Ran on Chullin 5 ר״ן על חולין ה׳

עולה ויורדת. כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת זהו דרכו של הרב אלפסי ז"ל. ואיכא הכא הוייה אחריני לרבנן קמאי ז"ל דס"ל דכי אמרינן מסוכסכת כשרה דוקא בדקיימא ארישא דסכינא דהכי אוקימו לה בגמ' שריותא דמסוכסכת ארישא דסכינא והם מפרשין פגימה מסוכסכת בענין אחר והרב אלפסי ז"ל סובר דכי מסקינן בגמרא דשריותא דמסוכסכת בשהוליך ולא הביא תו לא צריכינן למאי דאוקימנא מעיקרא בדקיימא ארישא דסכינא אלא אפי' באמצע הסכין כשרה לפי שהוא מפרש ענין פגימה מסוכסכת על הדרך שפירשנו ולפי שאין מחלוקתן של ראשונים בזה מצוי לענין מעשה ראיתי לקצר בכאן והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחדושי:

וסכינא חריפא דמיא לסאסא. ארישט"א זקן השבולים שאינו חלק כך סכין זו אין פיה חלק אבל פגם אין בה אשפיר"א בלע"ז:

בדקי לה בשמשא. נותנין אותה בשמש ורואין בחודו של סכין אם נפגם:

במיא. חודה הופך למטה ומוליכה על פני המים ונוגעת מעט מעט במים ואם יש שם עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה:

בישרא אכלה. הוא בא לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כך יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא הויא בדיקה שאם הוא קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר ואם רך יותר מדאי נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן:

אבשרא. בשר האצבע:

אבשרא. משום דושט הוא רך:

ואטופרא. משום קנה שקשה. ואתלת רוחתא באמצע חודו ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצדה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע:

גרסי' בגמ' [דף יז:] אמר רב הונא בר קטינא אמר ר"ש בן לקיש שלש פגימות הן. כלומר לשיעור אחד:

פגימת עצם בפסח. שאסור בשבירת עצם:

ופגימת אוזן בבכור. להיות מום לשחוט עליו במדינה:

ופגימת מום בקדשים. נקבות כגון חטאת ושלמים שיש בהם פגימה שאינה נוהגת בבכור כדתנן התם בבכורות (דף מא.):

רב חסדא אמר אף פגימת הסכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתם כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. דמזבח שנפגם פסול כדילפינן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים (דף נט.) וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ואיכא מ"ד דהלכתא כרב חסדא דמני סכין בהדי הני פגימות דפגימתם כפגימת המזבח וכל שאין הצפורן נחגרת בה כשרה וראיה לדבר מדקא מתמה תלמודא אדר"ל מ"ט לא מני איהו נמי פגימת סכין בהדי הנך ומהדרינן דבחולין לא קא מיירי הא לאו הכי הוה מני לה אלמא כלהו כרב חסדא ס"ל דאי לא מאי קא מתמהינן עליה דר"ל כי לא מני לה ומיהו איכא למידק א"כ הני אמוראי דלעיל [דף יז:] למה להו למיבדק בשמשא ובמיא ליבדקו בצפורן ואמאי קאמרי בשרא אכלה בשרא ליבדקיה הרי כל שאין הצפורן נחגרת בה כשרה. ואיפשר שכל אחד היה נוהג לפי מה שהיה סבור שהיא בדיקה יותר יפה אבל אין הכי נמי ששיעור פגימת סכין כדי שתחגור בה צפורן הא לאו הכי כשרה אבל הרמב"ן ז"ל פי' דאמוראי נינהו דהנך אמוראי דלעיל סברי דפגימת סכין בכל שהוא ואפילו אינה חוגרת בה צפורן וכ"ת א"כ מאי קא מתמהינן עליה דר"ל ואמרינן ואידך ואצטרכינן לתרוצי דבחולין לא קא מיירי נימא דר"ל ס"ל כהנך אמוראי דלעיל ולית ליה לדרב חסדא י"ל דא"כ הוה ליה למימר ארבע פגימות הן שלש כדי שתחגור בה צפורן ואחת כל שהוא ונראה שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר חגירת צפורן בהלכות משמע דס"ל דפגימת סכין בכל שהוא ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינא ליה דמשמע שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה אבל אינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא:

דלא סר סכינא. שלא הראה סכינו לחכם:

משמתינן ליה. משום אפקירותא שהחציף פניו כדקי"ל דמנדין לכבוד הרב בברכות בפ' מי שמתו (דף יט.):

מעברינן ליה. מאומנתו שלא ימכור עוד בשר:

כאן בשנמצאת סכינו יפה. משמתינן ליה בלחוד:

אבל באכילה אסורה. שמא ישכח ויביא כמו שפירשתי למעלה. וב"ש חוששין עלה אפילו מספק נבלה. ואיכא מ"ד דדוקא מגל קציר שהוא כלי שצורתו כך ויש לחוש אם היו מתירין אותה שמא ירגיל עצמו לשחוט בו לפי שהוא קרוב לאסור אולי טעה והחזיר ידו מעט לאחוריו אבל בסכין שאין צורתו כך שהיו בה פגימות הרבה כעין מגל קציר שאין מרגישין בהן בהולכה לכתחלה לא ישחוט ואם שחט בהולכה בלבד שחיטתו כשרה:

מתני' השוחט מתוך הטבעת. בטבעת גדולה שבראשו של קנה קאמר והכי מוכח בגמ' וס"ל לת"ק דמקום שחיטה מטבעת גדולה ולמטה וטבעת עצמה בכלל ומטבעת גדולה ולמעלה בקנה לאו מקום שחיטה וס"ל נמי שאם התחיל למעלה ממקום שחיטה כל שהוא אפילו בקנה פסולה דבעינן רוב במקום שחיטה ומיהו מודה שאם שחט בתחלה רובה של טבעת ואח"כ הגרים כשרה דהא תנן [דף כז.] ורובו של אחד כמוהו וכי קאמר על פני כולה למעוטי שאם התחיל להגרים פסולה:

ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה. דאע"ג דהתחיל להגרים חוץ לטבעת גדולה כיון שסיים רוב השחיטה בטבעת כשרה והיינו דקאמר מלא החוט על פני רובה כלומר דבמקום שישלים לרובה יכנס מלא החוט לתוך הטבעת ומ"מ כולהו מודו שאין מקום שחיטה למעלה מטבעת גדולה ולא קי"ל כוותייהו אלא משפוי כובע ולמטה כשרה וכדאיתא בגמ':

גמ' שייר בחיטי. גרעינין דומים לחיטין ומונחין ע"פ הקנה אצל הכובע ושייר בחיטי היינו ששיירן לצד הראש:

משפוי כובע ולמטה כשרה. כמין כובע יש ע"פ הקנה למעלה מטבעת גדולה והוא משופע כלפי הראש ומממו ולמטה כשרה דליכא הגרמה בקנה אלא משיפוי כובע ולמעלה:

גרסי' בגמ' [דף יט.] הגרים שליש. כלומר שהתחיל לשחוט למעלה ממקום שחיטה:

ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר כשרה רב יהודה אמר טרפה רב הונא אמר כשרה כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא ורב יהודה אמר טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה. וה"פ דרב הונא ורב יהודה בהא פליגי דרב הונא סבר דהגרמה כמקום הראוי לשחיטה וכנשחט שלא בהכשר דמי והוה ליה כחצי הקנה פגום הילכך הכל תלוי בחתיכת רובו של קנה שאם נגמר בשחיטה כשר ואם נגמר בהגרמה פסולה ומש"ה מכשיר בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וטריף בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ורב יהודה סבר דהגרמה לאו כמקום שחיטה דמיא אלא כמקום טרפות וכל זמן שנגרם רוב אסורה לא נגרם רוב אינה אסורה מחמת אותה חתיכה ומיהו כיון דלאו מקום שחיטה הוא בעי' רוב קנה בשחיטה בין בתחלה בין בסוף ומש"ה טריף בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ומכשיר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש:

ולענין הלכה הרמב"ם ז"ל פסק בפרק שלישי מהלכות שחיטה כר"י והר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל אמרו דלא מכרעא מילתא הלכך נקיטינן כחומרי דתרוייהו ולעולם לא מכשרינן עד דאיכא רוב שחוט בבת אחת בין בתחלה בין בסוף דבכה"ג בין לרב הונא בין לרב יהודה כשרה דהא איכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא אבל הרשב"א ז"ל החמיר עוד ואמר דכחד לישנא קמא דמייתינן בגמ' דרב הונא אמר רב אסי קי"ל ולא מכשרינן אלא בששחט שני שליש והגרים שליש אבל הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא והביא ראיה לדבריו מדנקט סוגיא דגמרא כי האי לישנא לאסורא דאמרינן בגמרא לקמן [דף כ.] פסול בשחיטה פסול במליקה לאיתויי מאי ואסיקנא לאיתויי שפוי ראשו כגון דנקט מראשו והגרים ואזיל עד דמטא לתתאי דאמר רב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה:

מתני' השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. [צדי הצואר שחיטתו כשרה] ואף על פי שלא החזיר הסימנין דודאי שחיט להו מקמי דשבר העצם דאי שבר אותו מקמי הכי טרפה וכתב רש"י ז"ל דבדין הוא דלכתחלה נמי אלא איידי דבעי למיתנא המולק מן הצדדין מליקתו פסולה תנא נמי בשוחט דיעבד ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר הוא דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין ותו כיון דשחיטה בסימרן היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בע"ח לפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם מן הצדדין שחיטתו כשרה:

המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. דממול ערפו אמר רחמנא:

השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. מוקמינא לה בגמ' בשלא החזיר הסימנין לאחורי העורף ופסולה לפי שכבר שבר המפרקת קודם שיגיע לסימנין אבל אם החזיר הסימנין אחורי העורף כשרה:

המולק מן העורף. וחתך שדרה ומפרקת עד שהגיע לסימנין מליקתו כשרה וזו היא מצות מליקה לכתחלה כדתניא בגמ' [דף כא.] כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שהגיע לושט או לקנה אלא איידי דתנן השוחט מן העורף פסולה ואפילו בדיעבד תנא נמי המולק דיעבד:

מן הצואר. תחת הגרון קרוי צואר:

וכל העורף. מול העורף דהיינו כל הצואר מאחוריו כדכתיב ממול ערפו ועורף מיקרי מה שיש כנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים. ומול העורף היינו כל הצואר מאחריו:

גמ' לא אמרן אלא במליקה. דכיון דדרסה לא פסלה בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה:

נשברה מפרקת. דאדם מטמא באהל לאלתר:

וא"ת מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה. ומת דכתיב ותשבר מפרקתו:

מטמאה באהל. ואפילו מפרכס:

עשאה גיסטרא. שחתכה לרחבה או בצואר או בשדרה עד החלל. כל דבר חלוק לשנים קרי גיסטרא בלשון יון:

ניטל הירך. ממקום חבורה בבוקא דאטמא:

וחלל שלה. כלומר לא שניטל העצם עם קצת בשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה הוא דהוי כדתנן [דף עו.] בהמה שנחתכו רגליה דהיינו האחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה אלא בשניטל הבשר עד שנראית גומא של מקום חתך כעין חלל:

נבלה. ואפילו בחייה מטמאה:

כל שרובצת ונראית חסרה. דרך הבהמה לרבוץ על ירכה ומתכסה ברביצתה ואם נראהחסרונה כשהיא רבוצה נבילה:

גרסי' בגמ' (דף כד:) ת"ר נתמלא זקנו ראוי לעשותו ש"צ ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. ופירש רש"י ז"ל ש"צ לכל צרכיהם לתקוע שופר לנדות ולמנותו פרנס ולירד לפני התיבה להתפלל ול"נ דאי למנותו פרנס ושאר צרכי צבור לאו ש"צ מיקרי אלא חזן הכנסת אלא ודאי חדא קתני למנותו ש"צ לירד לפני התיבה והאי דנקט האי לישנא ולא תנא לירד לפני התיבה בלחוד משום דדוקא למנותו ש"צ קבוע הוא דבעינן שיהא נתמלא זקנו אבל דרך עראי בשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד וראיה לדבר מדתנן בפרק הקורא את המגילה (דף כד.) גבי קטן אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו מכלל דכל שהוא גדול יורד והיינו דרך עראי וכך השיב רב נטרונאי ז"ל וא"ת דמ"מ הכא והתם משמע דקטן אינו נושא כפיו ואילו בסוף פרק לולב הגזול (דף מב.) אמרינן קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' קטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות תירצו בתוספות שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם את הקול כמו שהיו בשיר כדאמרינן בפרק ב' דערכין (דף יג:) בין רגלי הכהנים היו עומדין וצוערי הלוים היו נקרים אבל בפני עצמו קטן אינו נושא את כפיו:

הדרן עלך הכל שוחטין

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה וכו'. בגמרא [דף כז:] מפרש מאי טעמא סגי ליה לעוף בחד ובבהמה בעינן שנים:

ורובו של אחד. של כל אחד ואחד. ובגמרא פריך [דף כז.] שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך ומשני אי בעית אימא אאחד בעוף. כלומר דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. כלומר דלכתחלה אצרכוה רבנן סימנין שלמים והני לישני תרוייהו איתנהו בין בעוף בין בבהמה דלכתחלה שנים שלמים בעינן ולאו משום [כדי שיצא כל הדם] דבקדשים בלחוד הוא דאמרינן [דף כט. ודף לג.] דלדם הוא צריך אלא משום שמא יפחות מן השיעור ומדרבנן בעלמא הוא דאילו מדאורייתא בכל מקום רובו ככולו ולא שאני לן בין בתחלה לדיעבד והראב"ד ז"ל וה"ר משולם הכהן ז"ל החמירו ואמרו שאם לא שחט כל הסימנין צריך לחתכן בשעה שהדם חם כדאמרינן לקמן [דף כח:] בוורידין אם לא עשה כן אפילו בעוף צריך חתיכת אבר אבר והביאו ראיה [מדאמרינן בגמרא] [דף כט.] אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא ועד דאיכא כוליה קמ"ל דאלמא ברוב סימנין אין הדם יוצא יפה זו היא ראייתם ואינה מכרעת: