Ritva on Chullin 109 ריטב״א על חולין ק״ט

ודברי חכמים בשניער וכיסה וכו ופירשנא שניער מתחלה ועד סוף ולפיכך מותר הכל ואפי' חתיכה העליונה ולא חיישי' שמא לא ניער יפה ולא כסה יפה ואמרי' מכלל דרבנן סברי דאפי' ניער בסוף ולא ניער בתחלה מותר: פי דכיון דקאמ' ר' נראין דבריהם בזה מכלל דאינהו אפי' בניער בסוף שרי. וא"כ היינו משום דסברי אפשר לסוחטו מותר: ודבר פשוט הוא בשמועתינו דלר' יהודא אין האיסור בשלא ניער בתחלה אלא משום דאית ליה תרתי לחומרא. חדא אפשר לסוחטו אסור: ואידך דמין במינו לא בטיל: וכל מאן דלית ליה חדא דר' יהודא מתיר בשאר חתיכות ואע"ג דמודה לר"י באידך: והשתא אמרי' דמאי דשרי רבנן לאו משום דפליגי עלי' במין במינו לא בטיל ומודו לי' באפשר לסוחטו אסור: אלא אדרבה מודי' לי' דמין במינו לא בטיל אלא דפליגי עליה באפשר לסוחטו דסביר' להו אפשר לסוחטו מותר והיינו דאמרי אפשר לסוחטו תנאי היא. ופריך עלי' רב אחא מדפתי לרבינא דממאי דמודו כולו במין במינו לא בטיל ופליגי באפשר לסוחטו דילמא איפכא הוא דלרבנן אפשר לסוחטו אסור כר"י ולא פליגי עלי אלא במאי דסבירא להו דמין במינו בטיל בס': וכ' רש"י ז"ל דבעיקר הדין טובא איכא בינייהו דאי אמרת טעמא דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר אפי' החתיכה העליונה חזרה להיות מותר' שכבר נסחט כל האיסור ממנה וחזרה להתירא: והאי עד שיתן טעם ברוטב דאמרי רבנן אטיפת חלב קאי. אבל אי אמרת דטעמ' דרבנן משום דמין במינו בטיל חתיכה ראשונה אסור לרבנן ולא פליגי אלא בסיפ' דמילת דר"י דאסר את השאר אפי' הן אלף מפני שהן מינה ובהא פליגי רבנן שאין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיתן טעם בכולו דאי לא הא בטילה בס' ולפי הפי' שכתבנו לעיל דאפי' תימ' אפשר לסוחטו מותר החתיכ' גופי' אסורה באכילה אין הפרש בעיקר דינם של רבנן בין הני תרי טעמי.

האי מאי אא"ב רבנן דהכ' כר"י סביר' ליה דמין במינו לא בטיל ובאפשר לסוחטו הוא דפליגי היינו דקאמר רבי נר' דברי ר"י בהא אלא א"ל בדאפשר לסוחטו לא פליגי דאסור והכא במין במינו פליגי האי נראין דברי ר"י ואין נראין דברי ר' יהודה מבעי' ליה. לפי פי' רש"י ז"ל נר' לפר. דאנן משמע לן כי כשבא לר' לומ' כי כר' לו דברי חכמים כשניער בתחלה. כך רצה לומ' כי מה שאמרו הם בשלא ניער בתחילה אנא בסוף נר' יפה בשניער בתחלה וע"כ בשניער בתחלה מתיר ר' אף החתיכה העליונה דהא לית ליה דר"י דאמר חיישי' שמא לא ניער יפה יפה וכיון שכן אף כשהתירו חכמים בשניער בסוף אפי' החתיכה הראשונה התירו והיינו דקאמר נר' דברי חכמים המתירן בשניער בתחלה כלומר נר' דבריהם שהתירו בשניער בסוף לדון כדבריה' בשניער בתחיל' ואין לעשות הדמיון הזה לדין בשניער בתחלה מה שאמרו חכמים בשלא ניער בתחלה אל כל היכא דאמרת דטעמ' דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ושרי אף באחרונה דאלו כשהטעם שלהם משום דמין במינו לא בטיל הרי הם אוסרים את החתיכה העליונה וכת שלא נתכוין להשמיענו כל זה אלא שבא להכריע דברי חכמים להתירא בשניער בתחלה א"כ למה תלה דבריו בדברי חכמים ור"י. כיון דרבנן ור"י פליגי בתרווייהו בין בשניער בסוף לנקוט חד מנייהו בלחוד ולימ' נר' לי דברי ר"י בזה ולא בזה א"כ נר' דברי חכמים בזה ולא בזה א"ו לפיכך תלה מקצת דבריו בר"י לאשמועינן חומרי של ר"י וכמו שר"י אוסר בשניער בתחלה כמו כן אוסר ר' בשלא ניער אלא בסוף והיינו לאסור אף האחרות ותלה מקצת דבריו בדברי חכמים לאשמועינן כי כמו שהוא מתיר הכל בשניער בתחלה כן חכמים מתירין הכל בשלא ניער אלא בסוף.

ורש"י ז"ל עשה תערובות אחרת בזה פי' כל היכא דאמרת דלרבנן אפשר לסוחטו אסור ולא שרי בשניער בסוף אלא משום דמין במינו בטיל ואסרו ליה לחתיכ' ראשונה מיה א"כ אף בשניער בתחלה סבי להו שתהא החתיכה ראשונה אסורה מיהת גזירה שמא לא ניער בתחל' יפה עד שנתנה הטפה טעם בחתיכה העליונה ונמצא שלא נר' לי לר' בשניער בתחל' לא דברי ר"י ולא דברי חכמים כי ר"י אוסר הכל וחכמים אוסרים החתיכה העליונה מיהת ואלו ר' מדתלי טעמא דהיתרא בשניער בתחלה מכלל דשרו בקמיית' משום דלא בלעה אלא על כרחין רבנן ס"ל כשניער בסוף שרו אף החתיכה העליונה והשת' כ"ש דשרו הכל בשניער בתפלה ולית להו שום גזירה וכשניער בתחלה הודה ר' לדבריהם ואמ' כמותם ממש שהכל מותר וזהו שבא רבי להשמיענו כשתלה היתירו בדברי חכמים שאם לא בא אלא ללמדנו דעתו דלא חיישי' שמא לא ניער יפה למה תלה דבריו בדברי חכמים לומ' נראין דברי ר"י בזה ואין נראין בזה: ואין זה טעם האחרון מחוור דמנ' לן דרבנן איתא להו גזירה דשמא לא ניער והטעם הראשון הוא המחוור לפי שיטתו ז"ל: ועוד יש לפ' פי' יפה דר"י בא להכריע ואסור בשלא ניער אלא לבסוף הא אכרע תלמוד' דסביר' ליה אפשר לסוחטו אסור וכיון דכן בזה מסתמ' להכריע כדברי ר"י: ובהא מפליג בין ניער ללא ניער וכאלו אמ' נר' דברי ר"י במאי דסבר אפשר לסוחטו אסור ונר' דברי חכמים במאי דלא חייש לגזירה: אבל אי ר"י ורבנן כולהו סביר' להו דאפשר לסוחטו אסור ובזה לא הכריע כלום לא היה לו לתפוס שניהם אלא שיאמר נר' דברי ר"י בזה ולא בזה או דברי חכמים בזה ולא בזה ותו לא מידי:

מתני' כחל קורעו ומוציא את חלבו ובו אמרי' כיצד אמר רבי יהודא קורעו שתי וערב וטחו בכותל: ופרש"י ז"ל התם דלהתיר בקדירה בפני עצמו מיירי דאלו לצלי בקריעה שתי וערב סגי ואפי' לכתחלה וכדר אליעזר דאמר קרע ליה ואנא איכול. ולבשלו עם הבשר אפי' קריעת שתי וערב לא מהני ליה וכדקתני במתני' קורעו ומוציא את חלבו וכו': אבל ר"ת פי' דקורעו ומוציא את חלבו ומותר לבשלו אפי' עם הבשר והיינו דפסק ותני' הכ' דאלמא למשרי בכל אנפא קחני וכדקתני סיפ' גבי לב קורעו ומוציא את דמו שהוא מוכשר בכך לכל דבר וכן דעת הגאוני ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

לא קרעו אינו עובר עליו פי' עליו בגמ' בלישנא קמא דרב אינו עובר עליו ומותר בדיעבד לאחר בישולו אע"פ שלא קורעו ותני' כלישנ' קמא דרב. ולפום פשט' אע"פ שלא קרעו כלל קאמר: ומיהו דוקא כשבשלו בפ"ע דאלו כשבשלו עם הבשר ליכא מאן דשרי ליה בלא קריעה אפי' בדיעבד וכדאמרי' בפרקי' לע"ל כחל בס' דהיינו לכל הפחות היכ' דלא קרעי' שתי וערב ובשליה בהדי בשרא. וכדאי' ברוב' נוסחי דהתם: ולרב ללישנא קמא לא אתי רישא וסיפ' בחדא גוונא לפי' ר"ת אלא תנא מילי מילי קתני וריש' קתני דבק ריעה שתי וערב מתכשר לכל דבר: וסיפ' קתני שאם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כשבשלו בפני עצמו מיהת ופן דעת הגאונים ז"ל: ואף רש"י זכרונו לברכה כך פירש בשלא קרעהו כלל אלא שהוא סובר דסיפא מיירי בצלי וה"ק לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לצלי מיהת. אבל ללישנא בתרא דרב אילו עובר עליו ואסור לפי' מתני' בחדא גוונא וסיפא נמי בקדרה של בשר ולפיכ' אסור' והכי מתפרש' נמ' לר"נ כדבעי' למימר לקמן: ור"ת ז"ל פי' דכולה בקדרה של בשר ה"ק הכחל קורעו קריעה גמורה שתי וערב מותר לכתחלה אפי' עם הבשר לא קרעו קריעה גמורה אלא שקורעו שתי או ערב בלבד אינו עובר עליו ומפ' בגמ' אינו עובר עליו ומותר ואפי' בקדרה של בשר דכיון שיצא מקצת חלבו לא גזרו בי חכמים כלל. והא דאמרי' לעיל כחל בס' בשלא קרעו כלל:

הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו פי' רש"י ז"ל דבמס' כריתות פרישנ' דדוקא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה שיש בו כזית חייב עליו כרת אם לא קרעו אחר בשולו. והקשו עליו דהא אמרינן בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו. ואפשר שרבינו ז"ל סובר דההיא בדם קדשים דוקא. אבל בדם חולין אע"פ שבשלו עובר וכדאמרי' בגמ' גבי כבדא עלוי' בשרא דם דאורייתא. ובתו' פי' דדם שבשלו אפי' בחולין אינו עובר עליו וכי אמרי' בגמר' דם דאורייתא לומר שעיקר דם אסור מן התורה כשהוא חי ולפיכך החמירו בו במבושל: ובכריתות ה"ק לא שנו שאינו עובר עליו כלל ואפי' חי אלא בלב עוף. אבל בלב בהמה שיש בו כזית עובר עליו כשהוא חי מיהת. עוד כ' רש"י ז"ל דאפי' לב בהמה אין הבשר נאסר אם בשלה בלא קריעה אלא קורע לאחר בישולו ומותר שהלב חלק ואינו בולע. והכי אמרי' בפסחים שאני לב דשיע ע"כ פי' מדאמרי' התם אמר רבא האי מוליית' שרי בצלי אפי' בלא מליחה דכבולעו כך פולטו: ואמרי' לימא מסייע ליה דתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קורעו קורע לאחר בישולו ומותר. וקס"ד דבצלי דוקא קאמ' ומשום דכבולעו כך פולטו: ומהדרי שאני לב דשיע. כלומ' אפי' בקדרה לא מיתסר. ואומר ר"ת ז"ל דליכ' למסמך על ההיא דהא בדרך דחיי' איתמרא דלא לסיוע מינה לרבא וכיון דקיי"לן כרבא הדרי' כדמעיקרא ובצלי מיירי דומיא דויבשלו את הפסח משום דבכל בצלי לענין דם כבולעו כך פולטו והרמב"ן ז"ל קיים דברי רש"י ז"ל מדאמרי' התם להדי' שאני לב דשייע ולא אמרי' בלשון דילמא: אלמא פשיטא להו דהכין דינא. ואתי נמי מתני' כפשטא אף בשבשלו בקדירה ומיהו אף לפי' רש"י ז"ל דוקא שבשלו בפני עצמו שאם בשלו עם הבשר הרי נבלע דמו בבשר ונאסר הבשר כשאין שם ס' וחזר הכל כנבלה וחזר הלב ונאסר דאע"ג דשיע ולא בלע דם שמנונית בלע וכן פי' בתו': ורבי' הרמב"ן ז"ל פסק כפרש"י ז"ל:

גמרא אמר רב אינו עובר עליו ומותר נר' מדברי רש"י ז"ל דדוקא בצלי קאמר שכן כתב ז"ל לקמן והלכות כחל למדנו לעיל דצלי בעי קריעה או שתי או ערב טחו בכותל עכ"ל וגם בכאן פי' אינו עובר עליו ומותר אם בשלו משום דחלב שחוטה דרבנן הוא והאי כיון דמבלע ולא פי' אפי' איסורא ליכא ע"כ: דאלמא בצלי משמע ליה דמבלע ולא פי' דאלו בקדרה הא ודאי פי' וחזר ונבלע וכדפרש"י ז"ל גופא לקמן גבי הא דפריך תלמודא והא שבשלו קתני בדיעבד ופרש"י ז"ל והא ודאי דצלי הוא דאי בקדירה אמאי מותר הרי יצא הדם וחזר ונבלע ע"כ: מכל הדברי' האלו למדנו כדעת רבי' ז"ל שלא הותר בלא קריעה אפי' בדיעבד אלא בצלי. אבל בקדר' אפילו בשלו בפני עצמו אסו' בדיעבד ולדבריו הא דאמרי' לעיל כחל בס' אפי' כשבשלו בפני עצמה היא שבשלו עם התבשיל וכחל מן המנין לסייע לרוטב. וגרסת הספרים דהתם אומרים שאינו מעיקר הגמרא אלא לשון רב יהודה גאון ז"ל. מכל השמועה דכיון דמתני' ומתני' קתני בשלו סתם אפי' בקדירה משמע בסתם בשולו ולא דומיא דויבשלו את הפסח מדלא פשיט לה תלמודא כדפי' התם אלא ודאי דאפילו כשבשלו בקדרה בלא קריעה מותר לרב בדיעבד מיהת: וכן התירו כל הגאונים ז"ל: ואפי' בלא שום קריעה כלל כיון שבשלו בפני עצמו וגם ר"ת ז"ל כך אמר דבשלו בפני עצמו אע"פ שלא קרע כלל מותר: והוסיף עוד ואמר ז"ל דהכא אפי' בשלו עם הבשר קאמר מות' כשקרעו לשתי או ערב וכדפרישנא במשנתינו: ואין זה דעת הגאונים ז"ל אלא כל שקרעו שתי או ערב ובשלו עם הבשר אסור בס' וג' דעות בדבר ודברי הגאונים ז"ל עיקר. ולכ"ע לא התיר רב אפי' ללישנא קמא אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור. ולפרש"י ז"ל אפי' לצלי בעי קריעה שתי או ערב לכתחילה אבל לפי' הגאונים דוקא לקדרה אבל לצלי אפי' לכתחילה לא בעי קריעה דכולי' שמעתי בקדרה.

מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא. וא"ת לפרש"י ז"ל לוקמי' כשבשלו בקדרה דאסור בדיעבד ולפירוש הגאונים ז"ל נמי לוקמי' כשבשלו עם הבשר. וי"ל דהא ליתא דע"כ מימרא דרב ומתני' בחדא גוונא מיירי דהא רב על מתני' אמרה כדמוכח לישנא אלא דייקי' עליה מלישנא דמתני' למימר' דלישנ' דמתני' לא דייק כוותיה והכין אורחא דתלמוד' ולפי' ר"ת ז"ל אתי' שפיר דרב אפי' בשבשלו עם הבשר קאמר דמותר בדיעבד היכא שקרע קצת וא"ת ולדידי' לוקמיה בשלא קרע כלל וי"ל דהא ליכא למימר דא"כ פשיטא דאסור ומאי קמ"ל.

משום דבעי למתני סיפא הלב קורעו וכו' עד מיעבר הוא דלא עבר הא איסור' איכא פרש"י ז"ל איסור דאוריית' דחצי שיעור אסור מן התורה ולפי פרושינו שפרשנו במשנתינו דוקא כשהוא חי אבל במבושל ליכא אלא איסורא דרבנן ובשלא קורעו לאחר בישולו קאמרינן שאלו קרעו לאחר בישולו הרי הוא מותר כדתניא בסמוך קורעו אחר בישולו ומותר לפרש"י ז"ל אפי' בשלו בקדר' ומשום דלב שיעי ומיירי בשבשלו בפני עצמו שאלו בשלו עם הבשר הרי אוסר הוא את הבשר וחזר הבשר ואסרו בשמנונית וזה קשה קצת לפי' ר"ת ז"ל שפי' דרישא דברייתא איירי בשבשלו עם הבשר ואם כן לא הוי רישא וסיפא בחדא גוונא.

לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה ומשמע מהאי לישנא דהשתא ס"ד דקריעה הוא דלא בעי אבל אי עבדי לה מהני' אפי' לאתר בשולו וזה תימא חדא דכיון דנתבשל ויצא חלבו וחזר ונבלע היכי מהניא ליה קריע' וכבר קיבל הטע' ותו דאי קריע' מהני' ליה היכי ס"ד לומר דלא בעי ליה. וכי משום דעשה שלא כדין ובשלו בלא קריעה יהא נשכר לפוטרו מקריעה שהרי אין זה בדיעבד כיון דאפשר לקרוע כדמעיקר'. לכך יש לפרש ע"כ דה"ק לב הוא דבעי לקריעה משום דמהני' ליה אבל כחל לא בעי קריעה דכיון דלא מהניא קריעה לאחר בישול: אם אתה אוסרו לית ליה תקנתא לא אחמור רבנן לאסרו בדיעבד: ומיהו ק"ל מנא ליה למידק הכי אדרבה הוי לן למימר דכיון דקתני אינו עובר עליה מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא דהא ליכא לשנויי בברייתא כדקא משני מתני' דקתני אינו עובר עליו אגב סיפא: וי"ל דקס"ד כיון דכחל אינו אסור אלא משום גזירה דרבנן אם איתא דאיכא איסורא בהא בדיעבד ה"ל למתני איסורא בהדי: ומדלא קתני הכי בהדי' ודאי אינו עובר עליו ומותר. והא דלא קתני בהדיא מותר לישנא דמתני' נקט:

דילמא לב הוא דסגי' ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה קריעה פי' רש"י ז"ל לב הוא דסגי' ליה בקריעה ואפי' בבישלו דקדרה משום דשיע אבל כחל לא סגי' ליה בקריעה לפי שהוא רך ונבלע בו החלב על ידי בישול לא סגיה ליה בקריעה דלאחר בישול ולהאי תירוצא בישול דקתני גבי כחל בקדרה הוא דמשמע לן שע"י בישול בקדרה הוא פורח וחוזר ונבלע בו דאילו בצלי אינו פור' וחוזר ונבלע כדפי' הוא ז"ל לעיל. וזה ודאי קשה דמאן דמפרש אינו עובר ומותר מפרש לה בצלי: ומאן דמפרש אינו עובר עליו ואסור מיירי בבישול וא"כ לא פליגי בעיקר דינא כלל: ויותר יש לפ' לפי שיטה זו דהשתא נמי בצלי מוקמי' ליה וסבירא לן דאפי' בצלי החלב פורש ונבלע: וכן בדין שלא אמרו שע"י צלי כבולעו כך פולטו אלא לענין דם בלבד ולא לענין חלב: כשם שלא אמרו כן לענין שמנונית דעלמא וכן פי' ר"ת ז"ל שאלו היה אסור בבישול כך היה בצלי מזה הטעם ונ' דבריו בזו. וא"ת ולדעת הגאונים ז"ל מאי שנא שאם בשלו עם בשר בלא קריעה אוסר מפני טעם החלב שנותן בבשר ואינו אוסר כשבשלו בפני עצמו שנ"ט בבשרו וי"ל דכיון דכחל אינה אלא מדרבנן לא גזרו אלא במפורש לבשר דעלמא שנראה כבשר וחלב אבל בעצמו שאינו כבשר גמור לא גזרו בדיעבד מיהת:

תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר פי' דאע"פ שלא קרע כלל וכן פרש"י ז"ל. וכן מוכח לקמן גבי עובדא דר"נ וילתא ולפרש"י ז"ל האי לישנא דקתני לשון צלי הוא כדכתיב ויבשלו את הפסח אבל לפי ר"ת ז"ל והגאוני' ז"ל מתני' כפשטא שבשלו בקדרה ומיירי כשבשלו בפני עצמו דהכי משמע לישנא דקתני בשלו בחלבו וזה קשה קצת לפי' ר"ת ז"ל שפי' דרב דשרי בשלא קרעו אפי' לקדרה של בשר מיירי וא"כ מאי תניא כוותיה דרב וי"ל משום דמימרא דרב מיירי בין עם הבשר ובין בלא בשר: ולישנא בתרא דרב איכא איסורא אפי' בלא בשר ולישנא קמא שרי אפי' עם הבשר וא"כ הא מתני' דשרי' מסייעי מיהת ללישנא קמא דרב בשבשלו בלא בשר א"נ דמתני' מיירי בלא שום קריעה ולהכי לא שרי אלא בשלו בפני עצמו וה"ה דשרי אפי' עם הבשר כשקרעו קצת:

כיצד קורעו. פי' רש"י ז"ל דאמתני' קאי דקתני האי לישנ' להכשירו לכל דברובה אבעי כיצד קורעו: ואמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל פי' ובזה שיהא מותר אפי' לקדרה של בשר ואף רש"י ז"ל סובר דהא לבשלו בקדרה מיירי אלא דמוקי ליה לבשלו בקדרה של בשר דאלו לצלי בקריעה כל דהו סגי ועם הבשר לית ליה שום תקנתא.

אמר ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול: מאי קמ"ל מתני' היא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה. זו גר' רש"י ז"ל ור"ת ז"ל: ופי' רש"י ז"ל לפי שיטתו קרע לכחל קודם שתצלנו ואנא איכול וקס"ד דקריעה שתי וערב קאמר: ולהכי פרכינן דמאי קמ"ל מתני' היא ומהדרי' דהא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה אבל לצלי בקריעה כל דהו סגי' וה"ק קרע לי קצת ואנא איכול בצלי אבל בלא קריע' כלל אסור אפי' לצלי לכתחלה אבל בדיעבד מותר כלישנא קמא דרב: ור"ת ז"ל פי' קרע ליה ואנא איכול אפי' לקדרה. וקס"ד דקריעה גמורה קאמר ולהכי אמרי' מאי קמל"ן מתני' היא ומהדרי' דהא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה עם הבשר אבל בשלו בפני עצמו בקריעה כל דהו סגי' ליה ומיהו אף בפני עצמו קריעה קצת או שתי או ערב בעי לכתחלה מיהת ובדיעבד מותר בלא שום קריעה כלישנא קמא דרב: ומיהו אומר ר"ת ז"ל דאפי' לצלי נמי קריעה קצת בעי לכתחלה דסבר מרן ז"ל דגבי כחל ליכא הפרשה בין צלי וקדרה כשהוא בפני עצמו דלגבי דם הוא דאיכא הפרשה בין צלי וקדרה משום דבולעו ובצלי כבולעו כך פולטו אבל בחלב ליכא למימר הכי ואף בצלי פורש ממנו חלבו וחזר ונבלע בו: אבל דעת הגאונים ז"ל דצלי לא בעי שום קריעה כי כל מה שפולט הולך רובא באש ואינו חוזר ונבלע ואע"פ שמיעט שחוזר ונבלע לא גזרו ביה וכולה שמעתן מיירי בבישול בקדרה והם גורסין כאן וכן הגירסא בכל הספרים שלנו הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב. א"נ לקדרה ומפרש לה דה"ק מאי קמ"ל מתני' היא ומהדרינן קמ"ל דלא בעי שתי וערב ואפי' לבשל עם הבשר ופליג אדרב יהודה א"נ דלא פליג עלי' אלא פרושי קא מפרש דאפי' לקדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב דאלו ממתני' ומדרב יהודה לא שמיע' ליה דהוה ס"ד דדינא לבשל בפני עצמן דוקא וקרע לי דאמר ר"א קריעה גמורה קאמר ולא דייק שפיר האי פירושא ויותר נר' לפר' אף לשיטה זו לפרש בדרך פירושים הראשונים וה"ק הא קמ"ל דלא בעי' שתי וערב לבשלו בפני עצמו א"נ קמ"ל דאפי' קדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב ולפרושי מתני' אתא.

זויקו לה כחלי פרש"י ז"ל שפודי לה כחל לצלותו בלא שום קריעה ופרכינן והא קתני מתני' קרעו דאלמא לית ליה תקנתא לשום דבר ואפי' לצלי אלא בקריעה ופרקי' לקדרה פי' דר"נ סבר דרישא דמתני' לבשלור בקדרה מיירי דכי נפק מיני' ה"ל חלב שחוט' ומיתסר מדרבנן וכי הדס ומבלע אסר ליה אבל לצלי לא בעי שום קריעה וכ' רש"י ז"ל ור"נ כלישנא בתרא דרב דמפרש סיפא דמתני' לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא פי' לפירושו דכיון דר"נ ס"ל דצלי לא בעי קריעה אפי' לכתחלה ס"ל דרישא דמתני' בקדרה מיירי וכיון דכן סיפא נמי בקדרה וא"כ ליכא למישרי אפי' בדיעבד דכל בקדר' חוזר החלב ונבלע בו ואסור כדפרש"י ז"ל בסמוך ובכולי' שמעתין משא"כ אליבא דרב דלדידי' כיון דסיפא בין בצלי בין בקדרה שפיר אפשר ליה למימר דרישא מיירי למיתן תקנתא בין לצלי בין לקדרה וסיפא קתני אינו שאם קרעו אינו עובר עליו ומות' בצלי מיהת אבל לאוקמי רישא בקדרה דוקא וסיפא בצלי דוקא הא לא אפשר אלא דאי לר"נ כי היכא דרישא בקדרה סיפא בקדרה ואינו עובר עליו ואסור ע"כ:

והא קתני שבשלו: פי' במתני' דלעיל דתני' כוותי' דרב קתני שבשלו משמע דוקא בדיעבד מותר בלא קריעה גמורה זו שיטת רש"י ז"ל ולדבריו ז"ל הא דר"נ פליגא אדרב ור"א דלדידהו לא שרי לכתחלה לצלות בלא קריעה ופוסק כר"א וכרב: וזה תימא למה לא פסק כר"נ שהוא בתרא ועביד בה עובדא ואולי רבי' ז"ל סובר דר"נ לא התיר אלא בקריעה קצת וכר"א אבל לא משמע כן מלשון הפירושים. ור"ת ז"ל פי' לפי שיטתו דהא דר"נ בקדרה הוא וקאמר זויקו לה כחלי שיבשלו לה בקדרה כחליה נפוחים כמו זיקים מלאים כלומר בלא קריעה שתי וערב: ולשון זויקו מלשון נפיחה כדאמרי' בעלמא הני אראמי זוקני וכן פי' בעל הערוך ז"ל ולאו בלא קריעה כלל אלא בלא קריעה שתי וערב. ואתיא כר"א דלעיל דשרי לקדרה בלא בשר בקריע' שתי או ערב ופרכי' והתנן קורעו דמשמע קריע' גמור' בשתי וערב וכדפריש רב יהודה ופריק דההיא לקדרה של בשר והא קתני שבשלו הא לכתחלה לא וההיא אפילו בקדרה בלא בשר מדקתני שבשלה בחלבו כלומר בחלבו בלא בשר ופרקינן דה"ה אפי' לכתחלה ולהאי פי' לא פליגי דר"נ אדר"א ואדרב כלל וקשה לפי שיטה זו כיון דר"נ בקדרה בלא בשר איירי ובקריעה כל דהו כדרבי אליעזר מאי שנא דאקשי ליה ממתני' ולא אקשי ליה הכי לר"א ותו מנא לן דכי קתני מתני' קורעו קריעת שתי וערב ואי משום דר"י דפריש הכי. הוי לן לפרשא. ותו מנא לן דר"נ אית ליה דרב יהודה. ותו היכא אידכר ר"נ שום קריעה דהא ודאי לישנא דזויקו לה כחלי בלא קריעה כלל משמע לפיכך הנכון דר"נ בלא שום קריעה בעולם שרי לבשלם בקדרה בלא בשר לכתחלה והיינו דפרכי' דהא קתני מתני' קורעו דמשמע לכתחלה קריעה בעי'. ומהדרי' דמתני' לקדירה של בשר ופרכי' והא קתני מתני' שבשלו הא לכתחלה לא ועל כורחין בקדרה בלא בשר היא מדשרי ליה בדיעבד וכדדייק נמי קצת לישני' כדפי' רבינו תם ז"ל:

ופרקי' דה"ה לכתחלה: ולר"נ סיפא דמתני דקתני לא קרעו אינו עובר עליו בקדרה של בשר איירי ואינו עובר עליו אבל איסורי איכא דאלו בקדרה בלא בשר אפי' לכתחלה נמי לא בעי' קריעה ואתי' כלישנא בתרא דרב אלא דלרב מיירי בקדרה בלא בשר דומיא דלישנ' קמא דמיירי בהכין על כרחין. ואפשר עוד לומר דתרי לישנא דרב לא פליגי אלא דלישנא קמא איירי בקדרה בלא בשר וללישנא בתרא איירי בקדרה של בשר וכסבר' דר"נ והא דאמרי' תני כלישנא קמא לאו דפליגי אלישנא בתרא אלא לומר דברייתא דתני כלישנא קמא מיהת דשרי בדיעבד בלא קריעה בקדרה בלא בשר. ואע"ג דר"א לא שרי לכתחלה אלא בקריעה פליגי אדר"נ. א"נ והוא הנכון דלא פליגי ודר"א לקדרה עם הבשר וקרע לי ואנא איכול אפי' עם הבשר קאמר וכלישנא דגרסת הגאונים ז"ל דגרסי בה א"נ לקדרה וכדפרישנא לעיל וזה יותר נכון לפי שיטה זו דלא לאוקמי פלוגתא בין אמוראי מדלא פרושי ליה בגמרא:

ומצינו למדים לפי שיטת רש"י ז"ל כי ג' חומרת יש בכחל דלעולם בעי קריעה לכתחלה ואפי' לצלי אלא דסגי' ליה בקריעה שתי או ערב כר"א ואם לא קרעו כלל וצלי מותר כלישנא קמא דרב. אבל אם בשלה בקדירה אפי' בלא בשר בלא קריעה שתי וערב אסור ובקדרה של בשר אפי' קורעו שתי וערב וטחו בכותל אסור אפי' בדיעבד ולפי' ר"ת ז"ל בין לצלי בין לקדרה בלא בשר בעינן קריעה כל דהו לכתחלה ואם לא קרע מותר: ולקדרה של בשר לית ליה תקנתא אפי' בדיעבד אלא בקריעה שתי וערב ובהא מתכשר אפי' לכתחלה. והגאונים ז"ל מקילין יותר לענין צלי דלא בעי שום קריעה מצריכין לכתחלה קריעה שתי וערב ואפי' לבשלו בפכי עצמו ושרי' ליה בהכין אפילו עם הבשר. ואם לא קרעו ובשלו בפני עצמו מותר ואם בשלו עם הבשר אסור עד דאיכא ס' וכך דעת הרמב"ם ז"ל. אלא שהוא סובר דאפי' לצלי בעי קריע' לכתחל' וכפשט' דמתני' דקתני הכחל קורעו דמשמע דלעולם לא סגיא ליה לכתחלה בלא קריעה ודלא כר"נ. ונכון יותר לפי סוגית ההלכה דהלכתא כר"נ דשרי בשולו באנפי נפשיה לכתחלה בלא שום קריעה ואצ"ל לצלותו. וכי קתני מתני' קורעו ומוציא את חלבו לקדרה של בשר קאמר ובדידה קתני סיפא שאם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני שבשלו בדיעבד הא פריש לה ר"נ דאגב סיפא קתני הכא ולפי שיטה זו אין בכחל אלא שני דינין דבלא בשר מותר לעולם בלא שום קריעה ואפי' לכתחלה. ועם הבשר לא מתכשר אפילו בדיעבד אלא בקריעת שתי וערב וטחו בכותל וכן ראיתי לרבינו הרב הלוי ז"ל עושה מעשה. אעפ"כ ראוי לחוש לחומרא לדברי הגאונים ז"ל שלא לבשלו לכתחלה בפ"ע אלא בקריעת שתי וערב ואין להחמיר בזה יותר שאין הסוגיא הולמת כלל פרש"י ז"ל.