Ritva on Eruvin 60 ריטב״א על עירובין ס׳

הנהו בתי דפתיחי לנהרא. פרש״י ז״ל בתי׳ שהיו בחצר החיצונ׳ של העיר ופתחיהן כלפי חוץ ולא היה להם כלפי העיר לא שום פתח ולא שום חלון אמר להוו שיור למאתא. פי׳ דעיר של רבים היתה או של רבים ונעשית של יחיד שהיא צריכה שיור. ובכל חד וחד הוי שיור לחבריה. סי׳ שהרי שכל ערסא וערסא היו מבואות הרבה ורשו׳ הרבים בנתים והיו מתקנין רשו׳ הרבי׳ שלה ולא היו צריכין לתקן שאר המבואת והיו מתקנין אותה בתור׳ עיר של רבים ואי לא הוי כל חד וחד שיור לחבריה היכי מצי לערובי ביחד מבואו׳ הרבה שהיו בכל שכונה ושכונה הא כל חד וחד היה בעי לערובי באנפי נפשיה ובעי לחי וקורה אלא ודאי כל ערסא וערסא חשיבא כעיר של רבים וכיון שהשכונות סמוכו׳ זו לזו הויא כל חדא וחדא שיור לחברתה שהרי אלו אסורין בזו ואלו אסורין בזו.

דרך גגות. פרש״י ז״ל שראויין לערב דרך דיורו׳ שיש משכונה לשכונה אלמלא דפירא דתורי המתחלקת ביניהם מעכב שלא לערב הכל ביחד. דההוא בי תיבנא פי׳ בי תיבנא שהיה בו בית דירה וס״ל כר׳ יצחק דאמר לקמן דאפי׳ חצר אחת הוי שיור הא בי תיבנא לחודיה לא הוי שיור כי היכי דחצר לחודיה לא הוי שיור כיון שאינו עשוי לדירה וכדאי׳ לקמן.

מאי חדשה. פי׳ ואין צריך לעשות שיור בעיר הקטנה בעיר החדשה שביהודה שלא היה בה שיור או דילמא כעין חדשה כלומר שאין אנו למדין מעיר חדשה שביהודה אלא מנין הדיורין שהיו בה כי היא לא היתה שיור ולא היתה סמוכה לגדולה ולא היתה צריכה שיור לעצמ׳ כיון דקטנה היא ובאנפי נפשה קיימא אבל בעיר קטנה הסמוכ׳ לגדול׳ שגדולות כמותר ונעשה שיור לגדולה אין הגדולה נעשי׳ לה שיור וצריכה שיור לעצמה מאי כן פרש״י ז״ל. פליגי בה כו׳ ופסקו רבותי ז״ל הלכה כמ״ד הויא שיור חדא דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דרבה בר אבוה מערב לה לכלא מחוזא ערסתא ערסתא וכל וחד וחד הוא שיור לחברתה כדאי׳ לעיל וא״א דלא הוה בה חד מן ערסתא קטנה מחברתה ואפ״ה הויא גדולה שיור לקטנה. ושמעי׳ משמעתין שאפי׳ מבתים שאינה בתוך העיר ממש עושין שיור ובלבד שיהא בתוך עבורה של עיר שהיא כעיר וכדאמרי׳ בההוא בי תבנא דהוה בר מפומבדיתא דעשאוה שיור לפומבדיתא ואע״ג דלא הוה לערבם ביחד. ר׳ יצחק כו׳ חצר אחת ס״ד פרש״י ז״ל חצר בלא בית מי הוי דירה כלומר ואם בית לבדו אינו מועיל מה מעלה ומוריד החצר האחרת שאין בה דירה אלא אימא אפי׳ חצר אחת ובית א׳ לתוכה דהשתא הוי סבר שאפי׳ החצר חשוב לדיור ע״י בית שבתוכו ומי׳ לישנא מורה דבית לחודיה לא הוי שיור ואפי׳ לר׳ יצחק: גמרא או סברא אלא גמרא גמור כו׳ פי׳ בתוס׳ מאי נפקא לך מינה דהא בין הכי ובין הכי אין הלכה כמותו דהא פסק רב הלכה כר׳ שמעון אבל הגאונים ז״ל פסקו הלכה כר׳ יצחק דהא רבה או רב יוסף עבד בה עובדא בי תיבנא דפומבדיתא כדאי׳ לעיל. וא״כ הכא ה״ק מאי נפק׳ לך מינה דהא בין כך ובין כך הלכ׳ כמותו דמסתב׳ טעמא דכיון דשיור משום גזרה בעלמא הוא בבית אחד בחצר אחת סגי ליה וכן פסק רי״ף והרמב״ם ז״ל:

מתני׳ מי שהיה כו׳. פרש״י ז״ל מותר לתחום ביתו ואסור לתחום עירובו לומר דכיון דעירובו רחוק ממנו יותר מן התחום לא קנה שם עירוב וכיון שלא קנה שם עירוב הרי הוא כתחום ביתו שאין אדם מאבד תחום ביתו בקל וכדכתי׳ לעיל וסיפא דקתני שאם יש ממנו לערובו אלפים אמה ולביתו יותר מכן שהוא אסו׳ לביתוי פרש״י ז״ל שהוא אסור לתחום ביתו שכבר אינם עירוב במקום שערבו לו ולפי זה י״ל דלאו דוקא שיש ממנו ולביתו יותר מאלפים דהא ודאי אפילו אין ממנו ולביתו אלפים אמה אינו כתחום ביתו מכיון שקנה עירוב במקום עירובו אלא איידי דקתני רישא יותר מכאן תנא הכי בסיפא: ובתוספו׳ פירשו דמתני׳ סתמא נקט שהוא מותר לביתו ולתחום ביתו שהוא אסור לביתו ולתחום ביתו. ומ״ה קתני סיפא ולביתו יותר מכאן שאל״כ היה מותר לילך לביתו מיהת ואע״פ שלא קנה שם שביתה. וה״ק אם יש מעירובו לביתו יותר מאלפים שהוא אסור לילך לביתו ואצ״ל שלא קנה שם שביתה:

בעבורה של עיר וכו׳ פי׳ לא הועיל כלום דבלא עירוב היה מותר לילך בכל העיר וחוצ׳ לה אלפים אמה לכל רוח ואפילו לר״ע דאמר בסיפא שהנותן את עירובו בעיר אינו מהלך בתוכה אלא ד׳ אמות התם הוא בנותן את ערובו בעיר אחרת אבל הכא מיירי בשובת בתוך העיר ובשובת מודה רבי עקיבא וכדאי׳ בש״ס נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד פרכי׳ עלה בש״ס חוץ לתחום ס״ד כלומר שאם חוץ לתחו׳ נתנו הרי לא קנה שם עירוב והרי הוא בתחום ביתו ולא שייך בהא מה שנשכר הוא מפסיד כלו׳ כי מה שנשכר כלפי מזרח העיר שנתן עירובו שם הפסיד כלפי מערבה של עיר ומתני׳ ה״ק נתנו חוץ לעבורה והוא נתון לתחום כלו׳ תוך התחו׳ מה שמשכיר הוא מפסיד הוינן בה מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והא תניא כו׳ ופרקינן ל״ק כאן שכלתה מדתו בסוף כי אז כל העיר עולה לו כד׳ אמות ומשלימין לו את הנשאר לו מתחומו חוץ לעיר וכ״ש אם כלתה מדתו חוץ לעיר ובהא קתני כי מה שנשכר הוא מפסיד וא״ת ואכתי הפסיד יותר מד׳ אמות שחושבין לו עכשיו למדת העיר י״ל דהכי נמי קנה ד׳ אמות במקום עירובו שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות וא״ת ולמ״ד שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות לכל רוח הרי נשכ׳ ד׳ אמות וי״ל דמתניית׳ כמ״ד שאין לו אלא ד׳ אמות.

גמרא כאן שכלתה מדתו באמצע העיר. פי׳ דבהא מודדין לו כל מה שהו׳ מן העיר ונמצא שהפסיד הרבה וכתב הראב״ד ז״ל שאם כלתה מדתו בין העיר ועבור׳ אין דינו כמו שכלתה מדתו באמצע העיר אלא כמי שכלתה בסוף העיר ומשלימין לו את השאר כי לא אמרו עבורה של עיר להחמיר על התחומין אלא להקל שאם אין אתה אומר כן אפי׳ כלתה מדתו באמצע תחומי העיר ואלכסונ׳ ולא משכחת לה כלתה מדתו בחצי העיר.

א״ר אידי אין אלו דברי נביאות. פרש״י ז״ל דברים של תימא ולא נדע להם טעם כדברי הנביא שאינו נותן טעם וראיה לדבריו מ״מ דבריו אמת כדברי הנביא דאי לאו דגמיר לה מרביה לא הוה אמר הכי אמר רבא תרוייהו תננהי אנשי עיר גדולה מהלכין כו׳ ורב אידי דמחמה אדרבי יהושע בן לוי אנשי ואנשי תני ומוקים לה בנותן כלומ׳ דר׳ אידי גורס במשנתנו אנשי עיר גדולה מהלכין את עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר גדולה ומפ׳ מתני׳ בנותן את עירובו בעיר אחת דבין שנתן עירובו בעיר גדולה ובין שנתן אותו בעיר קטנה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה וא״ת ולמאן דתני אנשי ואנשי למה לי למתני מי שהיה בעיר גדולה או מי שהיה בעיר קטנה ליתני הנותן את עירובו בין בעיר גדולה בין בעיר קטנה מהלך את כלה דמאי נפקא לן מינה אם הוא שובת בעיר גדולה או בעיר קטנה וי״ל דדילמא הוה ס״ד כי השובת בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה שלא יקנה שם אלא כשיעור העיר שהוא שובת בתוכה כי די לעירובו שיקנה לו במקום שביתתו ופרכי׳ אבל במדד לה והא אנן תנן למדד שאמרו כו׳ כך גרס׳ הספרים סוף העיר אצטריכא ליה דלא תנן והלשון הזה קשה ואלו הוה אמר רבי אידי דההיא דריב״ל פשיט שייך למימר דסוף העיר אצטריכא ליה אבל ר׳ אידי אינו אומר דפשיט אדרבה תמה על דברי ריב״ל והיה אומר שצריכין טעם וראיה ורשב״ם ז״ל כתב דל״ג אצטריכא ליה אלא ה״ג סוף העיר לא תנן ור״ת ז״ל קיים גרס׳ הספרים דהכא אדרבא קיימינן דקאמר שאין לר׳ אידי לתמוה על דברי ריב״ל דאדרבה תיקשי לן דלא אשמעי׳ מידי דהא תרוייהו תננהי ומהדרי׳ דודאי ריב״ל טובא קמ״ל דר׳ אידי אנשי ואנשי תני במתני׳ דקס״ד דבעינן למימר דלא תנן במתני׳ מידי ממאי דאמר ריב״ל ופרכי׳ דהא תנן למודד שאמרו ומסדרי׳ הכי קא מהדר ליה לרבא דקאמרת תרוייהו תננהי הא ליתא דהא ודאי סוף העיר איצטריכא ליה לרי״בל למימר דלא תנן ליה במתני׳ ולא עוד אלא כי מה שאמר בזה הם דברי נביאות ונכון הוא זה עי״ל דאדרב אידי קיימינן דלרב אידי סוף העיר אצטריך ליה למילף ביה טעמא וראיה מהיכן אתיא ליה לריב״ל דהא לא תנן במתני׳ דמסתמא משמע שאין לחלק בין חצי העיר לסוף העיר ולעולם היה לנו לומר כי העיר נטלה לו מן המנין וא״ת והיכי קאמרי׳ דסוף העיר לא תנן והלא שנינו במשנתינו כי מה שנשכר הוא מפסיד בלבד והא ע״כ לא אתי׳ בשכלתה מדתו בסוף העיר ומפני שכל העיר נמדדת לו בד׳ אמות כדקאמר ריב״ל תירץ ה״ר יהודא ז״ל דמתני׳ בשלן בתוך העיר דבהא ודאי מודה ר׳ אידי דכל העיר אצלו כד׳ אמות ואע״פ שנתן ערובו חוצה לה שאל״כ מי שלן בעיר גדולה שיש מביתו עד סוף העיר אלפים אמה לא יוכל לבטלם לתת עירובו חוץ לעיר כי אם הוא חוץ לעיר לא יוכל לשוב לביתו ואם בביתו לא יוכל ללכת שם שהרי חוץ לתחום היא אלא ודאי כשכלתה מדתו בסוף העיר שלן בה מהלך את כלה מיהת אלא שאין משלימין לו כלום חוצה לה ולא קא מתמה ר׳ אידי אלא למי שלא לן בתוך העיר ובהא קאמר דלא תנן עי״ל דלא מתמה ר׳ אידי אלא במי שכלתה מדתו בעיר דמ״ל שכלתה לו בחצי העיר או בסופה אלא במי שכלתה מדתו בחצי חוץ לעיר מודה הוא שאין חושבין לו כל העיר אלא בד׳ אמות ומאי דתריץ תלמודא לעיל מתני׳ כשכלת׳ מדתו בסוף העיר לרבותא נקט לה דס״ל שאף בזו קי״ל ודאי כריב״ל דליכא אמורא דפליג עליה ורבא קאמר תרוייהו תננהו ורב נחמן נמי הכי סבי׳ ליה ואפי׳ לר׳ אידי לא פליג בעיקר דינא אלא דבעי לה טעמא וכדפרש״י ז״ל ור״ת ז״ל: