Ran on Kiddushin 15 ר״ן על קידושין ט״ו

ת"ת. אמרי' לעיל דנשים פטורות וכן פדיון הבן:

פריה ורביה. אמרי' בפ' הבא על יבמתו (דף סה:) האיש מצווה על פריה ורביה ואין האשה מצווה על פריה ורביה ויליף לה מדכתיב (בראשית א) וכבשה איש דרכו לכבש. ואין אשה דרכה לכבש וכל דלא קרינא ביה וכבשה לא קרינא ביה פרו ורבו:

אין למדין מן הכללות. כל היכא דתני כלל כה"ג כל מצות עשה וכו' וכל מצות לא תעשה הכל חייבין בראיה אין למדין מהן דאיכא בהו דלאו דווקא:

ואפי' במקום שנאמר בו חוץ. דאיכא למימר דמדאפיק מאי דאפיק ש"מ דוקא הוא ולא שייר מידי אפ"ה אין למדין וילפינן לה בגמ' [דף לד.] מדתניא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות אלא לאו ש"מ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ:

איסי תני אף בל יקרחו נשים פטורות. מפרשינן טעמיה בגמ' [דף לה:] מדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה ודריש מיניה בנים ולא בנות לקרחה אבל לגדידה אפילו בנות דכתיב כי עם קדוש אתה ואמרי' מה ראית לרבות את הגדידה ולהוציא את הקרחה וכדאיתא בגמ' ולא קי"ל כוותיה אע"ג דבגמ' מפרשין אמוראי טעמיה כיון דסתם מתני' דלא כותיה ובירושלמי נמי רב המנונא ס"ל דלא כוותיה כמו שהביא הרי"ף ז"ל:

בראשם. האמור אצל כהנים:

מה ת"ל לפי שנאמר. בישראל בין עיניכם דמשמע סמוך לפדחת:

מה להלן בישראל על מת. דהא כתיב למת אבל שלא על מת כגון שקרח ראשו על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור. ודאמרי' לחייב על כל קרחה וקרחה היינו כשתלשן בבת אחת כגון שסך חמש אצבעותיו והניחם בשנים ובשלשה מקומות ובהתראה אחת אבל בזו אחר זו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת כדאיתא במסכת מכות (דף כ:) ושיעור הקרחה כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שער:

מתני' כל מצוה שהיא תלויה בארץ וכו'. תלויה. ואינה תלויה בגמ' מפרש לה:

חוץ מן הערלה והכלאים. שאע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בח"ל הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדאיתא בגמ':

אף החדש. לאכלו קודם העומר דכיון דכתיב ביה מושבות סבירא ליה לר' אלעזר דכ"מ שאתם יושבים משמע:

ופרכינן בירושלמי אמאי לא תני נמי חלה. כלומר שנוהגת בח"ל מדבריהם ומשני לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובשל עובדי כוכבים וחלה אינה נוהגת בשל עובדי כוכבים דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של עובדי כוכבים ושמעי' מינה שהערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים והיינו דתנן בפירקא קמא דערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חייב הנוטע ברשות הרבים והעובד כוכבים שנטע וכו' חייב בערלה ומפרש בירושלמי מדכתיב כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עובדי כוכבים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב ומשום הכי תני' בפ"ב דיבמות (דף קכב.) עובד כוכבים שבא ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן שלא נתכוון זה אלא להשביח מקחו משמע דאי מהימן ליה דשל ערלה נינהו אסירי משום דערלה נוהג בשל עובד כוכבים ובפרק אין מעמידין (דף לה:) נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותן בשרף ערלה:

גמ' אילימא תלויה דכתיב ביה ביאה. שתלאה הכתוב בביאת הארץ כגון כי תבאו כי יביאך:

והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו והיה כי יביאך בפ' קדש לי ונוהגין בין בארץ וכו'. פרש"י ז"ל דתפילין אשכחן בכמה דוכתי ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין ופטר חמור דהא בפטר רחם תלה רחמנא. כלומר וחובת הגוף היא ולא נהירא דרבנן דבבל דלמא מדרבנן מנחי תפילין ופטר חמור נמי מנא לן דנהוג בח"ל והא אכתי לא ידעינן דאיכא הפרש בין חובת הגוף לחובת קרקע אבל עיקרו של דבר מפורש בירושלמי. [דגרסי' התם] (דברים י״ב:א׳) אלה החקים והמשפטים אלו הדינין בארץ שומע אני בארץ יכול אפי' תלמוד תורה ותפילין כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו' ולמדתם אותם את בניכם [ואפי' גולים] הא למדת לתלמוד תורה ותפילין שנוהגין בין בארץ בין בח"ל ע"כ ומדקי"ל דתפילין נוהגין בח"ל וביאה האמורה בהן לאו למעוטי חוצה לארץ ממילא שמענו לפטר חמור דכי הדדי כתיבי ואיתקוש. ומסקינן דהכי קאמר כל מצוה שהיא חובת הגוף והיינו אינה תלויה בארץ שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור וכיוצא בהם וחובת הקרקע היינו המוטלת על הקרקע או על גידוליו כגון תרומות ומעשרות וחלה ולקט שכחה ופאה וכיוצא בהם וילפינן בגמרא [דף לז.] האי כללא מדת"ר אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינין אשר תשמרו זו משנה לעשות זה מעשה בארץ יכול לא יהא נוהג אלא בארץ ת"ל כל הימים אי כל הימים יכול יהא נוהג אפילו בח"ל ת"ל בארץ אחר שריבה הכתוב בו ומיעט צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות וגו' והלא (כל) עבודת כוכבים בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת אפי' בח"ל. כלומר מדכתיב בה כל הימים אשר אתם חיים אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת אפי' בח"ל:

וקיימא לן כר"א דסתם לן תנא כותיה דתנן וכו'. בפ' בתרא דערלה היא:

החדש אסור מה"ת בכ"מ. דמושבות דכתיב ביה בכ"מ שאתם יושבים. משמע:

והערלה הלכה. ופליגי בגמ' [דף לח:] שמואל ור' יוחנן מאי הלכה. דשמואל אמר הלכות מדינה. כלומר שהם הנהיגוהו עליהם בח"ל ור' יוחנן אמר הלכה למ"מ [א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא משמיה דר' יוחנן הלמ"מ] היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן בפ' בתרא דערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור. כלומר ספק אם עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר אילנות וליקט עובד כוכבים מן הפירות ואינו ידוע מהיכן אסור ובסוריא מותר והיא ארם צובה שכבשה דוד והוסיפה על א"י וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש הלכך ספקה מותר (ולקמן פרכינן אי ודאי הלכה למשה מסיני היא בח"ל היאך מיקל בספיקא ומשני אימא כך נאמרה הלכה ספקה בח"ל מותר ודאה אסור) ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. כלומר דבחוצה לארץ דרחוק טפי ולא מיחלף יורד ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר היינו כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך ולקט הכי תנן גבי ערלה ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך נתני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט א"ל הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. מר בריה דרבינא מתני לקולא זה וזה יורד ולוקט [ובלבד שלא ילקוט] ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבב"ח מספקי אהדדי ע"כ בגמ' והכי פי' כרם הנטוע ירק שנטע ירק בין הגפנים דהוו להו כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ויש לחוש שמא מן הירק הנטוע בכרם הוא והוה ליה ספק כלאים יורד עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בח"ל מדברי סופרים ולא מהל"מ מ"ש דאחמורבספקה מספק כלאים ליתני או אידי ואידי. כלו' בערלה וכלאים יורד ולוקט דלא אסרו בחו"ל אלא את הזורעו או את הלוקטו בידים או זה וזה וכו':

וספק לי ואנא איכול. היינו לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק לי ואנא איכול ובערלה קאי כך פרש"י ז"ל:

ואחרים מפרשין דכי אמרינן ובלבד שלא ילקוט ביד לא בא לומר שיהא מותר כל שאין ישראל לוקט ביד ממש אע"פ שרואה העובד כוכבים לוקט מן האיסור דהא ודאי אי אפשר אלא מתני' כולה ה"פ ספק ערלה בארץ ישראל אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרים חוצה לו בפתח הגן דומיא דסיפא דמתני' גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו' וקאמר דבארץ ישראל אסור דכיון שעל פתח הגן הם נמכרים מוכחא מילתא דמפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספקה אלא בארץ אבל ליכנס לתוכו וליקח מן הפירות התלושין שבו אסור דגזרו בה בכי הא כיון שהיא סמוכה לא"י ובחוצה לארץ יורד ולוקח אפי' מן הפירות שבגן התלושין ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אע"פ שאינו יודע אם משל איסור או משל היתר הם:

ובסיפא גבי כלאים מקילי' טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסור או שאינו רואה את העובד כוכבים לוקט מן האיסור ממש מותר לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם. והר"מ במז"ל כתב בפרק י"ד מהל' מאכלות אסורות ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסוריא והיא הארץ שכבש דוד המלך מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפי' ראה הענבים יוצאין מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ע"כ הרי שהוא מסכים לפירוש רש"י ז"ל שאע"פ שהם ערלה ודאי או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את העובד כוכבים לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין והרב רבינו משה הכהן ז"ל השיג עליו ואמר דכיון דפסקינן בערלה הלכה למשה מסיני וכלאים מדברי סופרים לא היה לו לערב ערלה וכלאים דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דבספק כלאים אמרי' יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ובספק ערלה אמרי' יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואין אנו צריכין לתרץ תני או זה וזה יורד ולוקט או זה וזה יורד ולוקח ולדידי לא קשיא דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקיטינן כותיה ואין אנו צריכין לומר דכיון שהוא משוה ערלה לכלאים כשמואל ס"ל דאמר הלכות מדינה דאפשר דכי היכי דאמרי' דכן נאמרה הלכה דספקה מותר ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר על דרך הפירושים שכתבנו:

גרסי' בגמ' [דף לט.] א"ר אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני א"ל רבי זירא לרב אסי והא תניא ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. כלומר ואי ודאי בחוצה לארץ הלכה היא היכי מזלזלין בספקא אשתומם כשעה חדא א"ל אימר כך נאמרה ספקא מותר ודאה אסור. ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרי' דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספקא. ואי מהא לא איריא דהכא אצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן (ברכות דף לו.) דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור ומיהו קושטא דמילתא הכי איתא דספקא דאורייתא איסורו דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסורא הניחא למאן (כריתות דף יז:) דבעי ביה חתיכה אחת משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכא למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפרק כל היד [דף יד:] דבעינן חתיכה משתי חתיכות לא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעי פליגי בהכי ועוד מדאיבעי לן בפ"ק דחולין (דף יא.) מנא לן הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטה משבירת עצם בפסח ודכותיה כדאיתא התם דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מהנהו לרובא דעלמא דאתחזק איסורא דהא הנהו אפי' לא אזלינן בתר רובא שרו דספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי אלא ודאי משמע דמאי דאמרינן דספק דאורייתא לחומרא דבר תורה ולא מדבריהם:

אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב דמאי דאמרינן דספקא לחומרא מדבריהם הוא שהחמירו בספקו והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף עג.) בגמ' אי זה הוא שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין ודאין הא ספק האסורין לא ואין זה מחוור דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאי לא למה ליה לרבא לארוכי לישניה כולי האי לימא מ"ט משום דהוה ליה ספק וספקא שרי ומאי שנא ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספקי לא וממזר שאני דרביה רחמנא קרא להתירא וכדאמרינן התם לעיל מיניה [דף עב:] ת"ר גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וכו' וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וכו' [ור' יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי] ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ואי בעית אימא [הכא נמי תרי] קהלי נינהו וטעמיה דר' יהודה מהכא הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר אלמא מיתורא דקראי הוא דמייתי' ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה הא בעלמא ספקו כודאו. וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל שם ואיבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתי קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא. דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספקי אסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ:

לוקין על הכלאים בחוצה לארץ דבר תורה. כדיליף לקמיה בהרכבת אילן לוקה במין שאינו מינו:

את חוקותי תשמרו מדלא כתיב ושמרתם את חוקותי משמע את חוקותי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר נח ובניו עליהם ואלו הם חוקים בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים באיזו זריעת כלאים אני אומר אותם שחקקתי כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף נו: ודף ס.) דבני נח הוזהרו עליהן כך פרש"י ז"ל ולפי זה ס"ל. כר"א דאמר התם דבני נח הוזהרו על הכלאים ואפשר דאפילו אליבא דרבנן כי קאמר חקים שחקקתי לך כבר היינו למינהו דכתיב במעשה בראשית אלא דר"א סבר דכיון דכתיב התם למינהו נצטוו עליהן בני נח ורבנן סברי דכיון דקרא דלמינהו אינה לצואה אלא לומר שיצאו כל מין ומין בפני עצמו לא נצטוו עליהן ולרבנן ה"ק קרא חוקים שחקקתי וסדרתי במעשה בראשית שלא יתרכב מין אחד בחברו אני מצוה אתכם שתשמרו אותם ומשום הכי נמי משמע ליה הקישא דמה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה אע"ג דזריעה כתיבא כיון דלמינהו דמעשה בראשית למעוטי הרכבה אתא שלא יתרכב מין בחברו ומש"ה כיון דכתיב הכא את חקתי תשמורו דמשמע חקים שחקקתי לך כבר מקשינן שדה לבהמה ואמרינן דהרכבה נמי כתיבא הכא ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר כיון דשדה מקשינן לבהמה מינה נמי דמה בהמתך אפילו בחוצה לארץ דהא חובת הגוף הוא אף שדך דהרכבה אפי' בחוצה לארץ ובגמ' פרכינן אלא הא דכתיב שדך דמשמע המיוחד לך וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים ומפרקינן ההיא למעוטי זרעים דבארץ אין בחוצה לארץ לא כלומר למעוטי זרעים דכלאי הכרם דלא מתסרי מדאורייתא בחוצה לארץ ומשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך:

רב נחמן ורב ענן וכו' ניתי מר ונשמתיה. דהא עבר אדברי סופרים:

לא נתחוור לך שדבר זה מותר. דכלאי זרעים שרו בחוצה לארץ אפי' מדרבנן כדאיתא לקמן:

לא צהריתו. מלשון אורה כלומר אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לכם:

לא קי"ל כר' יאשיה. בתמיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וטעמיה דר' יאשיה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים דאלמא בעינן כלאים בר מכרמך ומאי דבעי במפולת יד מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע שהכרם עצמו דהיינו החרצן זורע עם הכלאים דאי לא לכתוב רחמנא כרמך לא תזרע כלאים ורבנן לא דרשי הכי אלא ס"ל דכלאים בהדי כרמך קאמר ואע"פ שהכרם נטוע כבר ומיהו בכלאי זרעים אפי' ר' יאשיה מודה דבשני מינין מיחייב דבכרם הוא דבעי כלאים בר מכרמך משום דלא מיקרי כרם אלא בדאית גפנים ביה או חרצן אבל בכלאי זרעים אע"ג דכתיב שדך לא תזרע אפילו בור קרוי שדה ואמר רחמנא לא תזרע כלאים דהיינו שני מינין וכ"ת כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק לי משום כלאי זרעים כבר נשאלה שאלה זו בירושלמי דגרסי' התם (בפ"ח דכלאים הלכה א) על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים רבנן אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה ומינה נמי שאם התרו משום שניהם לוקה שתים ומיהו אע"ג דבעי ר' יאשיה מפולת יד [דוקא לענין מלקות אבל] לענין איסור פירות מודה שאע"פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינין בר מכרם נאסרין הפירות ונפקא לן מפן תקדש המלאה דהא קי"ל דזרוע מעקרו אוסר בהשרשה זרוע ובא בתוספתא ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כגון המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש ולא מסתברא לאוקמינהו כולהו דלא כרבי יאשיה הלכך משכחת לה לר' יאשיה בעציץ של שני מינין ולרבנן במין אחד אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ה מהלכות כלאים דלענין איסור פירות בחד מינא סגי דעד כאן לא פליג ר' יאשיה אלא לענין מלקות ולא נהירא דאם כן הוה ליה לרב נחמן למיסר פירות לההוא גברא והיכי שתיק ואזיל ליה וכי תימא מפני שאין התבואה מתקדשת אלא משתשלש ובענבים משיעשו כפול הלבן וכדאיתא בפרק שביעי דכלאים אפילו הכי היה לו לומר שלא יניחם בקרקע עד שיאסרו אלא משמע דלא חשיב כלאי הכרם לר' יאשיה כלל בפחות מב' מינין: