Ran on Kiddushin 14 ר״ן על קידושין י״ד

אבל ברבו מובהק. שרוב חכמתו ממנו:

כמלא עיניו. דכיון דרבו מובהק הוא כי קאים מקמיה כמלא עיניו קימה שיש בה הדור היא שהדבר מוכיח שלכבודו הוא עומד:

דקי"ל דרכוב כמהלך דמי. בגמ' איפשיטא לן הכי דלאו בתר דידיה אזלינן אלא הבהמה נחשבת כרגליו דאי חשבינן ליה כיושב לא היה צריך לקום מפניו:

עד דהוה מיכסי רבי יוחנן מיניה. שלא היה ר' אלעזר רואהו:

דאי מקיף. מסבב דרך אחרת שלא לעבור דרך (בפני) הצבור:

אמר אביי הל' כאיסי בן יהודה. דכל שיבה במשמע ואפי' זקן אשמאי דהיינו בור אבל רשע לא וכ"ש עובד כוכבים ור' יוחנן דהוה קאים מסבי ארמאי כדאיתא בסמוך מפני דרכי שלום בעלמא הוה עביד הכי דהא רבא הוה עביד להו הדור ואביי יהב להו ידא ולא הוו קיימי מקמייהו ונראה מפרש"י ז"ל דאיסי בן יהודה ס"ל כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים והכי מסתברא דכיון דס"ל דשיבה אפי' אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידריש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ולפי זה כיון דקי"ל כאיסי נקיטינן דעומדין מפני יניק וחכים אבל מדברי הרי"ף ז"ל משמע דס"ל דיניק וחכים לא כת"ק ולפי זה צריך לומר דמילתיה דאיסי לא מכרעא ביניק וחכים מידי דנהי דס"ל דיניק וחכים לא אפ"ה הדר וכתב זקן והיינו זקן ממש למסמך זקן לויראת ולא מיחוור ועוד דסוגיין בכוליה תלמודא דעומדין מפני ת"ח כדאמרי' הכא בסמוך ומה מפני לומדיה עומדין ובסוף הנזקין (סב.) אמרי' ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ובמכות (דף כב:) נמי אמרי' כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה ואם איתא דיניק וחכים לא הרי הכל תלוי בזקנה וחכמה לא מועילה ולא מורידה ולפיכך נראה דקי"ל כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים ואיסי נמי כוותיה ס"ל וכן פסק הר"מ במז"ל בפרק ו' מהלכות ת"ת וכן נראה דעת אונקלוס שתרגם (ויקרא י״ט:ל״ב) מפנ' שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא תקום ואע"פ שתרגם שיבה דסבר באורייתא וזקן תרגם סבא ושמועתנו לדברי כל התנאים שיבה מדנפשיה אפילו אשמאי משמע אי לא דגלי עליה זקן אפשר שעשה כך כדי לסמוך קימה לת"ח לפי שהכתוב סמך קימה לשיבה או שהיה אונקלוס חולק על התנאים הללו ואנן קי"ל כמאי דפסקינן בגמרין והרמב"ן ז"ל רצה לקיים דברי הרב אלפסי ז"ל ואמר דמאי דרהטא סוגיין בכוליה תלמודא שעומדין מפני ת"ח ה"מ בזקנים דוקא וכ"ת א"כ חכמה למה דהא קי"ל כאיסי דאמר כל שיבה במשמע היינו טעמא משום שאין ת"ח חייב לעמוד מפני ע"ה דהוה ליה זקן ואינו לפי כבודו ומש"ה נקט תלמודא קימה בתלמידי חכמים ומפני רבו והיינו נמי דאמרי' בגמ' [דף לג:] ברב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה ואנן לא אשכחן קימה מפני בעל מעשים אלא היינו לומר שאין בו משום זקן ואינו לפי כבודו אפילו לשמואל ומש"ה חייב לעמוד מפני שיבה שלו ואין זה מחוור אצלי דבגמ' הכי קאמרי' איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו ואמרינן עלה בגמרא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה [בר יחזקאל] שיננא קום מקמי אבוך ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה ומשמע ודאי דבעיין היינו משום דמספקא לן כיון שחייבה תורה לקום מפני חכם ולקום מפני אביו שקולין הן ואין האחד חייב לעמוד מפני חבירו דדכוותה איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו ומאן דדחי ואמר שאני רב יחזקאל בעי למימר דלעולם שקולין הן ואם איתא דבעל מעשים אין עומדין מפני מעשיו אלא מפני שיבתו מאי דחי שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה אפ"ה רב יהודה לא היה חייב לעמוד מפניו דזקנה אין כאן ואי משום דאבוה הוה הא למה דדחינן שקולין הן ולפיכך נ"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בעניינו כרב יחזקאל עומדין מפניו שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים אלא שלא פרשה תורה במעשה כמו שפרשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל ומש"ה דחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה כלומר ואיכא תרתי אביו ובעל מעשים ולאו שקולין נינהו הלכך משמע דעומדין מפני יניק וחכים ומיהו ה"מ כשהוא גדול הימנו אבל אין גדול עומד מפני קטן מדאמרינן בגמ' (שם) דר' אלעאי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימין ואנא חבר כלומר ואינכם חייבין לעמוד מפני ואפשר שאפילו בשוין נמי פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו ודאמרי' בפרק אלו מציאות (דף לג.) בתלמידי חכמים שעומדין זה מפני זה [התם משום דכל יומא שמעתייהו בפומא דהדדי והוה ליה כרבו ופרש"י ז"ל שם שעומדים זה מפני זה] אפילו כמלא עיניו ובכהאי גוונא אפילו גדול על קטן חייב כיון שהוא רבו:

רבי יוחנן קאי מפני סבי ארמאי אמר כמה הרפתקי. קורות וצרות וראו כמה נסים ומופתים:

עדו עלייהו. עברו עליהם:

אביי יהיב להו ידא. פושט ידו לזקנים כשהן עוברין אצלו להיות נשענים עליו אבל לא היה קם מפניהם:

בישיבה. בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה:

הלך אחר חכמה. מושיבין את החכם למעלה מן הזקן:

במסיבה. שאינה של תורה כאירוסין ונשואין:

והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. כתב רש"י ז"ל שם בפרק יש נוחלין דהיכא שאין אחד מהם מופלג בין בישיבה בין במסיבה זקן קודם ואחרים כתבו התם דכל כה"ג הוו להו כאילו שניהם מופלגין ובישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר זקנה:

הא דלא פליג ליה רביה יקרא. שאם היו חולקין לו כבוד נמצאו מקילין בכבוד רבו:

גרסי' בגמ' [שם] א"ר איבו א"ר ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים כלומר שהרי פני יוצרו אינו מקביל [אלא] שחרית וערבית הלכך מי שעמד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית ואמרו בתוס' שלא אמרו כן אלא בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד מפניו אפי' כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו:

ותלמודו משתכח שנאמר וטוב לא יהיה לרשע. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:

לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו. שאם היה חולץ לו מנעלו או נועל הרואה אותו אומר עבדו הוא:

אבל מנח תפילין. ההוא תלמידא:

לית לן בה. דמוכחא מילתא שאינו עבד שאין העבד חייב בתפילין משום דתפילין אתקוש לתלמוד תורה כדאיתא בגמ' בפרקין דהכא [דף לד.]:

למס מרעהו. מתלמידיו כלומר מי שמסיר [מתלמידיו] את עצמו כאדם שאומר לחבירו הסר מעלי שאינו רוצה שיקרב אליו לשמשו:

חסד. דומה כאילו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו (דברים כ) ולא ימס:

פירש. שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותו למוראת המקום:

כל העם עומדים. כל השורות כולן אפילו היו מאה. עושין לו שתי שורות. בלבד:

אלא לקטנים. דאנוס הוא. אבל יצא לגדולים אינו נכנס ויושב במקומו. דפושע הוא משום דהוה ליה למיבדק נפשיה כדי שלא יתרחק דהיוצא לפנות ביום צריך שיתרחק מן הדרך שלא יהו אחרים רואין אותו כדאמרי' במסכת ברכות (דף כה):

סניפין. שמושיבין אותן בצד הזקנים מפני כבוד אביהן דהויאן סניפין לזקנים כסניף זה שמסנפין לקורה גדולה:

אמר רבא ובחיי אביהן. הוא דעושין אותן סניפין מפני כבוד אביהן ומיהו בגמ' הכא איכא סידרא אחרינא בנשיא ואב ב"ד דאמרי' [דף לג:] א"ר חנינא בריה דר' אבהו אמר רב אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ארבע אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וכתבו בתוספות דבמס' הוריות מיירי בבית המדרש ובפרקין מיירי בשוק והיינו דיליף לה ממשה דבשוק הוה ור"ת ז"ל כתב דהתם אמרינן בימי רשב"ג נשנית משנה זו כלומר שלא נהג לא לפניו ולא לאחריו דדכותה אמרינן בפ' כל הכלים [דף קכג:] בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו כלומר אבל לא לפניו ולא לאחריו ובסוף פרק אלו מציאות [דף לג.] נמי אמרי' כה"ג גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד:

גרסי' בגמ' איבעיא להו בנו והוא רבו. כלומר שהבן רבו של אב מהו שיעמוד מפני אביו ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא קום מקמי אביך. כלומר ואע"ג דרב יהודה רביה דרב יחזקאל אבוה הוה כדמוכח בגמ' לעיל [דף לב.] דא"ל אבא לא תתנייה הכי ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפי' מר שמואל נמי קאים מקמיה ואלא מאי קא"ל כלומר אמאי צריך לאזהוריה אי לאו למילף מיניה הוראה בעלמא דאע"ג שהוא רבו חייב לעמוד מפניו ומפרקי' דהכי קאמר ליה זמנין דאתי מאחראי קום מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי שגם אני הייתי עומד מפניו אילו ראיתיו הא לאו הכי לא הוה ליה למיקם מקמיה דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רביה יקרא כדאיתא בפ' יש נוחלין (דף קיט:):

וגרסינן תו בגמ' איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו. כלומר אפי' ת"ל דאביו חייב לעמוד מפניו קא מיבעיא ליה דאפשר שכל אחד חייב לעמוד מפני האחר זה מפני שהוא אביו וזה מפני שהוא רבו ולא איפשיטא וכתב ר"ח ז"ל שאע"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו ואף הר"מ במז"ל כתב כן בפרק ו' מהלכות ממרים וצ"ע למה ונ"ל דאע"ג דלא מיפשיט בגמ' דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי [דפירקין הלכה ח] אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכבוד יותר מדאי אמרו לה מאי עביד לך יותר ותנית להו עובדא אמרין אפילו הוא עושה כן אלפים עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ע"כ בירושלמי ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו [כל זמן שהוא רבו בודאי לא היה רבי טרפון חייב לעשות לאמו כך והיאך אמרו עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה וכן אילו היה האב חייב לעמוד מפני בנו] כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הלכך אף על גב דבגמ' דילן מספקא לן שבקינן ספקין ונקיטין פשטייהו ולא משמע דמשום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה:

ומה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. והא דאמרינן במסכת מכות (דף כב:) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה לאו משום דעדיף גברא רבה מספר תורה דהא איפכא אמרי' הכא אלא לומר דכיון שאלמלא הם היתה התורה כרוכה ומונחת ואינהו מפרשי לה כדאמרינן התם דהא באורייתא כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא כמה טפשאי נינהו דלא סברי דכשם שראוי לעמוד מפני ספר תורה כך ראוי לעמוד מפני לומדיה ובתוספות אמרו דהתם הכי קאמרינן כמה טפשאי הני אינשי וכו' דהא למיקם מקמי ספר תורה לא ידעינן אלא מקל וחומר דגברא רבה:

איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גורם להתחייב בה שאין חובתה חלה אלא לזמן קבוע:

סוכה ולולב שופר וציצית. איכא נוסחי דלא גרסי ציצית דלדידהו סבר האי תנא דלילה זמן ציצית ונוהגת היא בנשים לפי שאין הזמן גרמא ואיכא דגרסי לה ואתיא כר' שמעון דפוטר נשים מציצית כדאיתא בפ' התכלת ומפרש טעמיה התם מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה כלומר והויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וקי"ל כרבי שמעון משום דסוגיין כותיה דבפרק במה מדליקין (דף כה:) ובפרק התכלת (דף מ.) גבי סדין דפטרינן מציצית אמרינן גזירה משום כסות לילה וכיון דנקיטינן האי טעמא ושבקינן טעמי אחריני דאיתנהו בפרק התכלת שמא יקרע סדינו בתוך שלש וכו' ש"מ דקושטא הוא ודאמרינן התם ובפ"ק דסוכה (דף יא.) דמר עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום מדת חסידות בעלמא הוא דעבד הכי והיינו דאיהו בלחוד רמא ורבנן אחריני לא. ומיהו מקשו הכא היכי הויא ציצית מ"ע שהזמן גרמא דהא כסות שהוא מיוחד ללילה אפי' לובשו ביום פטור שאם לא תאמר כן חייב הסדין בציצית שהרי אדם מתכסה בהן ביום ומינה דכסות המיוחד ליום חייב אפילו בלילה ונמצא שהכסות שחייב בציצית לעולם מתחייב בו ואפילו בלילה ואין הזמן גורם מצוה זו כלל י"ל דאף על גב דכסות לילה ביום נמי פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה דקרא דוראיתם הכי משמע ומש"ה כסות לילה כיון שאינו מיוחד לראיה פטור אפילו ביום וכסות יום נמי בלילה דלאו שעת ראיה היא פטור מיהו אכתי קשיא אפילו הכי אמאי פטורות נימא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אמר רחמנא כל שישנו בלא תלבש איתנהו בגדילים והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש איתנהו בגדילים דמהאי טעמא מחייבינן נשים במצה (פסחים דף מג:) דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן דכל דאיתיה בבל תאכל חמץ איתיה בקום אכול מצה יש לומר דכיון דאיצטריכא לן הך היקשא (יבמות דף ד.) למשרי כלאים בציצית לא דרשינן ביה נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ומשמע לן טפי היקשא למשרי כלאים בציצית מלחיובי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם וכי תימא והא אמרינן בריש ערכין [דף ג:] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופרכינ ופשיטא אי הני לא מחייבי מאן קא מיחייב ומהדר כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתיך אמינא לא תלבש שעטנז גדילים אמר רחמנא מאן דאיתיה בלא תלבש שעטנז איתיה בגדילים תעשה לך והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו אימא לא לחייבו קמשמע לן דנהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי משמע דאילו אשתרי לגמרי הוו פטורין כהנים מהיקשא ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית בלחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשי לאו קושיא היא דכיון דעל כרחיך הקישו הכתוב להתיר כלאים בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהם א"כ בהדי מאן דאיתסר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירי אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי:

ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה אבדה ושלוח הקן. וא"ת למה ליה למיתני מעקה אבדה ושלוח הקן פשיטא שהנשים חייבות בהן דאפילו לא מיחייבי משום עשה שבהן מחייבי בלאו דידהו דכל לא תעשה שבתורה אפילו שהזמן גרמא נשים חייבות וכי תימא קמ"ל דחייבות אפי' משום עשה שבהן אי הכי משמע דבשאר מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דאית בהו לאו ונשים חייבות בו פטורות מן העשה והא ודאי ליתא דהא אמרינן במסכת שבת (דף כה. ודף קלב) ובביצה (דף ח:) דשבת ויו"ט עשה ולא תעשה נינהו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד הנשים שוין בדבר כדמוכח גבי שמן שריפה וגבי כסוי יש לומר דאיצטריך דמשכחת להו להני דלית בהו לאו ואיכא עשה באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה דאמרינן בפרק אלו מציאות (דף כו:) שאינו עובר משום לא תוכל להתעלם אלא משום השב תשיבם ובשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דאינו עובר משום לא תקח האם כדאיתא בחולין (דף קמא.) ובמעקה נמי משכחת לה כגון שבנה בית על מנת לעשות מעקה ואח"כ נמלך ולא עשה שאינו עובר בלא תשים דמים בביתך אלא היכא שבשעת בנין הוא עושה על דעת [שלא יעשה] מעקה אי נמי שבנאו ונפל כך נאמר בתוס' ולדידי הא קא משמע לן דחייבות אפי' משום עשה שבהן ולא דמי לשבת וי"ט כלל דהתם לאו ועשה כולהו בשב ואל תעשה ולא אפשר לאפלוגינהו אבל בהני לאו ועשה שבהן אינן באין כאחד דבשלוח הקן אם נטלה על מנת שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם ואחר כך חייב בעשה שבה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע כדמוכח בפרק שלוח הקן (שם) ובאבדה גם כן אם ראה את האבדה ולא נטלה עובר משום לא תוכל להתעלם ולא משום השב תשיבם ואם נטלה על מנת שלא להחזירה עובר משום לא תוכל להתעלם כדאיתא בפרק אלו מציאות (דף כו:) ואחר כך מיחייב משום השב תשיבם ובמעקה ג"כ כל שבנה על מנת שלא לעשות מעקה עובר משום לא תשים דמים ואף על פי כן מיחייב אח"כ לעשות מעקה ונמצא שאין הלאו והעשה באלו באין כאחד מה שאין כן בשבת וי"ט והא דקתני אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא ואי זו היא שלא הזמן גרמא פירושי קא מפרש היכי דמי וכגון קתני אבל מימנא לא מני להו דא"כ שייר טובא בזמן גרמא שייר תפילין וראיה ובשלא הזמן גרמא שייר חלה ותרומה וכסוי הדם ואחריני טובא אלא כגון קתני ולישנא הכי דאיק דקתני איזו היא מצות עשה ולא קתני בהן:

וכללא הוא. בתמיה וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות:

והרי מצה. בליל י"ט הראשון של פסח שהיא חובה כדכתיב בערב תאכלו מצות והזמן גורם לה ונשים חייבות כדאמרי' בפרק אלו עוברים (דף מג:) נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה היא איתנהו נמי בקום אכול מצה:

ושמחה. ברגל כדכתיב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך:

והקהל. בהדיא כתיב (דברים ל״א:י״ב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף: