Ritva on Eruvin 59 ריטב״א על עירובין נ״ט

למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. פרש״י ז״ל והלא בכלל מאתים מנה פי׳ לפי׳ דקס״ד שאין שומעין לו למקו׳ שמיעט כלל ללכת אפי׳ עד אותו מקו׳. והקשו בתוס׳ דהיכי קס״ד לומר דמשום דקתני שומעין למקום שריבה בעי לומר שלא ילכו עד המקום שמיעט הא ודאי לא אפשר להבין אלא שבא לומר שאפי׳ במקום שמיעט הולכין עד המקום שריבה. ולפי׳ פירשו הם דה״ק למה אתה אומר ששומעין למקום שריבה בקרן מזרחית דרומי׳ ואין שומעין למקום שמיעט בקרן מזרחית צפונית ושילך במזרחי׳ צפונית כשיעור המרובה שנתן במזרחי׳ דרומית א״כ אתה נותן אותו טועה לגמרי במדת מזרחית צפונית והא אמאי והלא אפשר שלא טעה בו כלל ומה שנתמעטה שם המדה מפני שפגע בגיא או בהר ונתמעטה המדה. ופריק אימא אף למקום שריבה כלו׳ ותולין שלא טעה כלל וה״ק שאף במקום שריבה שהוא מקל שומעין לו והולך בכאן בקצרה ובכאן בארוכה:

ה״ק ריבה אחד ומיעט אחד. פי׳ דלישנא דריבה אחד על פי אדם אחד בעי למימר ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה כן ג״ה והיא גרש״י ז״ל באלכסונה בבית. ופי׳ הוא ז״ל דאפי׳ ריבה שיעור גדול דליכא למתלייה בחבל תלי׳ ליה בטעו׳ האלכסון דאמרינן זה היה בקי במדיד׳ והניח טבלא מרובעת כנגד האלכסון כדינו וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד את הזויות אבל אם ריבה יותר מכן אין לנו במה לתלו׳ ואין שומעין לו. ויש ספרים דגרסי ובלבד שלא ירבה מדת העיר ואלכסונה ופר״ח ז״ל לזה שריבה לקרן האחד תולין לו עד כדי מדת העיר וגם עד כדי אלכסונם כי בתחלה אומר אולי בקרן זה דיורין או פגימין ולא היו כן בקרן שמדד שמיעט חברו: ועוד חולין על זה כי אולי הממעיט טעה למדוד שלא באלכסון וזה המרבה מדד כדינו לתת האלכסון הראוי:

אמר רבינא לא להקל על ד״ת. פי׳ דההיא מיירי לומר דתחומין דרבנן וכל מה שהקלו לך משלך נתנו לך כל איסור תחומין חומר סופרים הוא וא״כ היא הנותנ׳ במה שאומרי׳ במשנתינו דכיון דאסורא דרבנן הוא שאין לנו לדון בו להחמיר אלא להקל ושלא לטרוח במדידה ואע״ג דבכל ספקי דרבנן דאפשר למיקם עלה דמילתא לא אזלינן לקולא הכא טרחא רבא הוא למדוד וכמאן דליכא למיקם עלה דמילתא דיינינן לה:

מתני׳ עיר של יחיד כו׳. פרש״י ז״ל עיר של יחיד כל שאין נכנסין בה ששים רבוא תדיר דכיון שכן אין רחוב שלה חשוב רשות הרבים אפילו רחב שש עשרה אמה לפי שאינו דומה לרגלי מדבר ועיר של רבים הוא שנכנסין להששים רבוא תדיר והא דקתני עיר של יחיד שנעשית של רבים כגון שנתוספו בה דיורין ושווקים עד שנכנסין ששים רבוא. ור״ת ז״ל הקשה דא״כ דבעי׳ ששים רבוא כרגלי מדבר אף אנו נאמר דבעי׳ טף ונשים וערב רב בי התם וזו אינה קושיא כ״כ דטף ונשים וערב רב לא חשיבי למיעל במנינא כשם שלא היו במספר הפקודים במדבר. ועוד הקשה ר״ת דא״כ היכי משכחת לה עיר שהיתה של רבים בתחלתה דהא ודאי מילתא דלא שכיחא הוא שיתיישבו שם בתחלתה ששים רבוא ולעולם לא משכחת לה אלא שהיתה בתחלתה עיר של יחיד ובטלה דין משנתינו בעיר של רבי׳ וגם זו אינה קושי׳ כ״כ כי רש״י ז״ל אינו מצריך שיתיישבו בעיר ס׳ רבוא אלא שיכנסו בה ס׳ כאלו הכרכים והעיירו׳ שהם פתוחים למקומו׳ הרבה ורגילין בה סוחרים וכיוצא בהם. ותדע שאף ירושלם לא היו בה ששים רבוא תדיר ואעפ״כ יש בה משום רשו׳ הרבים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה ומעתה כל שבתחלתה נתיישבה ככרכים ושווקים גדולים להיות רוכלת העמים זו היא של רבים וע״כ רוב הגאונים ז״ל הם כדעת ר״ת ז״ל דלא בעי׳ ששים רבוא כלל וכן דעת הר״ם ז״ל. וטעם דבריהם שאין לנו ללמוד מרגלי מדבר אלא לענין רשות הרבים ממש שלא תהא מקורה ושיש בה שש עשרה אמה ושתהא מפולשת אבל לא לענין מנין הדורסים בה. גם לא הוזכר זה בשום מקום לא בש״ס דילן ולא בירושלמי וכן נראין הדברים. ולפי׳ פר״ת ובתוספו׳ דעיר של יחיד כגון שאין ברחובותיה י״ו אמה רוחב ונעשות של רבים כי ע״י שניתוספו דיורין תקנו לה סרטיאות ופלטיאות ושווקים רחבי׳ י״ו אמה ויש בה משום רשות הרבים של תורה. ובין לשטה זו ובין לשט׳ רש״י ז״ל ק״ל טובא דא״כ מה זה ששאלו בש״ס ה״ד עיר של יחיד שנעשית של רבים ומר אמר כגון דסקרתא דבי ריש גלותא ומר אמר כגון דסקרתא דבי שחוואר. ומאי כגון צריך לזה אלא כל שלא היה בה רשו׳ הרבים גמורה ונעשה רשות הרבים ועוד דרבי זירא דערבה לכלא מתא דרבי חייא משום דהוה סלקא דעתיה דהוה מתחלתה עיר של יחיד במה תלה זה כי רחובותיה לא היו מימים קדמוני׳ אדרבה כך נמצאת וכך היתה לעולם דלית לן לדון בשום עיר אלא כפי מה שהיא עכשיו עד שנדע בודאי שלא היתה כן בתחלתה והכי דייק לישנא דמתני׳ ואלו רבי זירא לא ידע כן בודאי דהא לאו הכי הוה כדמוכח ממאי דא״ל אביי. ועוד ק״ל לישנא דמתני׳ דקרי ליה עיר של יחיד דמשמע שרחובותיה ושוקיה שלו ואינה מסורה לרבים וכל כה״ג אפילו יש בה רשו׳ הרבים גמורה כדעת רש״י ז״ל אין בה משום רשות הרבים וכדאי בפ׳ פסין גבי שבילי בי׳ גלגול יהושע אוהב ישראל היה ותקן להם דרכים וסרטיאו׳ כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד דאלמא רשות של יחיד אע״פ שהוא רחב י״ו אמה והרבים עוברים בתוכו והוא דרך כבושה להם אין חייבים בה משום רשות הרבים. מעתה מה שנראה נכון במשנתינו דמתני׳ כפשוטה דעיר של יחיד נקראת אע״פ שיש בה סרטיאות ופלטיאות רחבות י״ו אמה ונכנסין בה ששים רבוא כל שעיקרה ותחלתה היתה של יחיד שבנאה לעצמו והיה יכול לעשות ברחובותיה וסרטיאותיה כמו שירצה לבנות בה דיורין ולקצר ולהרחיב כמו שירצה ואח״כ נעשי׳ של רבים שנמסרו רחובותיה לרבים ואין שום יחיד רשאי לקלקלם אלא כחם כימו׳ עלם. ומיהו אכתי לא ידעי׳ אם צריך שישא׳ בה שום אדנו ליחיד או אם מדבר אפי׳ בשנותנין לו טסקא או אם נקרא׳ עיר של יחיד כל זמן ששם בעלים הראשוני׳ עלי׳ ביון שאין דין משנתי׳ אלא משו׳ גזר׳ כדבעי למימ׳ בסמוך בס״ד. ובזה נשאו ונתנו בש״ס כגון מאן ובזה ג״כ ה׳ תול׳ ר׳ זיר׳ דקארו לי׳ מאת׳ דר׳ חיי׳ בתחלת׳ כי בתחלתה היתה של ר׳ חייא וכיון שכן ועדיין שם בעלים הראשונים עליה שדינה כדין עיר של יחיד ונעשי׳ של רבים ואע״פ שבאותה שעה שבא לערבה עיר של רבים הוה שהסרטיאות והשווקים שלהם דכיון שנקראת בשם היחיד כל העולם דנין אותה כחצר אחת ולא אתיא לאחלופי לרשות הרבים גמורה דעלמא. ואביי אהדריה דלאו מהאי טעמא הוא אולי מעולם לא היתה של ר׳ חייא שתהא בתחלתה קנויה לו אלא שנקראת על שמו מפני שהיה אדם גדול וכשהשטה הזו נראה מדברי הרמב״ם ז״ל והגאונים ז״ל: והא דתנן כי עיר של רבים ונעשי׳ של יחיד צריכה שיור כ״ש אם הוא עדיין של רבים ולרבותא נקט תנא כי אע״פ שנעשית עיר של יחיד לא תצא מחזקתו הראשונה. ואע״פ שרש״י ז״ל כתב בש״ס גבי הנהו בני קוקיאנוס כי עיר של רבים היתה ונעשי׳ של יחיד לא בא אלא לאפוקי דאינה עיר של יחיד ונעשית של רבים והכין מוכח ממסקנא דעובדא דר׳ זירא דעיר של רבים והיא עדיין של רבים בעיא שיור ואע״פ שאין זה צריך ראיה וטעמא דאמור רבנן דעיר של רבים בעיא שיור ואין מערבין את כלה כתב רש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל וכל הגאונים ז״ל דמשום היתרא הוא דכיון דיש בה סרטיאות ופלטיאו׳ ודרכים שהם רשות הרבים אע״פ שכבר הכשירום ועשאום כרשות היחיד של תורה ע״י לחי וקורה או דלתות הננעלות בלילה כפלוגתא דתניא בכיצד מערבין רשות הרבים. מ״מ אכתי מחזי להו לעם הארץ שהוא רשו׳ הרבים גמורה כי היו סבורים לומר כשם שמותר לטלטל בכאן ולהוציא ולהכניס מן החצרות לכאן כך הוא מותר לטלטל בסרטיאו׳ ופלטיאות שחוץ לעיר ולהוציא ולהכניס להם מן המדינה ואע״פ שכבר תקן שלמה ע״ה עירוב ושתוף מפני זה מ״מ לא ירגישו עמי הארץ בדבר העירוב כשיראו שכל בני העיר מטלטלין שם ולפי׳ עשו חז״ל גדר לפנים מגדר שכל עיר שהיא של רבים שלא יעברו את כלם ויעשו בה שום שיור ויערבו בני השיור לעצמן ובני המדינה לעצמן והדרי׳ באותו שיור אסור לטלטל בשאר המדינה כגון שלא ערבו עמהם והדרים במדינה אסורים במקום ששיירו אלא אלו מטלטלין במקומן והשאר מטלטלין בכל המדינה וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל. לא הצריכו כן אלא בעיר של רבים או אפילו בשהיתה מתחלת׳ של רבים משום דעיר של הרבים חשובות מבואותיה וסרטיאותיה רשות הרבים מה שאין כן בעיר של יחיד דכיון שאינן מסורות לרבים אין בה דין רשות הרבים. ולא עוד אלא דאע״פ שנעשית של רבים כיון שיש עליה שם בעלים הראשונים שהוא אדון עליה כחצר של רבים חשיבא להו לאינשי ולא אתו למטעי בה ברשו׳ הרבי׳ דעלמא ולפי׳ אינה צריכה שיור אלא מכשירין מבואות שלה שהן רשו׳ הרבים כראוי לר׳ יהודה או לרבנן ואח״כ משתתפין בה כלם ביחד ויהיו כלם מותרין לטלטל ולהכניס ולהוציא. ומפני טעם זה כל שאין בה רשות הרבים גמורה של תורה אפילו היא של רבים מתחלה ועד סוף אינה צריכה שיור וכדאמרינן בש״ס שאם אין לה אלא פתח אחד אינה צריכה שיור לפי שאין רשות הרבים שלה מפולש ולא חשיב רשות הרבים אלא כרמלית בעלמא. ומפני זה דכל מדינות הארץ הזאת אפילו ישראלים היו דרים בכלה מערבין את כלה בלא שיור שאין רשות הרבים רחבה שש עשרה אמה בשום מקום וכ״ש כשאין ישראלים דרים בתוכה בכלה אלא במקצתה כי אע״פ שדרים בפני עצמם אין שתופם אלא שתוף מבוי בעלמא ואינו צריך שיור ומיהו אע״פ שהעיירות יש בהם אדנות המלך ומעלין לו מס לא חשיבי כעיר של יחיד כי הסרטיאו׳ והפלטיאו׳ לעולם היו לרבים ולא היה המלך רשאי לבנותם לעצמם ולקלקלם שאל״כ אף ירושלם בזמן המלכים אין בה משום רשות הרבים. אלא ודאי כדאמרן והיינו דסקרתא דריש גלותא דאיתמר בש״ס ופשוט הוא. ועוד של רבים שעושין לה שיור במקום אחד צריך לעשות לו בראש המבוי כדי שלא יהא פרוץ במלואו שאל״כ היו אסורין לטלטל בו בני השיור שהרי הוא פרוץ במלואו למקום האסור להם וכן כתבו בתוספו׳ ולמאי דקי״ל כרבי יצחק דאמר אפילו אחד בחצר אחת צריך ג״כ שלא תהא החצר פרוצ׳ במלואה לרשות הרבים וכל שהוא כן אע״פ שאותן שנשתיירו שלא ערבו בעיר רגלה מצויה בכל העיר ולא מסתלקי מינה והם לגבי דירה כאח׳ מבני המבוי אעפ״כ אינן אסורין עליהם כי ע״י השיור הזה שעשו הוא חשוב כאלו נסתלקו משם וכאחד מבני מבוי שעשה קיחה על פסחו שאינו אוסר על בני מבוי כדאי׳ בש״ס ובש״ס נפרש יותר בטעמא דהא מילתא בע״ה:

גמרא הה״ד כו׳. לא פי׳ רש״י ז״ל מה ענין זו הדסקרתא של ריש גלותא ומה הפרש בינה ובין דסקרתא דבי שתואר. ורבותי פירשו בי ריש גלותא היתה לו בקעה ונתן אותה לטסקא שיבנו אותם לעצמן ויעלו לו ממנה מס והם כעבדיו משכימים לפתחו ואע״פ שהוא של רבים והרבים דרים שם סרטיאותיה מסורות להם והם עשו אותה מתחלתם קרי ליה עיר של יחיד שנעשות של רבים ואע״פ שתחלת ישיבה לה היה בה ליחיד אלא טסקא בעלמא. ולפי׳ הקשה רב נחמן דמהאי טעמא למה תהא נדונית כעיר של יחיד דאי משום דשכיחי רבים גבי הרמנא דהיינו ריש גלותא ומדכרי אהדדי כלומר כי בהתאספם שם ישאו ויתנו באיסור והיתר ויזכירו איסור רשות הרבים זה לזה ושאינם מותרין בכל העיר אלא משום עירובי א״נ כלהו ישראל נמי שכיחי בצפרא דשבתא גבי הדדי ומדברים באיסור והיתר ואין לך שום עיר של רבים שתהא צריכה שיור אלא ודאי דהא לאו טעמא הוא ודסקרתא דריש גלותא עיר של רבים גמורה היא:

אלא אמר רב נחמן כגון דסקרתא דבי שתואר. ויש גורסין דבי נתן אוור ואדם ידוע היה שבנה עיר לעצמו בסרטיאות ופלטיאות לעשות בהן כחפצו ובאו רבים ונתיישבו בבתים ומחזיקים בהם כדרך שהמלכים עושים ואח״כ מסר הסרטיאות לרבים והם מעלים לו מסים וארנונו׳ דכיון שיש עדיין לו זכות ליחיד להעלות לו מס דינה כדין של יחיד לעניי שיור וי״א שאפילו מכרם לרבים נמי כיון שלא נשתקע מאליה שם היחיד הראשון שהיה בעליה דכל זמן שנקראת על שמו לא חשיבא להו אלא כחצר בעלמא וליכא למטעי בה משום רשות הרבים דעלמא. והביאו ראיה מעובדא דרבי זירא דערבה לכלא מתא דרבי חייא מפני שלא נשתקע שמו ממנה ולא אהדריה אביי אלא משום דדילמא לא היתה של ר׳ חייא מעולם ולישנא דנעשית של רבים לא משמע אלא שנעשו מבואותיה של רבים ולא שנמכרה להם לגמרי ואפשר דמשום הכי הוא דאהדריה אביי לר׳ זירא.

ת״ר כו׳. פי׳ כי קודם שיעשו בה שתוף צריך להכשיר רשות הרבים שלו שיהא כרשות היחיד ולתקן מבואותיה וכיון שרשות הרבים עובר בתוכה כראוי הוכשרו כל המבואות ואינם צריכין שום הכשר אחר אלא שישתתפו ביחד וכן כתב רש״י ז״ל והרמב״ן ז״ל והמפרשים וכן בדין שהרי הם כמפולשין כלם לרשות היחיד ולמקום המותר להם והא דקתני עושה לחי מכאן י״ל אוקימנא אליבא דרבי יהודה דס״ל שמערבין רשות הרבים אבל אנן הא קי״ל שאינה נכשרת ואפילו בצורת פתח עד שיהיו לה לאחר מפולושים דלתות הננעלות בלילה כדא״ר יוחנן גבי ירושלם.

שם ואין מערבין אותה לחצאין כלומר שיערבו מקצת בני העיר לעצמן ומקצתם האחר לעצמן אלא שישתתפו כולם שתוף אחד. וטעמא דמילתא כתב רש״י ז״ל דכיון דמעיקרא חדא הויא אסרי הני אהני והויא כמבוי ששרתה אחת מן החצרות ולא נשתתפה עמהם דאסרם אכלהו עכ״ל. ולקמן נבאר בזה יותר בס״ד. אלא או מערבין כלא ביחד או מבוי מבוי ולקמן מפרש בש״ס מ״ש מבוי מחצאין מאן תנא כו׳ לישנא קלילא נקט תלמודא דהא ודאי אף לרבנן נמי מערבא רשות הרבים או בצורת פתח או בדלת הננעלות בלילה אלא ה״ק מאן תנא דמערבא רשות הרבים בכך כלומר דסגי לה בלחי או קורה מכאן ומכאן כדקתני מתנייתא רבי יהודה היא דתניא יתר על כן וכו׳ וכבר פירשתיה לעיל במכלתין ת״ל והא דקתני שאין מערבין אותה לחצאין אמר רב פפא כו׳ פי׳ העיר הזאת סגורה מכל צדדיה אלא שיש באמציעתה רשות הרבים מפולש משער לשער בלא חומה ולא דלתות והיא עוברת לאורך העיר ושאר מבואות העיר מכאן ומכאן לארך העיר זה נקרא שהם דרים לארכה אבל כשבאים להשתתף בעצמן אותן שבצד העיר האחת כלפי השער אחד משני צדי רשות הרבים ומשתתפין לעצמן ואותן שבשער האחר מכאן ומכאן לרשות הרבים זה נקרא לרחבה וכדפרש״י ז״ל כגון זה.

וסבר רב פפא דלארכ׳ אין מערבין לחצאין דכיון דכלהו בפתח א׳ וכלהו דרסי ברשות הרבים כחדא הרי הם מתחברים שם כי רשות הרבים מתחברי׳ כאלו דרים במבוי אחד ואסרי אהדדי וליכא למימר הכא טעמא דרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומם שהרי כל העיר הוא מקו׳ לכלם וכלם כבני מבוי אח׳ אלא כשנחלקי׳ לרחב העיר ואלו נכנסין ויוצאין בפתח שבדרום והאחרים נכנסין ויוצאין בפתח שבצפון הרי אין לאלו על אלו כלום וכאלו כל אחד דורס ברשות הרבים שלו ואינם אוסרין זה על זה והוו להו כשתי חצרות או כשתי מבואות שערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כי אע״פ שפתוחין זה על זה הרי אלו מותרין דהויא לה רגל המתרת במקומה שאינם אוסרת שלא במקומה וכדמפרש ואזיל ואומר רבי׳ שמשון ז״ל שאפילו רב פפא לא התיר שיערבו לחצאין ברחב׳ אלא בשעושין להם צורת פתח ביניהם ברחב רשות הרבים כדי שלא יהא כל א׳ וא׳ פרוץ במלואו למקום האסור לו הילכך צריך צורת פתח או משהו מכאן ומשהו מכאן:

ואמרי כמאן דלא כר׳ עקיבא דאי כר׳ עקיבא הא אמר לקמן גבי שתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאע״פ שערבה כל אחת לעצמם אוסרת על חברתה דרגל המותרת במקומה אוסר׳ שלא במקומה אפי׳ תימא כו׳ א״ד וכו׳ עד אחדא לדשא ומשתמשא. פרש״י ז״ל דכיון שהפנימית מותרת במקומה כופין אותה על מדת סדום שלא יהא לה סיום דריסת רגל על החיצונה ותסגור הדלת ותשמיש לעצמה אבל הכא הרי רשות הרבים של אלו ושל אלו אחד הוא שאין בו חלוק מחיצה באמצע ארכו לומר תיחוד דשא ותשמש והיכי מצית לחלוק הני מתני׳ עכ״ל ז״ל. ומסתברא כי מה שכתב רבי׳ ז״ל שהפנימית תסגור הדלת ותשמש לעצמה דלאו דוקא קאמר דהייאך אפשר לומר כן שהרי אין לה דרך לרשות הרבים אלא על החיצונה אלא ה״ק דכיון שהפנימית היא כרשו׳ המיוחד׳ בפני׳ לעצמה אין לחיצונה רגל עליה ואיבעיא אחדא לדשא באפה ואין לאחרים דריסת רגל עליה רואין אותה כאלו אחדא לדשא וסלקא נפשה מן החיצונה ביום הזה מה שא״א לדון כן ברשות הרבים שאין לומר רואין כאלו נסתלקה מצד רשות הרבים זה ונסתלקו אלו מכאן גם מה שכתב רבי׳ ז״ל דהכא גבי רשות הרבים אין בו חילוק מחיצה בחצי ארכו אע״פ שכבר פי׳ ר׳ שמשון ז״ל דצריך צורת פתח בנתים כדי שלא יהא פרוץ במלואו אין זה חשוב סלוק מחיצה כחלוק מחיצה דפנימית לדון לאלו כאלו נסתלקו מאלו עשו שם דלתות הננעלות בלילה הילכך קי״ל כי האי לישנא בתרא דרב פפא דעיר של יחיד ונעשית של רבים אין מערבין אותה לחצאין אפי׳ לרחבה וכפשוט׳ דמתנייתא ומתנייתא הלכתא היא דאע״ג דאוקימנא רישא כר׳ יהודה סיפא דברי הכל היא הילכך אע״פ שתקנו רה״ר בדלתות הננעלות בלילה אין מערבין אותה לחצאין ואפי׳ לרחבה ואפי׳ בשעושין צור׳ פתח בנתים וטעמא משום דאיכא דריסת רגל לרבים בכלה ולא מצי׳ לסלוקינהו וכדאמרינן בש״ס לרב פפא ואיכא למידק טובא דהא בברייתא דלעיל תניא בכמה דוכתי כיצד מערבין רשות הרבים וכו׳ וכל מה שתקנוה בלחי וקורה לרבי יהודה או בדלתות הננעלות בלילה לרבנן ואפי׳ בבא לערב חצי רשות הרבים וכדקתני במי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים ואפי׳ ברשות הרבים גמורה איכא תקנתא בדלתות הננעלות בלילה כדמוכח בפ״ק והא התם שהרבים עוברין בתוכה כל היום ואפ״ה מערבה ולא אסרי עלה רגלי רשות הרבים ועוד דהא אמרי׳ בפ״ק שהעושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי ואמרי׳ עלה דהא פשיטא ופרקי׳ מהו דתימא נגזור עלה דילמא אתי לאשתמושי בכלה מבוי קמ״ל וכיון דנקטי׳ עלה בהדיא פשיטא משמע דבכל מבוי שרי׳ ואפי׳ כשהוא מפולש דאי לא הוה לן למימר מעיקרא ה״ד במאי עסקי׳ אילימא במבוי מפולש היאך יש לו חצי מבוי דהא אתו הני ואסרי אהני ואי במבוי שאינו מפולש פשיטא ומדלא קאמר הכי משמע דבכל מבוי קאמר ואפילו במפולש שדרך הרבים דורסתו כל היום ותירץ רבי׳ הגדול ז״ל דודאי אלו רצו בני מדינה לערב חצי העיר לבד הכי נמי שמערבין דלא קתני הכא שאין מערבין אותה אלא כשאין מערבין אותה לחצאין והפרש גדול יש בין זה לזה דהתם שמכיון הכשירו כל רשות הרבים ועשאוה כחצר שאינה מעורבת בשנתנו בשני ראשיו ההכשר הצריך לר׳ יהודה או לרבנן אף כל העיר נכשר בכך ונעשה החצר אח׳ שאינה מעורב׳ או במבוי שאינו מעורב ואין צריך שום תקן באחד משאר המבואות מן העיר וכדפרישנא לעיל וכיון שכבר נעשו כל בני חצר ומבוי אחד שוב אי אפשר לחלק זכות אחד מהם מן העיר ואע״פ שיעשו לחי וקורה או צ״פ באמצע רשות הרבים לרחבה בחצי ארכה אינו כלום שאין הלחי ההוא בא להכשר ולעשותו כחצר אלא להבדיל בין אלו לאלו ושלא יהא זה פרוץ במלואו לחבירו וכיון שכן ויש להם דרך זה על זה הוו להו כב׳ חצרו׳ זו לפני׳ מזו וכיון דלא מצו מסלקי לרה״ר מהכא הרי הנשארים שלא ערבו עמהם אוסרים עליהם ואפי׳ בשביל אחד נאסרין במבוי מוכשר ששכח אחד מהם ולא עירב עמהם אבל כשלא תקנו בל העיר וכל רשות הרבים אלא שהכשירו חציו בלבד הרי מה שהכשירו ממנו הרי הוא כחצר המעורבת להם ומה שנשאר בחוץ הוא רשות הרבים גמורה ואין אלו עם אלו בני רשות אחת גם אינם ראוים לערב ביחד ואפילו רצו וכיון שכן אין החיצונים נאסרין עליהם כלל ואפי׳ שרגלם דורסת שם וכלל גדול הוא זה שאין לך אוסר על חבירו משום עירוב אלא ביכול לערב עמו ולא עירב כגון רגל האסורה במקומה לרבנן או אפילו רגל המותרת במקומה לר׳ עקיבא אבל כהכשירו חצי מבוי או חצי רשות הרבים או חצי בלבד שהנשארי׳ מבחוץ אינם יכולין לערב עמהם אינם אוסרים עליהם והיינו דמתנייתא דהכא קתני מעיקרא שמכשירין רשות הרבים כלו והדר קתני שאין מערבין חצאין הא אלו באו לערב חציה בתחלה והדר לערב חציה הרשות בידם ואולי לזה נתכוון רש״י ז״ל כשכתב לעיל גבי שאין מערבין לחצאין דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי כלו׳ כיון שכבר עירבו רה״ר כלו והוו להו בני צד חצר שוב אין מערבין לחצאין ובירו׳ דפרקין מבואר כדברי רבינו ז״ל דגרסי׳ התם אמתני׳ דעיר של יחיד ונעשית של רבים תני בשם ר׳ יהודה אין מערבין אותה לחצאין מחלפא שטתיה דרבי יהודה דתני ר׳ חייא כיצד מתירין רשות הרבים רבי יהודה אומר עושה לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וחכמים אומרים לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן וב״ה הוא אומר הכין לא הדא אתאמר׳ אלא על הדא אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת עליה אמר רבי יהודה אין מערבין אותם חצאין אמר רבי יוסי הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין כיצד הוא נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי ע״כ הרי הירו׳ מפורש מעצמו שהרי ההפרש שיש בין תרי מתניית׳ דר׳ יהוד׳ מפני שאלו הכשירו חצי רה״ר בלבד ואלו הכשירו כל המבוי:

וזה טעם נכון הוא ולפי שטה זו הא דקתני שאין מערבין חצאין בעיר של יחיד ונעשית של רבים לאו דוקא אלא ה״ה לעיר של רבים שהכשירו רשות הרבים שלה דשוב אין מערבין אותה לחצאין ומשום דבעי למתני שמערבין כלה ביחד דדוק׳ בעיר של יחיד ונעשי׳ של רבים נקט במדידה שאין מערבין אותה חצאין ומה שכתב רש״י ז״ל דכיון דמעיקרא קאסרי אהדדי נראה שאין רצונו לומר חדא היא מפני שהיתה בתחלתה של יחיד אלא מפני שהכשירוה ביחד לתקן רשות הרבים בשני ראשיו. ומיהו בסמוך גבי הא דפריך תלמודא מ״ש חצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי נמי אסרי אהדדי כתבי רש״י ז״ל מבוי נמי כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כלה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה ולא מהני ע״כ. ונרא׳ מלשונו זה דדוקא משום דהות עיר של יחיד שנעשית לרבים הא אלו היתה מתחלת׳ לרבים מערבין אותה לחצאין או מבוי מבוי אבל א״א לומר כן לפי מה שכתבנו. וע״ז שכתב רש״י ז״ל דאע״ג דאיכא לחי או קורה לא מהני הקשו בתוספו׳ דמשמע מתוך דבריו דלחי אינו מציל מידי חצר שאינה מעורבת דהא רשות הרבים דהכא כיון שכבר הכשירוהו בלחיים או בצורת פתח או בדלתו׳ כחצר שאינה מעורבת ומ״ש מה עושה לחי לחצר מבוי דיש לו חצי מבוי ואע״ג דאיכ׳ חצרות לאידך פלגא. ופי׳ הרב מאי״ברא ז״ל דטעמא לאו משום דלחי אינו מציל מדי חצר שאינה מעורב׳ ולמה יועיל לחי במבוי או כפי דברי רש״י ז״ל בעיר של רבים אלא ודאי טעמא דמילתא כך הוא דאפילו עיר של רבים אין מערבין אותה לחצאין אבל לענין לערב אותה מבוי מבוי מפני שהיא עיר של יחיד והורגלו כלם ביחד להיות מותרין זה בזה כשהכשירו כל העיר וערבו את כלה חזרה כל העיר כחצר אריכת׳ ואין לחי מועיל בחצי חצר להיתרא וצריך לערב את כלה אבל אלו הית׳ עיר של רבים שלא הורגלו לערב ביחד המבואו׳ מילתא באנפי נפשייהו דלא אגירי ברשות הרבים הילכך מותרין כל אחד ואחד מהם ע״י לחי שלו בלי שערבו כלם ביחד שהרי מידי רשות הרבים גמורה מועיל לחי וכ״ש מידי רשות הרבים זה המוכשר שהוא בחצר שאינה מעורבת וה״ל נעשה לחי לחצר מבוי שיש לו חצי מבוי לפי שיש למבוי תור׳ הכשר לחי ואפילו מרשות הרבים וכ״ש לחצר שאינה מעורבת עד כאן כתבו בתו׳ והנה עולה בזה תירוץ למה שהקשינו למעלה במה שמערבין רשות הרבים ואע״ג דאיכא עלה דריסת רגל הרבים דהתם עדיין יש לחי וצ״פ במבוי ולפי׳ נכשר חציו או כלו אבל הכא שכבר הכשירוה העיר כלה אין בה תורת לחי ולפי׳ א״א לערבה לחצאין וקרובים הדברים הללו לדברי הרמב״ן ז״ל אלא שטעמו מחוור יותר. ועם דברי רבי׳ ז״ל עולה תירץ למה שהקשו רבים עיר של רבים שעושין לה שיור והוא בא להתיר בעיר של רבים וזה היאך אפשר אדרבה היה לו לאסור מפני שרגל מצויה בעיר ולא מצי מסלקי ליה מהכא. והתירץ בזה עולה מדברי רבי׳ ז״ל שלא אמרו שיאסור אלא מי שיכול לערב ולא עירב אבל אלו כיון שהם בעיר של רבים שאמרו חכמים שלא יערבו עליהם שאין לך אוסר על חבירו מפני שלא עירב אלא כשיכול לערב עמו ולא עירב כדכתיב׳ לעיל:

הב״ע דעבוד דקה. פרש״י ז״ל שעשו פתח נמוך שהוא רחב ד׳ בראש כל מבוי בחומ׳ העיר שיכולין לצא׳ משם מחוץ לעיר ואינם צריכים לצאת דרך פתחי העיר דכיון דכן גלו אדעתיה דאסתלקו כל חד מחבריה ולפי זה הא דאמרי׳ אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו פי׳ שעשה לחצרו פתח קטן שאינו יוצא למבוי אלא לצד אחר ועשה אותו כדי ליהנות פתחו ליכנס ולצאת בו והגאונים ז״ל פירשו דדקה היינו אצטבה גבוהה ג׳ טפחים ורחבה ד׳ טפחים וכיון שעשה מצבה על פתחו היוצ׳ למבוי נסתלק מן המבוי והכא נמי כיון שעשו מצבה בפתחי המבואות גלו אדעתייהו דאלו נסתלקו מאלו. ומיהו לרחבה של עיר לא מהניא מצבה ואצטבה דאצטבה ברשות הרבים לא חשיבא וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל לדיר אמרו לי ר״ש פי׳ דהוה ליה כאלו נסתם הפתח סהוא דהא קי״ל בפ״ק דבאשפה של רבים לא חיישי שמא תנטל אשפה.

סולם מכאן ופתח מכאן מהו. פי׳ עיר של רבים שאין לה אלא פתח א׳ לדרום ולצד צפון יש בחומה סולם קבוע מכאן ומכאן לעלו׳ ולירד מי חשיב אותו סולם כפתח שני או לא אמר ליה הכי אמר רב סולם תורת פתח עליו. וצריכה העיר שיור כיון שהיא עיר של רבים שהרי יש לה שני פתחים אמר ליה רב נחמן לא תציתו כו׳ פי׳ שהולכין בו להקל ופעמים שיש עליו תורת פתח לסקל ופעמים שיש עליו תורת מחיצה להקל תורת מחיצה עליו להקל כדאמרן דעיר של רבים שיש בה סולם מצד אחד אינה צריכה שיור. ותורת פתח עליו לכתל שבין שני חצרות. פי׳ שתי חצרות הפתוחו׳ לרבים וכותל אחד ביניהם אם יש פתח ביניהם מערבין שנים או מערבין כאחד ואם אין פתח ביניהם מכאן ומכאן דינו כפתח לקולא שיכולין לערב עירוב אחד. ואקשי׳ ומי אמר רב נחמן הכי דסולם תור׳ מחיצה עליו לקולא והאמר כו׳ ואע״ג דקמייתא בשם רב אמרה והא אמרה בשם שמואל לא ניחא לן למימר דהא דשמואל היא דפליג אדרב ורב נחמן לא ס״ל אלא כההיא דרב ומ״ה שתקיה לרבה בר אבוה דלא ליציתו עליה. דהא ודאי אלו קאי שמואל כרבה בר אבוה לא הוה ליה לרב נאמן לומר לא תציתו ליה. דאמר שמואל וכו׳ פי׳ מרפסת הוא מקום דריסה מלשון ותרפס ברגליה ועושין אותו לפני העליי׳ ליכנס ולצאת בו וה״ל לעליו׳ כחצר שלפני הבתים ובחצר זה היו עליות שעולין להם דרך סולם ויש מרפסת לפני הסולם בראשו והמרפסת הזו כל העליות הן פתוחות לה ובני העליות עולין דרך סולם וכניסתן ויציאתן לרשות הרבים הוא דרך החצר ולפי׳ אם אינם מערבין עם בני החצר אוסרין עליהם שלא להוציא מבתי החצר לחצר. גרש״י ז״ל כך היא אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו בני המרפס׳ עם בני החצר אבל ערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ע״כ ואפ״ה כשאין שם דקה אוסרין על בני החצר ולא אמרי׳ רגל המותרת במקומם אינה אוסרת שלא במקומה דבני מרפסת ובני חצר משכי שייכי אהדדי מבני שתי חצרו׳ הפתוחות זו לזו אם יש שם דקה פרש״י ז״ל שעשו למטה בראש הסולם פתח קטן גובהה ד׳ טפחים שיכולין ליכנס ולצאת בו לרשות הרבים ואינם צריכין לדרוס בחצר ולפי׳ הגאונים ז״ל הוא שעשו אצטבא לפתחו של סולם: וקושיין דקא תני שאם אין שם דקה אוסרין עליהם. ואם איתא דסולם תור׳ מחיצה עליו לקולא לגבי האי סולם כאלו עשו מחיצה ביניהם שאין אוסרין עליו ופרקי׳ הב״ע דלא גבוה סולם עשרה ואסקי׳ דהב״ע בשהמרפסת מגופפת ומוקפת מחיצה אלא שנשאר לה עשר אמות לפתח דאלו ביותר מעשר כנפרץ במלואו חשיב אבל עד עשר חשוב פתח וכיון שכן כשיש שם דקה מבטל תורת פתח וכאלו נסתלקו משם אבל סולם אינו מועיל להיות מחיצה כיון שאינו גבוה עשרה: כותל שרצפו מסולמת. פי׳ לקמן במכלתין אמרי׳ דשתי חצרות שיש כותל ביניהן ונפרץ ביותר מעשרה שאין מערבין אלא אחד דחשיב כאלו נפרץ כלו. והשתא קא בעי אם הכתל קיים אלא שהעמידו בו סולמות מכאן ומנאן שהם סמוכות זו לזו עד רחב יותר מעשרה אם הם חשובין כפרצה או לא: