Ritva on Chullin 84 ריטב״א על חולין פ״ד

ליפרקינהו ונכסינהו פרש"י כפשוט' דליפרקינהו ממש מעיקרא והדר ליכסינהו. ואינו נכון דא"כ הוה להן חולין והא קתני נוהג בחולין. ועוד כיון דהשתא הם מוקדשין ופטורין מלכסות מהיכי תיתי דניפרקינהו כדי שיהא מכסה לכך הנכון כמו שפיר' בתוספת דלישנא בעלמא נקט תלמודא דכיון דמצוה לפדותם ואלו פדאם היה חייב לכסות דלהוי מהשתא כאלו פרקינהו כבר דהא כל העומד לפדות כפדוי דמי ויהא חייב לכסות בעודם מוקדשים.

בעינן העמדה והערכה קשי' לי' להראב"ד דמי קאמר דהא קיי"ל שחט בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' והוה בר העמדה והערכה וכדאיתא בפר' השוחט ותירץ דהכא בשאינו מפרכסת. ואין זה מספיק דכיון דמשכחת להו במפרכסת והוי בני כיסוי מאי פסקה למתני אבל לא במוקדשים. וי"ל דהכי אמרינן דכיון דחייב כיסוי אתי' מיד בגמר שחיטה ורחוק הוא דליעבד' לי' העמדה והערכה מיד בעודין מפרכסין שראויין לפדיון ולהכי קתני אבל לא במוקדשין וכן תירץ הרמב"ן ז"ל ולפי מה שכתבנו בפרק השוחט בשם רבותינו בעלי תוספות ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל לא קשי' שכבר כתבנו שם דהא דאמרינן שחט בה שנים וכו' אינו אלא ישראל בטמאה או נכרי בטהרה דלאו בתורת שחיטה הוא אבל בישראל בטהר' דבתורת שחיטה הוא דכיון ששחט בה שנים או רב שנים חשיבי כמתה ואעפ"י שמפרכסת וזה עיקר.

השתא דאתית להכי כלומר דאילו לדידי לא אתי קרא להכי אלא לאשמועינן מצות כיסוי אבל כיון דאית לך דנדרוש הכי אפילו תימא קדשי מזבח וכו' ונראה דאידך סבר דמחוסר פדיון דבעי הערכה על פי בקיאין והוה מעשה דחשיב טובא מיקרי מחוסר אבל גרירא בעלמא דמעשה קל הוא לא חשיב מחוסר,

יצא זה שמחוסר שפיכה וגרירה וכיסוי וא"ת א"כ דם שעל הסכין למה ?קים. חייב לכסותו דהא מחוסר גרירה הוא וי"ל דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי היה לכיסוי בלא גרירא אם יפול על הארץ משא"כ בזה דבעינן ונמצה דמו על קיר המזבח:

וא"ת והיכי חשבינן ליה מחוסר פדיון דהא קי"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי. וי"ל דאפי' חשבי' לשאר דברים כפדוי מ"מ פדיון הוא צריך ומחוסר פדיון הוא.

מה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש. וא"ת והא תנן בפרקי' קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב בכיסוי. ויש לומר דאנן אקדוש בפנים קאמרינן.

חד למעוטי זוחלין פירש"י ז"ל שאר משקים שהזחילן והמשיכן והשלים בהן את המקוה דאע"ג דשאובין שהמשיכוהו ונתנוה למקוה כשר בהזחלה זו כשיש במקוה רוב שאינו שאובין. בשאר משקין אינו כך ואע"ג שהזוחלין פסולין: ויפה כיון ז"ל דאלו שאר משקין זוחלין היכי משכחת לה ולשון מושאל הוא זה עם אותה שאמרו המעין מטהר בזוחלין ושמא ירבה הנוטפים על הזוחלין:

וחד למעוטי מכונסין והא ודאי כל דמימעטי מזוחלין לפרש"י ז"ל שהוא האמת כ"ש ממכונסין אלא דאי לא כתיב אלא חד מיעוט הוה מוקמי ליה במכונסין:

תלת מיעוטי כתיבי וא"ת הא ארבעה מיעוטי צריך למעוטי דם נמי בין מזוחלין בין ממכונסין. וי"ל דכיון דגלי קרא שיהא דם כשאר משקין בחדא מיעוטא. ממילא שמעינן דהוי כוותי' לגמרי למפסל בין מזוחלין בין ממכונסין:

אלא בהזמנה הזאת כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתי רחוקות,

חמשים מנה יקח לפסו לטרא בשר משמע מכאן שדגים בזול יותר מן הבשר אבל במדרש אמרו בהלכו' דרך ארץ אורחים יום ראשון אווזים ותרנגולים יום שני דגים יום שלישי בשר יום רביעי קטניות משמע דדגים חשיבי טפי ונראה דמקומות יש:

אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, אומר ר"ת ז"ל דלא קשיא למאי דאמרינן בב"ק העוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה דהתם בישוב שעין הרע שולטת בהם אבל הכא בחורשי' דלא שלטא ביה עינה כולי האי.

בתורי דנפיש פסידייהו פי' במקום שחורשין הכרמי' בשוורי' שהשוורי' מסתקבין והגפנים נפסדים:

דרש רב עינא אפתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת חייב לכסותו פי' רש"י ז"ל דכיון דנתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו מפני פקוח נפש, נדחית לכל מצותו עכ"ל ונראה מפשט דבריו דנדחית לגמרי אפילו באיסור תורה בשחיטה כגון שצריך לכתוש עפר דאיכא משום טוחן. אך קשה עד מאוד דאי משום מצות כיסוי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה די"ט כדאיתא בפ"ק דביצה וכ"ש עשה ולא תעשה דשבת שיש בו כרת ואין בו משום פקוח יפש כיון שאין ביה צורך לחולה דכיסוי אינו מעכב בשחיטה לאכילה למה דוחין שבת שלא לצורך לכך הנכון שלא אמר רב עינא אלא במקום איסורא דרבנן כגון שיש עפר תיחוח אלא שאינו מוכן או שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דליכא אלא איסור טלטול דרבנן או עשיית גומא במלאכה שאינה צריכה לגופיה וקס"ד דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי' איסור' דרבנן הכא בשבת וכדדחי לכל אדם בי"ט, ורבה ס"ל דלא דחי' דהעמידו חכמים דבריהם בזה יותר משום חומרא דשבת אי למיעבד היכיר' למילת' שלא התירו כלום אלא מפני פיקוח נפש וב"ד רשאין לעקור דבר תורה בשב ולא תעשה לשום גדר וסייג ותדע דק"ו דר' יוסי בכוי בדרבנן אע"פ שיש לו דקר נעוץ כדאיתא בתוספו' וכן תקיעת שופר שהוא דרבנן הוא וכן פי' רבינו הרמב"ן וז"ל ונחלקו רבותינו ז"ל במי שהיה לו חולה מבעוד יום והכין עפר לכיסו' אם מכסין את הדם בשבת כיון דהשת' ליכא אפילו איסור דרבנן או עבדינן היכר' אפי' בהא ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר דבהא ודאי מכסין, והקשיתי לו דא"כ אמאי אמר רבא לישמטו לאמוריה דדילמ' בכה"ג קאמר שחייב לכסות ותירץ דסתמא דריש לה אפי' במי שחלה בשבת אמר לה ולא אלא דאלו באידך שחלה מבעוד יום ויש לו עפר מוכן פשיטא דחייב לכסות ומאי קמ"ל והיינו דאייתי לה מההיא דר' יוסי. ומורי הרשב"א ז"ל היה חולק בדבר ואין דעת מכרעת. ודלמא דעבר ושחט פי' וכיון דעבר עשה קנסוהו רבנן והעמידו דבריהם למיעבד היכרא.