Ritva on Kiddushin 17 ריטב״א על קידושין י״ז

אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:

ה"ק ארבעה נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים מסתבר לי דכיון שבא להשלים משלים הכל ואפילו שלש שנים ראשונות שכך הם כל מרות חכמים כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו והכי משמע משמעתא דפ' בית כור בההיא דתנן לא את המותר הוא מחזיר אלא הרבעי' כלם:

ת"ר כמה מעניקין לו כו'. עד הא קמל"ן מיבצר הוא דלא ליבצר מחמש עשרה הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה פי' האי לישנא משמע דאפי' מצי למבצר מחד מינא ולטפויי באידך וכיון דכן תמיהא מילתא (לכתחלה) למה ליה למיתני חמש סלעים מכל מין ומין ליתני חמש עשרה ותו לא איכא למימר דמשום דעיקר דרשא נפקא לן מריקם דפדיון הבן ושדי ריקם אצאן ושדי ריקם אגורן ושדי ריקם איקב נקט חמש סלעים מכל מין ומין לאשמועינן האי דרשא א"נ לאשמועינן דדוקא למבצר אחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידיה אבל למיתן ליה כלהו מאידך מינא ולא ליתן ליה מחד מינא כלל לאו כל כמיניה דמחייב לקיומי פשטי' דקרא ואפי' לר"מ:

ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. פי' דעולת ראיה כל שהוא כדתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורי' והראיון והא דלא גמרינן מפדיון הבן למהוי ה' סלעים בירוש' דפאה פרישו דהלכתא גמירי לה שאין לה שיעור:

ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב פי' דמשמע מתנה חשובה וכיון דאפיקתיה מפחות שבערכין אוקמיה אגדול שבערכין:

והא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה נהאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרינן לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמודא:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב. פי' דמשום דהוו תלתא פרטי ושדינן ריקם אכל חד מנייהו גמרינן דהוה ט"ו סלעים ואלו בצר חד פרטי בצרי ה' סלעים אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דגמרי נתינה נתינה ולא נפיק סכום הענק מפרטי האי צאן גורן ויקב למה לי תמיהא לי מלתא מאי קושיא דהא איצטריכו לפשטיהו למיחן ליה לכל חד מנייהו ואי לית ליה מהאי דליתן ליה מאידך ואלו לא כתיב אלא חד פרטי או תרי פרטי לא יהיב ליה אלא מנייהו היכא דאית ליה מנייהו ואי לית ליה מנייהו לא יהיב ליה לאידך. ואיכא למימר דמשמע לן דלכוליה עלמא צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא הוא הדין כל דכותיהו דהא אית לן כלל ופרט וכל הענק תעניק כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך חזר וכלל והיינו מאי דדרשינן בהאי מתניתא דתניא יכול לא יהיו מעניקין כו' עד מה גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה כל אף שישנו בכלל ברכה לומר דאתי לן בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ולהכי פרכינן השתא דאלו למידן בכלל ופרט וכלל בחד פרטא או בתרי פרטי סגי למ"ל תלת פרטי ואסקינן אגב שקלא וטריא דאיצטריכו גורן וצאן למידן מעין הפרט כל שהוא כלל ברכה בין גדולי קרקע בין ב"ח ואצטריך יקב למדרש מייתורא לר' אליעזר פרדות ולרבי יהודה כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתיא מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוה בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הלכך בשלשים סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהן בכלל ברכה ואפי' מכספים ופרדות והשתא להאי פי' שפיר גרסינן למר לאיתויי כספים ולמר לאיתוי פרדות ודכותה דהא איכא בפרק מרובה דב"ק. ורש"י ז"ל גריס הכי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות ומה שכתבנו נכון לע"ד. א"כ מה ת"ל הענק תעניק לו דברה תורה כלשון בני אדם והתם בפרק אלו מציאות אשכחן כמה לשונות כפולים דדרשינן כפילא ולא אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא משמע דפליג בהו רבי אליעזר בן עזריה דלית ליה קראי אחריני לאיתויינהו מנייהו ויש לנו לומר כמו שכתבו התוספות דמודה ראב"ע דהיכא דאיכא למדרש כפילא דלישנא דרשינן ולא אמרינן דברה כו' והכא ס"ל דליכא למידרש משום דגמיר דדברים כפשטן ומש"ה קאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכן יש לומר בההיא דיבמות דוק ותשכח. ובפרק אלו מציאות כתבתי מזה בס"ד:

שדה אחוזה נמי מהאי פירכא נפקא ליה לתני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. ואיכא דקשיא ליה דבר משדה אחוזה נמי איכא תרתי שכן קם תחת אביו ליעודה ולירושה ולאו קושיא היא דירושה נמי מהאי פירכא נפקא לן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכדמוכח בהדיא בפרק יש נוחלין.:

א"כ ליכתוב קרא לאמתך כן. פי' ובהכי דרשינן דאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כנרצע מאי תעשה כן ש"מ תרתי פירוש דתעשה יתירא אתי להענקה לעשות לאמה כמו שעושין לנרצע וכן פרש"י ז"ל ומיהו בר מהכי לא אמרינן היקש לגמרי כדאמרינן בעלמא משום דכן מעוטי הוא ועל מאי דקאי משמע:

אמר רבא עכו"ם יורש את אביו דבר תורה וכי תימא מאי איכפת לן נפקא מינה לענין גזלו של עכו"ם דאסור כדאיתא בהגוזל שאם יש לו נכסים מאביו אם יש לו ירושה יש בהם משום גזלה ואם לאו אין בהם משום גזלה דהפקרא נינהו:

גר את העכו"ם אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתניא עכו"ם וגר שירשו את אביהם עכו"ם גר יכול לומר לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני מעות טול אתה יי"נ ואני מעות ומשבאו לרשות גר אסור ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו ברשותו נמי כי קא שקיל חלופי ע"א קא שקיל אלא מדרבנן כו':

קשיא לי ודילמא עולם דאורייתא ודקאמרת כי לא באו לרשותו נמי האי תנא סבר יש ברירה והאחין שחלקו יורשין הוה ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הוה הא ברירנא לה התם:

תו קשיא לי מאי דאמרינן תניא נמי הכי מאי תניא נמי הכי מי אלימא האי מתניתא מאידך והיכן מצינו שמסייע התלמוד מתניתא חדא ממתניתא אחריתי ומסתבר לי דרבא סבר דטעמא דתנא לאו משום דיש ברירה מדקתני ירשו ותניא נמי באידך מתניתא דדוקא ירשו אבל נשתתפו אסור ואי משום דיש ברירה אפילו נשתתפי אמאי אסור דכיון דיש ברירה הרי הוברר הדבר שזה חלקו המגיע לו ואין מחזירין דכותיה זה לזה ביובל בשותפין שחלקו קרקע אלא ודאי שמע מינה דטעמא משום דאין לו ירושה אלא מדרבנן ואקילו בזה רבנן שיהא יכול לומר טול אתה ע"א ואני מעות ואוקמוה בהא אדינא אבל כשנשתתפו דאית ליה זכייה גמורה אסור דחליפי ע"א קא שקיל משום דאין ברירה אי נמי יש ברירה ואסור מדרבנן מפני שרוצה בקיומו גזרה שמא יחזור לסורו והקילו בשל דבריהם ופי' שמא יחזור לסורו מלשון סורי הגפן נכריה אי נמי מענין סורו טמא ואית דגרסי לאסיאורו מלשון ואל ישובו לכסלה. דמתרגמינן ולא יחזרון לסיאורה:

עכו"ם את הגר וגר את הגר אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתניא הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו:

ה"ג והתנן (אין) רוח חכמים נוחה הימנו ול"ג והתניא דהיא מתני' בסוף מסכת שביעית דתנן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו וכיון דאיכא מתניתין לא שביק תלמודא למיפרך מינה ופריך מברייתא:

ופריקנן לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ולא גרסי' כלל כאן שהורתו ולידתו בקדושה דההיא ישראל גמור הוא וחייב להחזיר מן הדין אלא הגרסא כדכתיבנא וכן גריס רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל הא דאמרינן אין רוח חכמים נוחה הימנו מפט כשהורתו ולידתו שלא בקדושה ואידך דאמרינן רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה:

וקשיא לן הא דאמרינן פ' מי שמת איסור גיורא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי רבא ורב מארי בריה דאיסור הורתו שלא בקדושה הוה ולידתו בקדושה הוה כי קא שכיב איסור אמר רבא היכי ליקנינהו רב מארי להני זוזי אי משום ירושה גר לאו בר ירושה הוא כו' עד ולודי איסור דהני זוזי דרב מארי נינהו עד נפיק אודיתא ביה רבא ואיקפד רבא אמר קא מיגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. ואמאי קפיד רבא דהא אית ליה לאהדורינהו משום רוח חכמים נוחה הימנו וליכא למימר דלהכי קפיד משום דהשתא מהדר להו מדינא ואלמלא כן היה מקיים בו רוח חכמים נוחה הימנו דאם כן לא הוה אמר ומפסדו לי דמשמע דהפסד ממון יש לו בדבר זה אלמא רצונו היה לעכבם אצלו ויש שאמרו דאע"ג דכי מהדר רוח חכמים נוחה הימנו כי לא מהדר לא קפדי' רבנן אלא שאין מחזיקין לו טובה וליתא דבההיא מתני' דשביעית קתני סיפא כל המטלטלין נקנין במשיכה כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו והרי מי שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו וחשיב ממחוסרי אמנה מכלל הן אתה שומע לאו שכל מקום שאמרו בעושה רוח חכמים נוחה הימנו כשאין עושה אין רוח חכמים נוחה המנו ור"ת ז"ל תי' שלא אמרו רוח חכמי' נוחה הימנו אלא בלוה דוקא שגמלו אביו של זה חסד שהלוה לו ואינו בדין שישלם לו רעה תחת טובה אבל בפקדון אם רצה אינו מחזיר ולא נהירא דכיון דבמלוה דליכא אלא שעבודא יש לו להחזיר כ"ש בפקדון שהוא בעין ואין שליחות יד בו שראוי להחזירו ויש שפירשו דרב מארי בן עכו"ם הבא על בת ישראל הוה דקי"ל הולד כשר וישראל גמור הוא מעיקרו ואינו ראוי לירש את העכו"ם שאינו אביו כלל ומתניתא דהכא בעכו"ם הבא על הכותית ולדידי מסתברא לפי שיטת רש"י ז"ל דצורבא מרבנן דדחיק ליה שעתא שאני:

והנכון לפרש דכי הויא הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו גזירה שמא יחזור לסורו וליכא למיחש דמשום הא חשבי' ליה כישראל גמור דכ"ע ידעי דבן עכו"ם הוא כיון דאף לידתו שלא בקדוש' אבל כשלידתו בקדושה אין רוח חכמי' נוחה הימנו דהא איכא למיחש ביה שמא יחזור לסורו ואם הוא מחזיר לו אתו למטעי בי' שהוא מתיחס אחריו ואין קדושין תופסין לו באשת אביו ואע"ג דלהאי פירושא אתי פירוקא דתלמודא על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון לא איכפת לן דהא אשכחן דכוותא בתלמודא וחדא מינייהו במסכת סוכה פ' הישן גבי הישן בתפילין וכי תימא והיכי מוקמינן מתניתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו כשלידתו בקדושה דהא קתני נתגיירו בניו עמו ומדנתגיירו בניו עמו אלמא לידתו שלא בקדושה הא ליתא דהא באידך מתניתא נמי קתני בניו עמי וסוף סוף בחדא מינייהו אית לן למימר דבניו לאו דוקא וכיון דכן הא עדיף טפי לקיומי מתני' כפשטיה דבניו עמו דוקא ע"מ דלידתו שלא בקדושה ולמימר דבניו עמו דברייתא לאו דוקא דהא לידתו בקדושה וזה מבואר: