Ritva on Kiddushin 16 ריטב״א על קידושין ט״ז

בשטר מנ"ל אמר עולא דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקני' בשטר כדילפינן מויצאה והיתה אף אמה העבריה מקניא בשטר. איכ' דקשי' ליה אמאי לא מקשי' נמי אחרת לאמה העברי' ונימ' מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מוהפד' אף אחרת מקניא בכסף קיחה ואין כסף למיגמר קדושי כסף למה לי. והא לא קשיא כלל לפום מאי דכתיבבא לעיל דלא ילפי' כסף באמה. העבריה מוהפדה אלא הוא דיליף ליה כדילפינן הכא שטר והיינו דאקשי' לעיל אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בכסף מקניא בכסף אלמא שקונה באמה מכסף קדושין דאשה נפקא וזה מבואר בעצמו:

הניחא למ"ד שטר אמה העבריה אדון כותבו שפיר אלא למאן דאמר אב כותבו. פי' שכותב בתי קנוי' לך דומיא דשטר מכר שכותב שדי מכור' לך היכי מקשינן ליה שטר קדושין דהא לא דמו כלל דאלו שטר קדושין כותב הבעל שהוא לוקח ושטר אמה העבריה כותב האב שהוא מוכר וליכא לדמויי לשטר מכר קרקע שכותבו מוכר דלא אשכחן בשום דוכתא שהוקש עבד עברי לקרקע דאם כן היה נקנה בחליפין או בחזקה:

גירסת רוב הספרים שטר היה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל. ואיכא דקשיא ליה לימא שכן קונה בבת ישראל דהכי עדיף ליה למגמר קנין מקנין. ולאו קושיא היא חדא דכיון דקידושין מיציאה נפקא לן דכתיב ויצאה והיתה מיציאה שהיא עיקר עדיף ליה למגמר. ותו דהשתא למ"ד שטר אמה העבריה אב כותבו שקלינן וטרינן וכיון דכן עדיף לן למנקט שטר גירושין דדמי ליה דהכא והכא מקנה כותבו מלמנקט שטר קדושין דלוקח כותבו. ויש ספרים דגרסי שכן קונה בבת ישראל. ואינו נכון דשאני התם דלא שייך שטרא והכי פירושו חזקה קנייה אלימתא היא שקונה במקום שאין דעת אחרת מקנה אדרבה הוה ליה לרבויי שכן קונה בנכסי הגר פי' מש"כ בשטר שאינו קונ' בנכסי הגר מיהת אע"פ שקונ' בשאר נכסי ופרקי' באישות מיהא לא אשכחן פירש וכח דשטר עדיף דעביד מעשה באישות בין לאיסור בין להיתר:

אי בעית אימא להכי אהני אם אחרת למגמר מינה להכא דשטר רבי לן קרא. וקשיא לן אכתי בין לרב הונא בין לרב חסדא אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בשטר נקנית בשטר עבד עברי מנלן בשלמא מכרוהו ב"ד יליף מאמה העבריה ומהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אלא מוכר עצמו מנלן הניחא למ"ד דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שטר שכיר מאי איכא למימר. ואיכא למימר דלדידי' להכי כתב רחמנא כצאת העבדים בלשון רבים משום דיוקא דדייקינן מינה אבל נקנה בקנין העברים להקיש עבד עברי לעבד כנעני בדין זה דמה זה בשטר אף זה בשטר. וצ"ע:

והא דאמרינן בגרעון כסף כתיב והפדה. פי' דיליף מכרוהו ב"ד מאמה העבריה ויליף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד בג"ש למאן דיליף שטר שכיר ולמאן דלא יליף שטר שכיר יליף מנמכר לעכו"ם מוכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף. פי' ודוקא מדעתו של אדון אבל בע"כ לא כדאמרינן לקמן שקיל מרגניתא בידי' ויהבינן ליה חספא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בו ואינו מחייב מי שפרע במטלטלין כדאיתא בירושלמי בהדיא וכדכתיב' לעיל וכיון דכן אף אינו מגרע פדיונו במלוה. אלא שטר שחרור ל"ל שטר' לימא ליה באפי תרי זיל:

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי ורב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול (פי') וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציאה ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידי ולא בשום מידי אחרינא. ואיכא למימר דאלו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברי' דלימא לי' זיל וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגט אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברי' ולפי' המפקיר עבדו אע"פ שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור וכן עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כשלא כתב עליו אונו ומשום האי טעמא נמי אמר רבה דבע"ע נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי ליה בדברים והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור וה"ה נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו לזכות במחילה זו במעשה ידיו אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה ולאמימר דאמר התם במסכת גיטין שהמפקיר עבד כנעני יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור וה"ה ודאי דאמר הכי בעבד עברי אמר לך דהפקר עדיף ממחילה דהפקר הוא ענין סלוק רשותו וזכותו לגמרי ופקע ביה אפילו קנין איסור שזוכה בו העבד בעצמו לגמרי כאלו יצא ע"י כסף אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מעשה ידיו. ואגב אורחין שמעי' מהכא דמחילה אינה צריכה קנין ומיהו כשיש בה קנין הגוף כמלוה על המשכון לא סגי ליה במחילה כדכתיבנא לעיל וכדבעינן למימר קמן כך קבלתי פי' שמועה זו מפי מורי רבינו נר"ו. ותמיהא לן תנא דמתניתין אמאי לא קתני שקונה עצמו בשטר וליכא למימר דס"ל דעבד עברי אין גופי קנוי ובדברי' נפיק דא"כ דתנא דמתניתין פליג אמתניתא היכי דייק רבא הכא ממתניתא דעבד עברי גופו קנוי אדרבא נשמע ממתניתין דהלכתא היא דאין גופו קנוי. ואיכא למימר דתנא דמתניתין מילי דאתי בעל כרחו של אדון דהיינו שנים ויובל וגרעון כסף קתני אבל שטר דהוה מדעתו של אדון לא קתני דההוא פשיטא ליה:

אמר ריש לקיש אמה העבריה קונה עצמה במיתת אב מרשות אדון מק"ו כו' מאי שייר דהאי שייר. פי' לשון זה הוא במקומות הרבה בתלמוד ושנים מהם בפרק קמא דבבא קמא ורבותינו בעלי התוס' מפרשים אותו דלעולם אין התנא משייר דבר אחד אלא שני דברים וכשמשייר דבר אחד ראיה הוא שאינו שיור אלא משום דלא ס"ל ולהכי אמרינן מאי שייר דהאי שייר דאיהו לא משייר חדא מילתא ומהדרינן דשייר מיתת אדון והוה ליה במיתת אב שתי דברים ופרכינן אי משום מיתת אדון לאו שיורא הוא דכיון דאיתא נמי בעבד עברי דהא זימנין דנפק במיתת אדון כשאין לו בנים שאינו עובד את האח לא שייך למתני יתירה עליו אמה העבריה אע"ג דהאי שנוייא דחיקא הוא דמ"מ יתירא היא עליו אמה העבריה לצאת במיתת אדון כשיש שם בן שאינה עובדת את הבן מה שאין בן בעבד עברי אפילו הכי הא עדיף לן לדחוקי מלאחזוקי תנא דלהוי שיירנא דלעולם דחקינן ומשוינן ולא אמרי' דשייר מידי עד דחזינן בהכרח דשייר חדא מילתא דהשתא אמרינן דשייר אידך משום דלאו אורחא לשייר חדא מילתא בלחוד והיינו דאמרינן בפ"ק דב"ק בשמעתא דפלגא נזקא מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר ומהדרינן אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר והתם רבי יוסי הגלילי יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ואפ"ה דחקינן לאוקמי תנא כוותיה ולאו לאחזוקי דשייר מידי וכ"ש בהא דהכא. ותו לא מידי וזה הנכון:

מתיב רב ששת ר"ש אומר ד' מעניקים להם ג' באיש כו' עד הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה ואם איתא באשה מיהת משכחת לה ארבעה פי' שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין. וקשיא לן למאי דקס"ד מעיקרא דמיתת אדון קתני היכי הוה מתרצא לי' מתניתא כלל דלא מבעיא אי חשיב יובל בתרתי יובל ויובל של רציעה שאפי' באיש משכח' ארבעה שנים ויובל ויובל של רציעה ומיתת אדון אלא אפי' לא חשיב יובל אלא בחד נהי דבאיש ליכא אלא תלת שנים ויובל ומיתת אדון מ"מ הא איכא באשה ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין והיינו הוה טעי בהא כלל וליכא למימר דס"ל שאין אשה יוצאת במיתה אדון דהא לא אשכחן דאמר ליה הכי כלל אדרבה מוכחי' לעיל מקרא שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וליכא מאן דפליג. ותו כיון דמעיקרא ס"ד הכי והשתא הדר ביה למימרא שאשה יוצאה במיתת אדון הוה ליה לפרושי. ותו היכי קאמר הכי נמי מסתברא דהא הכרח הוא. ואיכא למימר דאיהו קס"ד דיובל לא חשיב ליה אלא בחד באיש ובאשה לא חשיב ליה כלל כיון דלית בה יובל של רציעה והשתא הדר ואמר דהא ליתא דכיון דאיכא יובל באשה דין הוא למחשביה וכיון דכן אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה מיהת ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין תדע דיובל שאינו של רציעה מני לה באשה מדקתני סיפא ואין רציעה באשה אלמא לא מיעט מינה תנא אלא רציעה שאינה בה אבל יובל שאינו של רציעה דשייך בה מני ליה. ואפשר עוד לפרש דאיהו קס"ד מעיקרא דיובל חשיב בחד ואין הכי נמי דאיכא באשה ארבעה אלא דלא מני ליה תנא כיון דלית בה יובל של רציעה והיינו דקתני שלשה באשה וכן קתני רישא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם דמשמע לא איפשר דלהוה ארבעה היינו שאינו בכל אחד ואחד מהם אלא באחד בלבד א"נ לאו שאי אתה יכול לומר כן בשום א' מהם אלא באיש שהוא אחד מהם דבאיש ליכא אלא שלשה שנים ויובל ומיתת אדון והשתא הדר ביה מסיפא דודאי כי קתני שאין ארבעה באחד מהם בכל א' וא' מהם קאמר לא באיש ולא באשה מדקא יהיב טעמא למילתיה לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה לאשה ומדקא יהיב טעמא נמי לאשה מכלל דאפי' באשה קתני דליכא ארבעה הילכך אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה ארבעה וגם זה נכון. וכי תימא דקס"ד דארבעה דקתני הייני שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין א"כ ר"ש היינו תנא קמא דידיה דקתני ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ויובל ומיתת אדון ואמה העבריה בסימנין כדאיתא לקמן. וא"ל דאה"נ ולא בא ר"ש אלא לפרש לפי שאין סימנין באיש ולא רציעה באשה:

מתיב רב עמרם ואלו מעניקים להם כו'. וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא אלו קתני. פירוש דאלו משמע דוקא אלו ולא אחריני ואע"ג דתנן ביבמות אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן ואיכא אחריני דלא מני להו במתני' כדמפרש התם בגמ' שאני התם דמפליג תנא במילתיה אלו מותרות לאלו ואלו מותרות לאלו אבל כל היכא דליכא פלוגתא במילתיה כי הכא אלו דקתני דוקא הוא כך פי' בתוס':

תיובתא דריש לקיש תיובתא קשיא לן רב ששת דפריך לעיל מסיפא דרבי שמעון דמיפרק מינה ריש לקיש שפיר לפרוך מהאי רישא דפריך רב עמרם דהוי תיובתא דבשלמא אי הוה פריך להו חד אמורא או תלמודא הוה אמינא דפריך מעיקרא מקולתא ובתר הכי אסקיה בתיובתא מחמירתא דהכי אורחא דתלמודא אבל הכא דרב ששת פריך מסיפא בלחוד קשיא לן היכי שבקא לרישא ופריך מסיפא ואיכא למימר דמתניתא דאותי' לרב ששת לעיל מדרבי שמעון לאו היינו סיפא דמתני' דלקמן דההיא לא שמיעא ליה דאי שמיעא ליה מרישא הוה פריך אלא מתניתא אחריתי דרבי שמעון בלחוד הוא דשמיעא ליה כרב ששת ופריך מינה. ובתוס' תירצו דרב עמרם פריך מעיקרא מרישא ואסקיה בתיובתא ובתר הכי אתא רב ששת ואמר דמסיפא נמי איכא לאותוביה ולא קמה תיובתיה ומשום הכי רב אשי (ששת) דסדר תלמודא כתב מעיקרא פירכיה דרב ששת ובתר הכי דרב עמרם דאסקיה בתיובתא ויש כיוצא בזה בתלמוד:

והא דאמרינן ק"ו פריכא היא דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת אב שלא נשתנה הגוף קשיא להו לרבנן דמכל מקום ק"ו אכתי איתיה דנהי דלהוי טעמא דסימנין מ"מ סימנין אין מוציאין מרשות אב ומיתת אב מוציאה מרשות אב ושפיר א"ל ומה סימנין שאף ע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת אב שלא נשתנה הגוף שמוציא מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. והנכון דכל היכא דאמרינן קל וחומר כי האי גונא הוה ליה עיקרו מאב לאדון ולא מסימנין למיתה ואף על גב דנקטינן לישנא דסימנין מיתה דכיון דנקטה בהדי סימנין הוה ליה שאין מוציאין מרשות אב טעמא דשכן נשתנה הגוף המחזיק כחן של סימנין שהיה נותן שיהו מוציאין כל כי האי גוונא לאו משום כח סימנין אתיא דמאן דאתיא לאדכורי קולא דמילתא לית ליה לאודועי כלל אלא ודאי משום כח אב אתיא עלה והכי קאמר ומה סימנין שאף על פי שמסייע להם שנשתנה הגוף אעפ"כ אין מוציאין מרשות אב מפני חומרו אבל מוציאין מרשות אדון מפני קולו מיתה שמוציאה מרשות אב חמור אינו דין שתוציא מרשות אדון הקל וכל היכא דהוי קל וחומר מאב לאדון איכא עליה פירכא אחריתי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מצינו מיתה שתוציא אלא מרשות המת ולא מרשות אחרת ולהכי לא אייתי ריש לקיש האי קל וחומר כלל אלא דנקטיה מסימנין למיתה ובהא איפריך ליה במאי דקאמר תלמודא מה לסימנים שכן נשתנה הגוף אבל ל"ל דר"ל בק"ו דידיה נקיט סימנין ומיתה אבל עקרו מאב לאדון ובתרווייהו רמז ואתרווייהו איפרך בתלמודא דהא ליתא אלא כדאמרן ולכשאת"ל כן יש לתרץ כדפירשו בתוספות דאנן הכי קאמרינן דסימנין שמוציאין מרשות אדון לאו משום קולא דסימנין הוא אלא משום דאיהו לא זבנה ניהליה אלא בעוד שהיא כמות עכשיו שלא נשתנה גופה וקטנה זבין לה ולא נערה דכיון דעכ"פ יוצאה ממנו בשנוי גופה בבגרות לא נחיתו בהני זביני אלא בעודה בלא שנוי הגוף וכמאן דפרוש דמי הילכך סימנין שנשתנה הגוף יוצא ממנו מיתת אב שלא נשתנה גופה אינה יוצא ממנו ומרשות אב אין סימנין מוציאין דאיהו ממילא זכי ואפילו כי גדלה זכי ליה רחמנא דהיינו עד שתבגר אבל מיתת אב מוציאה מרשותו דלדידיה זכי ליה רחמנא לבריה לא זכי ליה רחמנא ויש תירוצים אחרים בזה אבל זה שכתבנו לבדו הנכון. וכי תימא אכתי ליתי עלה בקל וחומר משנים ויובל ולימא הכי ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוצאה מרשות אדון א"ל דלאו ק"ו הא דהא איכא למפרך מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי ול"ל סימנין יוכיחו דהא פרישנא דסימנין טעמא אחרינא הוא דקטנה זבין לה ולא נערה וסימנין מילתא אחריתי היא ולאו משום חומרא דידהו מוציאין מרשות אדון ובלקוטים הארכתי יותר:

ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבדאיכא למידק דהכא תניא דמציאת עבד עברי לעצמו אע"פ שמתבטל ממלאכתו ואין לרבו אלא שכר בטלה ואלו התם בפרק קמא דבבא מציעא תנן מציאת עבדו ושפחתו העבריה הרי אלו שלהם אוקמא רבא במגביה מציאה עם מלאכתו כלומר שאינו מתבטל כלום ממלאכת רבו דמשמע הא אלו מתבטל ממלאכתו אין המציאה שלו אלא של רבו ואיכא למימר דהא אוקמא התם רבי יוחנן למתני' בעבד נוקב מרגליות שמלאכתו יקרה דמסתמע לא נחית אדון אלא לזנות במלאכתו ואחולי אחיל גביה מציאותיו הא בעבד בעלמא מודו רבנן כדינא דמתני' דהכא ולא איירי בה כלל וכי אתא רבה ואמר במגביה מציאה עם מלאכתו לא אתי לאפלוגי באוקמתא דרבי יוחנן אלא להוסיף על דבריו ולומר דבלאו האי דינא דאיירי מתני' בעבד נוקב מרגליות משכחינן עבד דהוי מציאתו לעצמו דהיינו במגביה מציאה עם מלאכתו הא כל שמתבטל כלום ממלאכתו הוי לרבו שכר בטלה והשכר שלו ולא אוקמה למתני' דהתם בהא משום דמציאתן לעצמן לגמרי משמע ואפי' שכר בטילה ליכא הילכך לא משכח אוקמתא אלא בעבד נוקב מרגליות דאפי' שכר בטילה ליכא לרבו מיהו לית הלכתא התם לא כרבא ולא כרבי יוחנן אלא כרב פפא דאמר דכל עבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטילה בלבד ומתני' דהתם בכל עבד איירי ואע"ג דאמרינן שפועל ששכרו לעשות מלאכה סתם מציאתו לבעל הבית כששכרו ללקוט מציאות דאקפי אגמא בכוורי הא לאו הכי מציאתו לעצמו חוץ מניכוי בטילתו הכא נמי בעבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטלה ואתיא לדידיה מתניתא דהכא שפיר:

גרסת רש"י זכרונו לברכה אמר רב יוסף יוד קרת קא חזינא הכא ופירוש תנא זה האריך בדברים שלא לצורך כעושה מיוד קטנה עיר גדולה. אבל הראב"ד ז"ל גורס אמר רבה יוד קרת קא חזינא הכא והוא שם אדם קשה מאד שלא היה חס אפילו על בניו ובני ביתו כדאיתא בתעניות ולדוגמא הביאו לכאן לומר שאף זו קושיא קשה היא וזה יותר נכון:

והא דאמרינן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח יש מפרשים היינו דנקט תוטאי הוא לומר דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה וליתא כמו שכתבנו למעלה אלא משום דתוטאי הוא דאמרה בהדיא נקט לה בשמיה:

בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:

דתניא מנין לבורח שחייב להשלים. פי' בורח תוך שש שחייב להשלים כשלא פגע בו יובל ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דאמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא נהום כריסאי לא שוינא לך אבל בירושלמי פי' דבלמא קיימין שחלה ולא ברח כלל וה"פ יכול כשם שהבורח שנתבטל ממלאכתו משלים כך החולה שנתבטל ממלאכתו משלים ת"ל ובשביעית יצא הא בורח שחלה בין חלה ואח"כ ברח בין ברח ואח"כ חלה חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו ובלשון הזה אמרו שם ברח ואח"כ משלים מצי למימר ליה אלו הוית גבאי לא אבאשת אמר רב הונא אפי' על קדמה וחלה ואח"כ ברח משלים דיכול למימר ליה אלו גבאי הוית אנשמתי בכריע פי' נתרפ' מיד: