Ritva on Chullin 85 ריטב״א על חולין פ״ה

ור"י לטעמיה פי' תירוצא הוא דלרבי יוסי אין תשובתן של חכמים תשובה דלדידיה אפילו ודאי אשה תקעה אם תרצה אע"פ דלא מחייבי' וכ"ש טומטום ואנדרגינוס. מה למילה וכו' פירכא כל דהוא היא דהא איכא לומר ומה מילה שאע"פ שאינה נוהגת בלילות כבימי' ודאי דוחה שבת ואין ספיקא דוחה י"ט דכוותיה אשכחן בדוכתא טובא.

מתני השוחט ונמצא טריפא וכו' והא דפריש כל הני נקיט טריפ' דאיסור אכילה ואיסורו מגופו. והדר נקט השוחט לע"א דאיסורו הנאה ואיסורו באה לו שלא מגופו והכל בחוץ: והדר קתני חולין בפני' וקדשים בחוץ' שאיסורו הנאה והמקום גורם לאיסור' והדר קתני חיה ועוף שנגמר ולמימרא דבכולהו פליגי ר"מ ור"ש אם שחיט' שאינה ראוייה היא מחמת דבר שאינו בגופו של שחיטה דאלו כשהיא מחמת גופא של שחיטה הכל מודים דלאו שחיטה היא וכדקתני סיפא השוחט ונתנבלה בידו וכו'.

גמ' מאי טעמא דר"י באותו ואת בנו גמר משחוטי חוץ איכא למידק מה לשחוטי חוץ דא"א לעולם בשחיט' ראוי' ואם אתה אומר דלא תהוי שחיטה בטלה כל תורת שחוטי חוץ וי"ל דאפ"ה כיון דבגז"ש גמיר לה שפיר גמרי' מינה ואין אומרי' בזה שאין למדין אפשר משאי אפשר דסוף סוף הא קרי' רחמנא שחיט' תו קשיא להו ולר"מ אמאי לא יליף מאותו ואת בנו גופי' שנוהג במוקדשין ואלו במוקדשין שחיטה שאינ' ראוי' היא דהא מחוסר זמן היא ויש מתרצי' דדילמא ההיא בשחט ראשון במוקדשין. ושני בחולין דשחיטת ראויי' ואחרים תירצנו דבמוקדשין לא סגי בלא"ה ואם אתה אומר שלא תהא אותו ואת בנו נוהג במוקדשין משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' הדר הוי ליה שחיטה ראוייה לנהוג בו אותו ואת בנו.

גמרי' וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוייה איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם אלא למ"ד צא ונחור אמר להם אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל דה"מ לדידן אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן.

דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביח'. וא"ת ענין תשלומי ד' וה' דכתיב בה טביחה ואפ"ה ר"מ מחייב בשחיטה שאינה ראוי' ואמאי לגמור טביחה טביחה ויש מתרצים דאפ"ה דנין דבר שלאחר הדבור מדבר שלאחר הדבור ולא מדבר שלפני הדיבור והכא לרווחא דמילתא נקט דדנין שחיט' משחיטה והנכון דר"מ סבר שאין לחלק בדיני תורה וכיון דבאותו ואת בנו הוא שחיטה דגמרי' שחיטה שחיטה ה"ה בכל התורה וכ"ת איפכא דניעבד בנין אב מתשלומי ד' וה' לכל התורה ונגמר טביחה טביחה הא ליתא חדא דשחיטה דכתיבא ברוב מקומות אית לן לעשות בנין אב ועוד דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קיבל עיקר' מיהת מרבו ואיהו גמר דאותו ואת בנו הוה לג"ש אלא דלא גמר אי מטביחה גמר או משחיטה ודייק מנפשיה דמאי דדמיא ליה טפי אית לן למידן:

הא תנא דבי רבי ישמעאל פרשתי בפרק המפלת:

דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים פי' דנין חולין מחולין ואע"ג דלא דמיא לי' טובא ואין דנין חולין מקדשים ואע"ג דדמיא ליה טפי. קדשים שבאותו ואת בנו מיהת ליגמר מקדשים. י"ל שאין לחלק בלאו זה בין חולין לקדשים. וא"ת נעשה עיקר מקדשים דליגמר מקדשים ונגמר חולין לאחריו. וי"ל דהיינו מאי דאמר ר"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיגי דמשמע ליה דניעבד קדשים עיקר. משום דבפרשת קדשי כתיב לאו זה ועוד דליגמר שחיט' שחיט' אבל ר"ש סבר דעיקר מצוה בחולין הוא שהוא ברוב. ועוד דכיון דגבי כיסוי הדם כתיב אשר יאכל למימרא דבעי שחיטה ראוייה הכי עדיף לן טפי למיעבד בנין אב וראה רבי דבריו של ר"מ וכו' ור"ש אשר יאכל כתיב. פירוש למימרא דבעינן שחיט' ראוייה לאכילה וא"ת ודילמא האי למעוטי איסורי הנאה דווקא שאינו נאכל אפי' לעכו"ם דהכי דרשינן גבי טומא' אוכלין דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה ראוי להאכילו לאחרים שמיה אוכל: וי"ל דשאני התם דכתיב מכל האוכל אשר יאכל לרבות איסורי אכילה לטומאה.

למעוטי עוף טמא פי' שאינו ראוי לאכילה מתחלת ברייתו:

ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ואפי' בכשרה שנמצא בה' בן ט' חי וא"ת ולוקמי' בבן פקועה שהוא בן שמונה חי או בן ט' מת דמודה ר"מ דבכשרה אינו טעון שחיטה ואשמועינן ר' דאפ"ה בטרפה אין שחיטת אמו מתירה. ואע"ג דלדידיה שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למינקט בן ט' חי אליבא דרבנן. דהילכתא כוותייהו וכדמפרש ואזיל. א"נ דלרבותא נקטי' דאפילו בבן ט' חי דאית ליה חיותא באנפי נפשיה ולא מיטרף בטריפת אמו ה"א דכיון דבכשרה לרבנן שחיט מתירתו שאף בטריפה כן כיון דשחיט שאינה ראויה שמה שחיטה קא משמע לן דאפילו בהא אין שחיטחו מתירתו וכל שכן בבן ט' מת או בבן ח' חי שאין לו חיות בפני עצמו וראוי לטרוף כמותה דכיון דלדידהו לא מכשרי לדידיהי נמי לא מכשרי כנ"ל:

פשיטא דאמר ר' יהודה וכו': וא"ת ואמאי לא מייתי לה ממתני' דתנן בפרק המקשה בהדיא מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה וי"ל משום דאיכא פריכא עליה מתניתין בן ח' יוכיח וכו' והוצרכה לפרש מהא מתניתא דר"י אמר רב ונקט להא.

רבי שמעון מתיר בהנאה פי' דכיון דטריפ' היא ושחיטתה אינה ראויה לא שמה שחיטה ואין בו משום שוחט חולין בעזרה וגבי חולין זביח' כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת.

סד"א כיון דאמר ר"ש מותר בהנאה כלומר דשחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' כמאן דקטלי דמי ומידי נבלה לא מטהרה וא"ת ואדמייתי לה מהא דהוי' מתניתי' לייתי ממתני' דקתני באותו ואת בנו וכיסוי הדם דשחיטה שאינ ראוי' לא שמה שחיטה דכיון דכן להוי כמאן דקטלה ומידי נבלה לא מטהרה. וי"ל דהא מתניתא עדיפא טפי דחשיב לה שאינ' שחיט' לענין גופא של בשר להתירו בהנאה מחא"כ בהנהו דמתני' שאין דינו לגופי' של בשר אלא לפוטרו מלכסות או לפוטרו ממלקות על אותו ואת בנו:

וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. פרש"י ז"ל דדייק לה ממתני' דקתני ר"ש מתיר בהנא' משו' דלא הוי שחיטה ראוי ולא קרינ' בי' וזבחת דאי ס"ל דאיסור חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בכשר' וטעמא דאסירי משו' קדשי' בחוץ וכדאיתא לקמן שהרואה ששחטו בפנים כסבור דקדשי' הם וכשאוכלים בחוץ אתי למשרי אכילת קדשים בחוץ וכיון דכן אף בטריפה היה לו ליגזור דלא ליתי למישרי בהנאה קדשים פסולין בחוץ ובתוספו' הקשו דדילמא קדשים פסולים לא שכיחי ומילתא דלא שכיחי' לא גזרו בה לכך פירשו דדייק לה ממאי דמשנינן דסד"א דתהוי כמאן דקטלה ותטמא בנבלה דאם איתא דמדאורייתא שחיטה מעליות' היא ואין בהם שום איסור' היכי הוי ס"ד לומר משום דאסרוה רבנן נימא דתהוי כמאן דקטלה ותיטמא בנבלה ולא תהא שחיט' ראוי' של תורה מטהרת מידי נבלה ונכון הוא.

אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חי אטו בהמה פרש"י ז"ל דלאו בדוקא נקט לישנא דגזרינן דהא במסכת קידושין מוכח דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אף בחי אמר לה אלא דנקט ליה' משום מאי דבעי' למימר אא"א דרבנן וכו היא גופא גזירה נקט הכא אגב ריהטא לומר דאפילו לא הי' חי' דאורייתא הוה לן למגזר בה אטו בהמה דאיסור דאורייתא ובתו' פירשו דשפיר נקט גזרי' וקאי אמאי דקתני ישרפו דאפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אין דנין בשריפה ורבנן הוא דגזרו בה שריפה אטו פסולי המקודשים הילכך גזרו בחי' אטו בהמה כיון דתרווייהו אסורי מדאורייתא ואע"ג דחי לא שייכי במקודשים אלא א"א חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בבהמ' וכולהו איסורי' אינו אלא מדרבנן דגזרו משום קדשים בחוץ למה להו להפריז באיסורים למיגזר שריפה אף בחי' דהא גזירה לגזירה היא:

זיל שקל עופא וכחט וכו' וקים ליה דלא מעלי למיעבד הא אלא דם עוף טהור א"כ בעי לאשמועינן דאפילו בעוף טהור שהוא בתורת שחיטה וכיסוי מותר לעשות כן וכדמפרש תלמודא ואזיל.