כד:) ויש מאותו מין במחובר לקרקע משום דאי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת הבא לפי שאמירה לעובד כוכבים קלה היא בעיניו. וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו וכדתניא בפרק קמא דשבת (דף יח:) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לפי שכיון שהדבר נעשה מאליו קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה. אבל במבשל ליכא למיגזר דחילול שבת חמיר להו לאינשי ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה. וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק הנזכר למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד. ומ"מ הדבר ברור במבשל לחולה בשבת דמותר לבריא במוצאי שבת מיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד. אבל מבשל ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעי' בכדי שיעשו:

גמ' השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. בשר חי ומיהו דוקא בשהיה חולה מבעוד יום הא לאו הכי אסור משום מוקצה. ומהא שמעינן דבשר חי לאחר הדחה אפילו בלא מליחה שרי דהא אמרינן הכא דמותר לבריא באומצא ובמליחה ליכא למימר שהרי בשבת אסור למלוח כדאמרינן בפרק כלל גדול (דף עה:) האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואע"ג דאמרינן התם דה"מ דקא בעי לה לאורחא שהיא מליחה גדולה. התם לאיחיובי חטאת קאמרינן אבל בכל דהו ודאי פטור אבל אסור לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרינן פרק שמונה שרצים (דף קח:) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה. וכ"ש דאי אסרת ליה בלא מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי ליה אוכלא. אלא ודאי כי אמרינן הכא דשרי באומצא. בלא מליחה קא אמרי' דדם האברים כל שלא פירש שרי וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות דויקרא. והא דאמר בפרק כל הבשר (דף קיג.) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע את הדם של האברים ובעי עלה מהו למיכל מיניה באומצא. דוקא בההיא דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי [וכן] חוטים שבלחי אסורים באומצא משום דם דכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי כדמוכח לקמן בפרק כל הבשר. הא בעלמא שרי וכן נמי לצלי לא בעינן מליחה מדגרס לקמן בפ' הזרוע (דף קלג.) חוטים שבלחי אסורים וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דאיב. אי לקדרה אדמחתך להו ומלח להו שפיר דמי. ומדלא מדכרינן מליחה בטויה כלל ש"מ בצלי לא בעי' מליחה כלל. אלא מיהו איכא למידק מדגרסינן במנחות בפרק הקומץ רבה (דף כא.) במלח תמלח יכול תבונהו מאי תבונהו יכול יתן בו טעם כבינה. כלומר שישהה בו מלח עד שיתן טעם בבשר כבינה שנותנת טעם באדם:

ת"ל תמלח. כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי וכן לצלי. תירץ הרא"ה ז"ל דהתם לא בהכשר מליחה עסקינן דמאי שייכא התם. אלא ה"ק וכן למתנות כהנים שזכתה להם תורה מן הקרבן צריכות מלח שאף הם בכלל על כל קרבנך תקריב מלח. ומש"ה אמרינן וכן לצלי דאי לקדרה בלאו הכי נמי. אלא צלי דבחולין לא בעי מליחה הכא בעי. אי נמי התם וכן לקדרה גרסי':

מתני' השוחט במגל יד. מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והשנית יש בה פגימות וכי מכשרינן הכא מגל יד באותו רוח שהוא חלק:

הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. מפרשינן בגמ' [דף יז. ודף ג.] דהכל שוחטין לאיתויי ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. והוא שאבוקה כנגדו:

ובכל שוחטין. בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ואפילו לכתחלה והוא שתלושין כדאיתא לקמן:

חוץ ממגל קציר. שקוצרים בה את התבואה ופגימותיה כולן נוטות לצד אחד ואין אדם מרגיש בהן מאותו צד ואפ"ה פסול:

והמגרה. שפגימותיה נרגשות לכל צד שייג"א בלע"ז:

והשיניים. כשהן שתים דבוקות ואפי' הן תלושות:

והצפורן. במחוברת:

מפני שהן חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימה והאי חונקין אשארא קאי ולא אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמ' [דף יח.] מפני שהוא מחובר:

השוחט במגל קציר כדרך הליכתה. מגל קציר כדרך הליכתה אינה קורעת לב"ה מפני שראשיה כפופין מאד ומפרשינן בגמ' דאף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה שמא ישכח ויביא:

ואם הוחלקו שיניה הרי היא כסכין. ומותר לכתחלה ולא גזרינן אטו לא הוחלקו:

גמ' גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. באותו צד שהוא פגום ושמעינן מהא דסכין שיש בו כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכ"ש היכא דבההיא גיסא גופא פגומה. ומיהו היכא דעבד בה הכירא שריא אפילו לכתחלה ולא דמי למגל יד דהתם כלי שצורתו כך ואפשר דאתי למיטעי אבל הכא לפי שעה ליכא למיגזר:

בצור ובקנה לכתחלה לא. בתלוש ולבסוף חברו דגזרינן אטו מחובר מעיקרו אבל במחובר מעיקרו אפי' דיעבד שחיטתו פסולה בגמ' ילפי' לה:

ומאי ניהו סימוניא דאגמא. עשב הגדל באגמי מים כשהוא יבש חותך ואין קיסמין נבדלין ממנו אבל שאר קנים כשדוחקין אותן קסמים נתזין ונפרכין מהן וחיישינן דילמא נקבו להו לסימנין:

חיישינן שמא ידרוס. מתוך שצואר הבהמה מכביד על הסכין:

לצדדין קתני. דהא רישא דברייתא תנא תלוש ומחובר כדקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר וכי הדר סיים סיפא בין שהסכין למעלה וכו' לאו תרוייהו אמחובר אלא סכין למטה וצואר בהמה למעלה דוקא בתלושה דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא בסכין והא דקתני סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת כלומר אף במחוברת:

רב פפא אמר. לא תוקמה בשנויא דחיקא אלא תרווייהו אתלוש ומחובר קיימי ואפ"ה לא תיקשי לרב [ענן] דהא דקתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה במחובר בעופא דקליל. שאין לחוש בו שמא ידרוס. ובהמה דקתני לאו דוקא ואיכא נסחי דלא גרסי בהמה אלא סכין למעלה וצואר למטה:

תנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה. ואפילו כולן מסוכסכות. דמדמפליג בשאין בה אלא פגימה אחת בין אוגרת למסוכסכת מכלל דביש בה פגימות הרבה אפי' כולן מסוכסכות פסולה:

אוגרת משתי רוחות. שהפגימה נרגשת בין בהולכה בין בהובאה:

מסוכסכת מרוח אחת. שהיא כפופה הרבה ואינה נרגשת אלא ברוח אחת ואמרינן לקמן בסמוך דכי מכשרינן במסוכסכת דוקא בשהולך ולא הביא כלומר ששחט באותו צד שאין הפגימה נרגשת וכ"ת כיון ששחט באותו צד אפילו יש בה פגימות הרבה כיון שכולן מסוכסכות למה נידונית כמגירה והרי מורשת הפגימה לא פגעו בסימן ומאי שנא פגימות הרבה מפגימה אחת וי"ל דכל שיש בה פגימות הרבה שמא ישכח ויביא ומהאי טעמא גופא הוא דמסקינן לקמן [דף יח.] גבי השוחט במגל קציר דרך הליכתה שאף כשהכשירו [בית הלל] לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה: