Ritva on Chullin 86 ריטב״א על חולין פ״ו

בכל יום בת קול יוצא כו' גמרא גמירה לה.

אי הכי סיפא נמי כיון דאסרת לשחוט אחריהם אמרי' שחיטה מעליות' היא איכא למידק מי דמי דבשלמא רישא כי אמרינן ליה שלא יכסה שב ואל תעשה הוא וחזי למימר הכי כדי שלא יבוא לעבור בלאו דנבלה אבל סיפא היכא שרינן ליה לשחוט אחריהם לאחותי' נפשי' לספק לאו דלא תשחטו ביום א' בקום עשה ומשום גזירה דלאו דנבלה ומאי אולמא דהאי לאו מהאי לאו. וי"ל קס"ד דמסתמא רוב מעשיהן מקולקלין אלא דחיישינן לחומרא בעלמא וכיון דכן ליכא לאו דלא תשחטו ביום אחד: גר' רש"י ז"ל שוחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר ומהדרינן סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר וה"פ בא לימלך בבית דין אם הוא חייב לכסות ואמרי' לי שיכסה מא"ל דהא ליכא הכא טעמא דלנקר חצירו ומהדרינן סיפא נמי כי אמרי' ליה שלא ישחוט אחריהם הא ליכא טעמא דבשר הוא דלא צריך ויש גורסים ולטעמיך סיפא נמי וכו' והכל דרך אחד:

הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים פי' ומהאי טעמא נמי שרי לשחוט אחריהם דשחיטתם לאו שחיטה היא וא"ת מ"מ הא איכא מיעוטא דמעשיהם מתוקנים ור"מ חייש בכל דוכת' למיעוטא לחומרא יש מתרצים דלאו דוקא רוב מצומצם אלא קרוב לכל וכאותה שאמרו רוב עכו"ה פרוצים בעריות ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא אשתאר אלא מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לה ר"מ והנכון דהכא איכ' חזקה דבהמה דאיסורא דמסייע ליה לרובא וה"ל אידך מיעוטא דמעוטא והיינו דפרכי' מאי ארי' רוב מעשיה מקולקלים כיון דסוף סוף טעמ' נמי משום חזקה והא לר"מ אפי' במיעוט וחזקה נמי איתרע ליה רובא וחשיב כמאן דליתא וכדמייתא סייעתא מהא דחילוק דקס"ד דכיון דספק טמא ברשות היחיד הוא דספיקו טמא ואלו ר"מ מטהר לגמרי על כרחין היינו משום דאוקים מיעוט תינוקת שאין מטפחין בהדי חזקות דמסייע ליה ואיתרע ליה רובא כמאן דליתא דאי דיינינן ליה בפלגא ופלגא ספק טומאה ברשות היחיד היא וספיקו טמא.

ופרקינן אם אמרו ספק טמא לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כלומר דלעולם בפלגא ופלגא הוא ומספיקא מטהרין ליה ר"מ וטעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ורבנן דמטמאין היינו דתולין כדאי במס' נדה ובפ' בתרא דקידושין מפרש שעשו אותו כדבר שיש בו דעת לשאול לחוש לו להחמיר והקשה ה"ר שמואל וורדוס ז"ל לרבנן מאי סבירא להו בחש"ו אי רוב מעשיה' מקולקלים יהי' מותר לשחוט אחריהם דהא אינהו לא חיישי למיעוטא וא"נ סבירא להו דפלגא מקולקלי ופלגא מתוקני' כיון דאיכ' חזק ה"ל כאילו רובם מקולקלי' ויהא מותר לשחוט אחריה' דמאי חומרא שייך הכא היכא דאיכא רובא דהא לא עבדי' הכי בשום דוכתי ותי' דפלגא ופלגא ליכא למימר דבהא ודאי א"א לצמצם אלא רובם מקולקלים או רובם מתוקנים וחיישי' הכא לחומרא לאסו' שחיטתו והכא לחומרא לאסור לשחוט אחריהן ומשום דמסתבר טפי לומר דרובן מקולקלי נקיטי דמאי דחיישי' לשחוט אחרייהן לחומרא בעלמא.

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו וכו' רש"י ז"ל מפרש דתנוק ודאי נגע כיון דבצק בידו אלא דמספק' לן מיהו אם הוא טמא מפני שהוא מטפח באשפות שיש בהן נבלות ושקצים ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוק' מטפחין שם וטמאים ור"מ מטהר משום מיעוט שאין מטפחין וטהורין וחזקת טהרה דעיסה ואינו מחוור דאי ודאי נגע הא ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח בפ' המפלת גבי שלי' בבית הבית טמא וכדפרש"י התם ועוד דבצק שבידו אינו ראיה דודאי נגע דדילמא טהור נתן בידו וכדתניא בתוספתי גבי תינוק שעומד בצד בית הקברות ושושנים בידו וא"א לשושנים אלא ממקו' טומאה טהור שאני אומר אדם טהור נטל ונתן לו ועוד שלשון מטפח לא שייך אלא בדבר של אוכל ומשקה לכך הנכון דהכא בתינוק שהוא ודאי טמא א"כ דסתמ' טמא מדרס דאמר בתוספתא לפי שנשים נדוד מגפפות אותו ואין הספק כאן אלא אם כגע בעיסה אם לאו לפי' שרוב תינוקת מטפחין בעיס' ומיעוט אין מטפחין בה ור' מאיר אזיל בתר מיעוטא וחזקת עיסה ורבנן חיישי לרובא והא דקתני ובצק בידו משום כחו של ר"מ היא דאפי' בהא מטהר דתלינן דאדם טהור נתן לו אבל לרבנן בלאו הכי נמי תולין משום רובא. והכא תניא בתוספתא דטהרות שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חביות של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין לפי שדרך תינוקות לטפח ע"כ וזהו ראי' לפי' זה וכן פר"ת ז"ל וכן הארכתי במס' נדה ומס' קידושין בס"ד.

הא דתנן ר"י אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ושחט את העוף אמרו עלה א"ר חנינא מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת פי' רש"י ז"ל שאין צריך לברן באחרון על השחיטה ויש שסוברין לדקדק בדעת רש"י ז"ל כי על הכסוי האחרון חוזר ומברך והמחוו' שבטעמים שנתנו לסברא זו דבשלמא בברכת שחיטה כיון דכששחט ראשון גם האחרון הי' לפניו וחל ברכה של ראשון על שניהם ואין הכיסוי שביניהם הפסק כיון דאפשר דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא כדמפר' ואזיל אבל לענין ברכת כיסוי כיון דכי כיסה דם הראשון ומברך עליו עדיין אין דמו של אחרון בעולם לא חייל עליה ברכה דראשון והוי שחיט דבנתיים הפסק' אע"ג דאפשר דשחיט בחד ידו ומכסה בחד ידו אבל ר"ת ז"ל פי דבין בברכת שחיטה ובין בברכת כיסוי קאמר ר"ח דדי' בברכה אחת ונראה שאף רש"י ז"ל כך הוא סובר ולא נקט שפירושו ברכת שחיטה אלא משו' דר"י לא איירי במתניתין אלא בשחיטת האחרון ולא בכסויו ויש למדין מכאן מדר"י לרבנן דהלכתא כוותיהו שהשוחט על דעת לשחוט חיה אחת או עוף אחד בלבד וקודם שכיסה הביאו עוד עוף אחד או חיה לשחוט דהשתא אף לרבנן צריך לחזור ולברך על האחרון לפי שהוא נמלך חייב לכסות בתחילה ואח"כ ישחוט דהא לר"י עושה כן בין חיה ועוף לפי שכל אחד חלק לעצמו ואעפ"י שאינו צריך לחזור ולברך כ"ש בזו שצריך לחזור ולברך שיש לו לפסוק ולכסותו בתחילה ואחר כך לשחוט ואין זו ראיה דההיא דר"י שני היא לפי שהן שתי מצות כדנפקא לן מקרא מה שאין כן בזו לרבנן שהכל מצוה אחת אלא שהמלאכה קובעת ברכ' ואעפ"י כן טוב לעשות כן לכתחילה ודעת מורי הרב ז"ל דטבח הקבוע לשחוט והביאו לו לשחוט בעוד שעוסק בשחיטתו אין דינו כנמלך ואינו חוזר ומברך דדעתיה אהכי ואסור לשוח בין ברכה לשחיטה כדין כל ברכת המצות אלא בדבר שהוא צורך שחיטה כדרך שאמרו בטול ברוך בפ' כיצד מברכי' אבל אחר שהתחיל לשחוט מותר לו לשוח בנתיים ולא הוי הפסק כשם שאין שיחה מפסקת באמצע אכילה לברכת הנהנין ולא דמי לשוח בין תפלה לתפלה דהתם לפי שהם כשתי מצות ולא כדברי בעל ה"ג ז"ל ומי שדעתו לשחוט בהמות הרבה וברך והתחיל ושחט ובא חבירו לסייעו דעת מורי הרב ז"ל שאין האחרון צריך לברך דברכתו של ראשון פטרם וכדכתיבנא לענין ברכת בדיקת החמץ בפ"ק דפסחים בס"ד.

כיון דאמרינהו הב ונברך איתסר לן למשתי נראה מפשוטו דאיתסר להו למישתי כלל ואפילו בברכה קאמר ועוד מנא ידע רב ייבא דבלא ברכה בעי למישתיי עד דלימא להו הכי ומיהו קשה דהא קיי"ל דאפי' גמר וסלק לא מיתסר באכילה ושתייה בברכה עד שיטול ידיו לברכה כדאית בפרק כיצד מברכין וי"ל דהתם בשאכל דבר מזוהם שחייש שחייב בנטילת ידים לברכה וכל שלא נטל לא חזי לברך ומ"ה לא מצי קבע' נפשיה לברכה עד דמשי והכא כשלא אכל דבר מזוהם ולא דבר שיש בו מלח סדומית שאין טעון נטילת ידים לברכה דכיון שכן כי אמרי' הב ונברך עומד במקום נטילת ידים ורש"י ז"ל וריא"ף ז"ל פירש איתסר להו למשתי בלא ברכה ולדבריהם י"ל שהזכירם ומזרזם היה בתחילה ואין מזרזין אלא למזורז וכבר הארכתי בזה בפרק ערבי פסחים בס"ד: